א. הָאֶמְפַּתְיָה כְּאֶבֶן בֹּחַן מוּסָרִית
בראשית הייתה האחווה. לא רק אחדוּת חומר, מרחב וזמן, גם אחדות רֵעים בטרם גירוש, בבֵל ומפץ. אחדוּת רֵעים, שטעונה בנו, גם בנו בני האדם, כיצורי רגש ואמפתיה החרדים מבדידות. אנו מסוגלים להרגיש, לכבֵּד ולאהוב את האחר. אנו זקוקים לאחר. אנו פקוחים, מי יותר ומי פחות, למה שחַי ומרגיש סביבנו. האמפתיה היא הכּרָה רִגשית באחֵר, היא ההכרה השכיחה ביותר שמרעידה בנו את מוסדות האחווה, שמלַבָּה בנו את אותו כּוּר בראשית. היא מביאה אותנו בו–זמנית גם להכיר במה שנפרד מאִתנו אי–אז וגם לחזור ולהיות עצם מעצמו, בשר מגורלו. היכולת להכיר באחֵר ולהתרגש מהרגשותיו היא הבסיס, אבן התשתית, של כל תפיסה מוסרית, תהיה אשר תהיה.
האמפתיה שולפת אותנו מחלומות הבדידות, היא מקיצה אותנו אל עולמות חיים אחרים, מזכָּה אותנו בסיכוי להיזכר בבתֵי–חיים אחרים בתכלית, בתים שכבר מעבר לשכחה והיזכרות. האמפתיה מאלחשת את עצמיותנו הנפרדת לנוכח עצמיותו של האחר, של האחרוּת.
קשה לנו במיוחד כבני אדם אמפאתיים לנוכח סבל חמוּר של מישהו. וככל שהוא קרוב לנו, כלומר ככל שאנו מכירים בסגוליות קיומו, ביוקר חייו החד–פעמיים, כך קשה לנו יותר. וקשה לנו עוד יותר תחת שאוֹן הצער, כשאנו מוכי יגון על קרוב שמת לנו. אנחנו נוהגים להתכנס פנימה ולהתאבל, לבד או ביחד, מנחמים ומתנחמים. שוב ושוב אנו ניגשים אל האֵין החדש, ממששים את הנערף הלוך וחזור מתוך איזו דחיקה להחזיק בַּזמן נפש שפּסקָה ממנו, להחיות גוף שכל איבריו נעדרים. פַנטוֹם געגוע. אנו הולכים ומִתרגלים ללשון עבָר כשם שמתרגלים למחלה חשׂוּכת מרפֵּא.
אבל איך מתאבלים בתוך מציאות אבדן כרונית, בתוך מגיפות מוות מאופק עד אופק. איך נוהגים ומרגישים בתוך מציאות הרג וחרחורים תמידית, שאין בה כל שהות של אֵבֶל, שהיא הווה לא פחות משהיא עבָר. ומה מרגישים בתוך חיים שבהם אנו עצמנו בעל–כורחנו לוקחים חלק בטֶבַח ללא סוף. האם אפשר להתאבל מתוך עֵין–האסון, אסון שהוא מעשה ידיה של הסביבה הקרובה לנו. איזה מן קיום משוסע, איזה מן קיום מוזר ומקוּטב הוא לבכות ולהתקומם על זוועות–סבל–ואבדן בעוד הן ממשיכות להתרחש בתוך בתינו ובחייהם של יקירינו ובני משפחותינו.
אנו מבקשים לשבת ישיבת אֵבֶל על גבֵּי אֵבֶל לִבלִי דַי, פצע המתאַכֵּל פנימה. ולא רק על הייסורים שנעשו ועל החיים שנערפו, אלא גם ובעיקר על הייסורים והחיים שנחתכים בכל רגע, בכל רגע נתון, ממש עכשיו. בחיי היומיום שלנו אנו שותתים הַדחקוֹת–כאב ומתפקעים מעצב חסר–אונים לנוכח מחנוֹת הטבח ותעשיות ההתעללות הפועלים ללא מעצור כנגד מיליארדי יצורים חיים, כנגד מספרים בלתי נגמרים של בעלי–חיים שכל אחד מהם הוא עולם שלם שאין לו תחליף, עולם חי חד–פעמי, שכל אחד מהם הוא אהבה גדולה של עצמו ושל הסובבים אותו, ילד יקר של אימא אדמה.
זו מציאות בלתי אפשרית מבחינה רגשית, מבחינה מוסרית, מבחינה אמפאתית, ולכן קשה ואף שגוי להנמיך את להבות הרגש ולַהַט ביטוייו כשאנו מתקוממים ומשתתפים בצער בעלי החיים שאין לו סוף. זהו סֵבֶל ללא תחתית. הפאתוס כאן הוא אות מצוקה ישרה, טבעי כמו רפלקס רתיעה מִכאב והצעקה שאיתו.
ההשתתפות בצער, ההזדהות עם הכאב, היגון, האבל, השכול, כל אלה הם קצות העצבים הקיומיים של האמפתיה. הם המקום שבו הכרה בלתי–אמצעית באחר מוטחת בהעדרו, בפגימה בקיומו. החמלה לאחר, האמפתיה הסובלת–למען, היא המקום שבו הקיום המוסרי נעשה לשאלה קיומית. זהו המקום שבו המוסר–הוא–אנחנו–הוא–הקיום בכל תעצוּמוֹת כאבנו. מכאן אפשר להרים ידיים בייאוש, להכליל את הקיום כולו בבדידות, באחווה קיומית בודדת, או, לחלופין, להרים ידיים בהבנה, להתקומם מן החורבות ולהרחיב ולהעמיק את מוסדות האמפתיה, את כוח החיבור שבינינו לבין עולם ומלואו, על ברואיו השונים, ממדיהם ומִסתריהם.
ב. הַמֻּסְכָּמוֹת הֵן חֹמֶר הָאִלְחוּשׁ הָאֶפֶקְטִיבִי בְּיוֹתֵר לִכְאֵבִים מוּסָרִיִּים
למעשה אנו מוקפים, מסובבים ונגועים באֵימָה מִזַן אפֵל. אימה של רוע חמדני, עיוור, רוע שאנחנו מכחישים ומדחיקים לחלקים נידחים בהיסטוריה שלנו, לחלקים נידחים בכדור הארץ, לחלקים נידחים בנפש ובתודעה, לחלקים נידחים בספרות, באמנות ובכל חלקה תרבותית. אבל ממשות האימה הזו נמצאת כאן, בתוך–תוכנו, והיא מצויה כל–כך, בנאלית כל–כך, עד שהיא מתקבלת כמובן מאליו. כאילו כלום. שוב מסתבר כי המובן מאליו הוא האמת המרה ביותר. שוב מסתבר כי המובן מאליו, הרגיל והמורגל, הוא מקור הבורוּת הגדול ביותר, המובן מאליו מאפשר לנו לחיות לצד מציאות שלא ניתן לנו, שאסור לנו ושאיננו רוצים לחיות לצידהּ ולהיות חלק ממנה.
לרוב, כשמבקשים להסביר ולסבֵּר את מצבם העגום של בעלי החיים תחת שלטון בני האדם, נתקלים בקיר: הסטאטוס–קוו. המצב הקיים הוא בעיה חמורה ומתסכלת מכיוון שאנחנו נוטים להתייחס אליו כאל "כֶּתֶם עיוור", עובְדַת רֶקע שכלל לא עולה לדיון, לא נובטת בַּמוּדעות. ובמקרים שבהם המצב הקיים כן עולה לדיון, נוטים להתייחס אליו עצמו כאל אמַת מידה של אמֶת, אמַת מידה של צדק ובעיקר אמַת מידה של נוחוּת והֶרגֵל. קשה מאוד לחלץ אותנו מתנוחת החיים הקבועה, מוֹלֶדֶת שבה גדלנו, בהתנהגות, בדרכי החשיבה ובאופני ההרגשה והשיפוט. קשה להעביר אותנו מן המצב הבטוח שלנו ואנו נוטים להתייחס לניסיון הֲמָרָה זה כאל איוּם, לעיתים כאל ניסיון להעביר אותנו על דתנו, פעמים רבות כאל ניסיון בעל תוקף מפוקפק, הזוי, שוּלי, קיצוני, או סתם מפריע.
אבל מה לעשות שהמצב הבטוח גם כולל בתוכו ליקויים מוסריים, מה לעשות שפעמים רבות הוא מהווה תנוחת קיום שדורסת אחרים. מתוך התבוננות פשוטה בהיסטוריה המוכרת לנו לא קשה למצוא דוגמאות שבהן המצב הקיים, המובן מאליו והלכתחִילִי של חברה אנושית, הושתת על הֲפרָה מוסרית בוטה, הוּשתת על פגיעה יסודית באחרים, אחרים שהם חלק מאותה חברה עצמה או חבריהָ של חברה אחרת. וכמעט תמיד כלל אין מודעות לקיומה של הפרה כזו, אם כבר להפך - ישנו שכנוע עצמי עמוק בצדקת הדרך, בהכשרת המציאות הלקויה, ובעיקר ישנה התחפּרוּת כרונית בהרגל, בנוחות, בהנאה, בהצדקת העוול, במבנה החברתי והתרבותי הבטוח. רק לא להטריד את מנוחת הסדר הקיים. מאוד קל ומתבקש להישאר במצב של שֵב–ואל–תעשה, במיוחד כשהסביבה החברתית שבתוכה אנו חיים, כולל המסגרת המשפחתית והחינוכית, היא חלק מאותו שֵב–ואל–תעשה.
המבנה החברתי, המוּסכמוֹת, הם אולי חומר האלחוש האפקטיבי ביותר לכאבים מוסריים, לדיסוננסים מצפּוּניים. פשיעה שהתמסדה במסגרת הנורמטיבי מפילה בפח את הטובים שבאנשי המוסר, את הרגישים שבאנשי הרוח ודורשי האמת והערך, את הפעילים המוסריים הנונקונפורמיסטיים ביותר. לוּ רק היו מתעוררים, לוּ רק היו להרף–עין חורגים מתרדמת הקולקטיב, הרי שהיו נדהמים מן הסטייה אליה נולדו, מן הפְּגָם שבו הם נאנסים לקחת חלק מבלי דעת, מבלי רגש.
קל להביא דוגמאות להפָרוֹת מוסריות המקבלות חותם של נורמטיביוּת, של תרבותיוּת: אפליה בין מעמדות גבוהים למעמדות נמוכים, אפליה בין לבנים לצבעוניים, אפליה בין נאורים לפרימיטיביים, אפליה בין גברים לנשים, אפליה על רקע נטייה מינית וזהות מינית, אפליה בין עמים ולאומים, אפליה בין זקנים לצעירים, אפליה בין עדות, אפליה בין דתות. כל אפליה פירושה גם רמיסה, כזו או אחרת, של המופלה, מופלה לרעה. בימינו, כל אחת מן האפליות הללו נמצאת ברמה כזו או אחרת של מודעות פרטית ותרבותית ובנקודה כזו או אחרת בתהליך המאבק לתיקון, מאבק העובר עליות ומורדות.
כל תיקון מוסרי עקרוני, תחילתו בהודאה, בווידוי ובקבילה אישית וחברתית - בהכרה בכך שהמצב הנתון שבו גדלנו כפרטים וכחברה אינו מתקבל על הדעת. לצערנו, בדרך כלל הודאה כזו נאנסת לתחום ההכרה קודם–כול מכוח הקורבנות, מחמת צעקת המופלים ותושיית המרי שלהם, ולא מהתנדבות מוסרית והכאה על חטא של המַפְלים, של בעלי השררה והכוח. מצב עניינים זה מסביר את מצבם החמור של בעלי החיים שאינם בני אדם. הם שונים מאיתנו. הם אינם שותפים לתרבות האנושית של שפה, התארגנות והתקוממות. הם אינם יודעים לדאוג לעצמם בכלי המשחק האנושיים, המקולקלים כשלעצמם. יש להם העולם שלהם. הם עמים אחרים. ולכן גם אין מי שידאג להם מלבדנו בעולם הנתון לשלטון בני האדם. כלומר אין מי שידאג להם מלבד המין שנוהג בהם בקלגסות חסרת מעצורים.
החסך הכמעט מוחלט באמפתיה אנושית מצד אחד, והשוני הגדול, העקרוני, של בעלי החיים מצד שני, יצרו תועבה גדולה ללא נשוא, יצרו יחס מפלה שהתיר לאנושות לסטות סטייה מוסרית כל–כך חריגה, כל כך מועצמת, עד שהגיעה לממדי זוועה שאין להם אח ורֵע בהיסטוריה כלשהי המוכרת לנו. האנושות, קבוצת בני האדם, שכל ימיה עסוקה בפציעה ואיחוי של קבוצות בתוכה, במלחמה ושלום, מזמן זרקה הצִידה את שאר בעלי החיים אל מחוץ לטווח ההכרה המוסרית, אל אשפתוֹת האנוכיות העיוורת. אני ואפסִי.
המצב הבטוח שלנו אינו מבחין ובעיקר אינו מעוניין להבחין בבעיה המוסרית העולה מן היחס המפלה, אשר הלכה למעשה מבטל את מעמדם המוסרי של בעלי החיים מכול וכול. ואין מדובר כאן באבחנה מוסרית פרטית זו או אחרת של איש רוח או אסכולה תרבותית או תת–קבוצה חברתית לאורך ההיסטוריה שהכירו במעמדם של בעלי החיים. אלה היו גם היו לכל אורכה ובהרבה נוסחאות ולבושים שונים, על אף היותם מוצנעים ודחוקים לקרן זווית. אלא מדובר כאן בהבחנה בעלת מסה קריטית, דיבֵּר מוסרי של ממש, תשתית אתית הרואה בביטול מעמדם המוסרי והקיומי של בעלי החיים עיוות בלתי מתקבל על הדעת, כשם שכל פגיעה באחר, בקרב בני האדם, כמו גזל, רצח ואונס, אינה מתקבלת על הדעת, או לכל הפחות אינה עוברת בשתיקה.
הערך "צער בעלי חיים", שמקורו בהכרה כי בעלי החיים אכן חווים צער, הוא הערך שבאופן העקבי והשיטתי ביותר מתעלמים ממנו, סותרים אותו ומגמדים את משמעותו עד למחוזות הנימוסים של המוסר, מעין חסד בהתנדבות.
ג. לִהְיוֹת חֵלֶק מֵחֶבְרָה רַצְחָנִית
בעל–כורחנו אנחנו מלבלבים בתוך כּר פּוֹרה של אומללות שהוא חלק בלתי נפרד מן התרבות שיצרנו. נדמה כי המילה 'גיהינום' היא המינימום המתבקש כאן. לא רחוק מכאן וברחבי כדור הארץ כולו ישנם חדרים, ישנם אולמות, מבנים ומדורים שונים ומשונים של גיהינום, גיהינום עלי–אדמות שלתוך כִּבְשָׁנוֹ נולדים ושבתהוֹמוֹתָיו גדלים, מתרַפְּטִים, נדחסים, נתלים, מוכּים, נדקרים, מקוטמים, נתלשים, נקצצים ונטבחים בעלי–חיים רגישים, ייחודיים וחפֵצֵי חיים. בתוך מדורי גיהינום–עלי–אדמות הללו יש מכשירי עינויים ומתקנים של טבח, של גיזום, גידום, עקירה, חניקה, חיתוך, אינוּס, פיטום, הִימוּם, חשמול, שחיטה, עריפה.
ובתוך חללי הגיהינום–עלי–אדמות הללו, ובעבור מִכְסַת פרנסה דחוקה, פועלים בנחרצוּת תעשייתית אנשים המשמשים בתפקידי התליינים, בתפקידי המענים, הטובחים, הגודמים, העוקרים, החונקים, החותכים, המחשמלים, המפטמים, השוחטים, העורפים. מדובר כאן בבני אדם, כל אחד עומד לעצמו, שהאמפתיה שלהם חוללה ונעקרה, שהחמלה שלהם סורסה, שראִיית הרגש שלהם התקשחה ונאטמה עד אפס אור, עכירוּת מלֵאָה.
יום יום מלאכת גיהינום. יום יום עד צוואר בעבודת העינוי, השיסוף והמיגוּר.
יש כאן איזו תדהמַת–שֶׁבר מייסרת. עוקֶדֶת. נפל בחלקנו הכורח החורֵךְ להיות חלק מחברה רצחנית. לא פחות. כל הפועלים הללו של חרושֶת האִמלול, של פסי ייצור המוות - הם אחים שלנו, בני המין האנושי. מה פשָה בנו. מניין באה לנו קלוּת הרצח הזו. היכן רכשנו את מקצועות העינוי והניצול בזריזות כל–כך מרשימה. מי לימד אותנו להיות סוחרי מוות כל–כך ממולחים. ממי ירשנו את האדישות המבוצרת הזו, את האכזריות–מלכתחילה הזו.
אנו בוראים, מעשה יומיום, מראוֹת אפוקליפטיים, יש מאין.
איך אנו, שחבוי בנו פוטנציאל חמלה ללא גבול, שיש בנו מסוגלוּת להרגיש וגם לאהוב את כל החי והקיים, איך אנו, הוֹרֵי אדם, שבכל הדורות חולמים ומתגעגעים ומטיפים ושואפים לגני–עדן, מתירים לעצמנו להיות בניו והוריו של גיהינום. איך זה שאנו מקימים ומחזיקים על אדמתנו מחוזות שטן. לא פחות. כביכול המציאות לא חבוּלָה כבר מעבר ליכולתנו, כביכול לא מספיקים לנו התחלואים, המיתות, הסכנות, הדאגות, החרדות, אסונות הטבע ומחדלי האדם שהם ממילא מנת–חלקנו, כביכול הקיום לא לקוי מספיק - ומתגייס מין האדם על דעת עצמו ומוסיף פשע על פשע, מכָּה על מכה, צִילוּק על צִילוּק. נִרתָם מין האדם ומכפיל ומשלֵש ומַכבִּיר ומַעֲצִים את הצד הממאיר, האפֵל והמוּשחָר של החיים על פני כדור הארץ.
אמנם יש בינינו רבים וטובים ובכל רגע נעשים מעשי חסד המקיפים את הלבבות בכל העמים, בכל הארצות והלשונות. אבל דווקא לנוכח כל החסדים הישרים והזכּים הללו מתברר כי הקיום המוסרי האנושי משוסע ובקוּע, כיוון שגם הכוונות הטובות של הטובים שבנו, גם הרצון להיטיב של הרגישים שבנו - גם הם, לרוב, סכיזופרניים להחריד וּמַפְלִים בין חי לחי בשרירותיות עדרית, בשרירותיות נטולת בסיס מוסרי וקל–וחומר נטולת בסיס אמפאתי.
אנחנו זועקים את זעקת המדוכאים במדינות העולם השלישי, בעוד אנו אילמים לזעקת המדוכאים ברפתות, במעבדות, בלולים, בדירים, ברשתות הדיג, בשדות, במפעלי המטבחיים.
אנחנו מזדעזעים מניצול, שיעבוד והחפצת בני אדם, בעוד אנו יוצקים פסי–ייצור של יצורים חיים ומנצלים את גופם למטרות רווח, הנאה, שעשוע ותענוג בכל דרך שרק נראית לנו.
אנחנו דוגלים ומדברים בשם קדושת החיים, בעוד בכל שנה במחשבה תחילה ובאפס רגש אנחנו קוטלים מיליארדי בריוֹת נושאות חיים.
אנחנו מבכִּים את הרעב בעולם ומתקוממים כנגד גורמי העוני, בעוד אנו תומכים בתעשייה שמעצימה רעב ועוני.
אנחנו מוחים על אפליה וגזענות מכל סוג ודורשים זכויות שוות לכול, בעוד אנו לא רק מַפלים כי אם גם דורסים את כל מי שאינו אנושי ועם זאת דומה לנו כל–כך, רומסים את כל מי שאינו אנושי ועם זאת מרגיש וחי לא פחות מאִתנו.
אנחנו קובלים על עולם ללא צדק בעוד אנו בוראים אי–צדק יש מאַיִן. אנחנו מדברים ואף פועלים בשם הגינות ומוסר, אנחנו מבקשים ללמוד מלקחי ההיסטוריה, בעוד אנו נוטלים חלק בעוול המוסרי הגדול בהיסטוריה.
אנחנו בונים תרבות של אהבת הבריות ומייסדים את בנייניה של הרוח האנושית, בעוד אנו מחריבים במו–ידינו את אצילותה ואת הלגיטימיות של קיומה.
אנחנו רוצים שיהיה סוף טוב, שתהיה נחמה בעולם, בעוד אנחנו מייסדים הרס ללא נחמה, בעוד אנו מייצרים סבל ללא מִפְלָט, בעוד בשרירות ליבנו אנו גוזרים על החיים מוות כמוצא ראשון ואחרון.
מסתבר שלמדנו מעט מאוד. אנחנו אכזבה ותסכול וזעזוע. לראות את פנינו במַרְאָה - גם זה שובר את הלב. האמת הפשוטה היא שעד כה טוב היה לו לעולם לוּ לא היינו קיימים בו כלל. הסלקציה שבני האדם התירו לעצמם, הביטול המוחלט והזילוּת הגמורה של כל מה שאינו אנושי - מקעקעים את אנושיותם של בני האדם, או לחלופין מקעקעים את זכותו של האנושי להתקיים. כל מי שחמלה בליבו יודע כי השמדה היא השמדה, סבל הוא סבל, וכל מי שעיניו בראשו מבין שמנגנון השמדה סופו שישמיד גם את עצמו.
ועם כל זאת חובה להדגיש: אין כל עניין ואין כל יתרון ביצירת אשמה מאכֶּלֶת ובפסילת בני אדם. זו איננה מטרה. המטרה היא טובתם של בעלי החיים ומניעת המעשים היוצרים ומעצימים כאב ונטילת חיים. אנחנו לא נגד עצמנו, אנחנו פשוט בעד החיים כולם.
ד. אַפּוֹלוֹגֵטִיקָה שֶׁל בּוּרוּת, אֲדִישׁוּת וְנוֹחוּת
מדובר כאן במציאות קוטבית שאסור להמעיט בחַלחלַת הקיצוניות שבה: ייצור והפקת מוות וסבל המוניים אינם סובלים כל הקלת ראש, אין בהם שמץ של רווחה, הנחה וקלוּת דעת. להפך - ההנחה שבני האדם עשו לעצמם ביחסם הפָּגוּם לבעלי החיים היא זו שיצרה את המציאות הזו. כל רצון למתֵן את הדיבור ביחס אליה, כל דחף ודרך חשיבה הקוראים לקבל את מציאות הבּיעוּתים הזו, נובעים בעיקר מִנוחוּת, הֶרְגל והדחקה, כלומר העלמַת ראיות הזוועה מתחומי ההכרה והרגש, או, חמור יותר, מקיטוע מלא של מיתרי החמלה, כלומר מתוך נפש שטוחה, מגוהצת, בעלת קווים סוציופתיים של ממש. כך נוצר שיח שעיקרו פסבדו–מוסרי, שיח המבקש להכשיר את התופת בכל מיני דרכים, דרכים שראשיתן בהדחקה ובכיבוי חיישנֵי האמפתיה (עליהם התחנכנו מינקוּת) והֶמְשכן בעטיפתו ושִימוּנוֹ של העוול האנושי בכל מיני מסגרוֹת–הצדקה רטוריות, מתוחכמות יותר או פחות, המסַפּקוֹת תמיכה ואשרור בדיעבד למציאות אנטי–מוסרית מלכתחילה.
אם ננפה החוצה את שלל הטיעונים המתנגחים והזלזלניים והמתפנקים במיוחד, נישאר בעיקר עם מסגרות ההצדקה הבאות:
(1) "אבולוציה", טבע והישרדות - בני האדם הם מין אוכלי בשר, ככה זה בטבע, עניין של הישרדות, שרשרת המזון. (2) "היסטוריה" - מאז שחר האנושות בני האדם עשו שימוש בבעלי–חיים על–מנת לאכול ולחיות. (3) בעלי החיים אינם כמו בני אדם - אין להם מודעות, או הם אינם סובלים כמונו וכדומה. (4) "דת" והיררכיה מוסרית - אין מצוות האוסרות לאכול ולהשתמש בבעלי–חיים, מכאן שזה מותר, או: אכילת בעלי החיים בידי בני האדם מעלה את בעלי החיים לדרגת קיום גבוהה יותר. (5) "מוסר" והיררכיה מוסרית - זהו עיוות מוסרי להשוות את מעמד בעלי החיים למעמד בני האדם והוא אף יביא להתאכזרות אל בני האדם, או: האם גם יתוש או חיידק הם שווי ערך לאדם, היכן הגבול? או: מה עם צמחים, גם הם מרגישים. (6) "מוסר יחסי" - אין דבר כזה מוסר, אין דבר כזה טוב ורע - הם המצאה אנושית. כל פרט או חברה ממציאים מה שנוח להם. (7) "פרגמאטיקה" - למשל, אי אפשר להתקיים על כדור הארץ מבלי לפגוע בבעלי–חיים אחרים, או: גם החקלאות הצמחית פוגעת בבעלי–חיים.
(1) אבולוציה וכל מכניזם סיבתי אחר של הישרדות לא יכול להוות מסגרת לדיון בהרגשות ובהכרעות המוסריות, הוא לכל היותר תיאור מטריאליסטי של התפתחות בזמן. כשם שתיאור התפתחותו הנפשית הלא–תקינה של פושע איננה מכשירה את הערך המוסרי הקלוקל של פשעיו. ה"טבע" איננו מכשיר את מעשינו ואיננו מהווה מדד מוסרי. הוא לכל היותר מציאות שבה אנו לוקחים חלק כבני אדם בעלי הכרה ובחירה.
מלבד זאת, גופם וניצולֶת גופם של בעלי החיים אינם דרושים לנו בכדי להתקיים ולחיות חיים בריאים, כפרטים בודדים וכמין אנושי. להפך - תעשיות השחיטה והניצול מבזבזות את משאבי כדור הארץ באופן שמסכן את קיומו העתידי של האדם וכל החיים עלי אדמות ופוגעות בבריאותנו.
(2) באופן דומה, ההיסטוריה היא שדה של התרחשות בזמן, לא שדה של מוסר. לעיתים היא מארחת התרחשויות מוסריות, לעיתים היא מארחת התרחשויות בלתי–מוסריות בעליל. גזענוּת ועבדוּת והשמדות בני אנוש שהיו קיימות לאורך כל ההיסטוריה כמובן לא נעשות מוסריות מעצם התרחשותן בה. פעמים רבות ההיסטוריה איננה אלא הרגל לא מוסרי על פני מאות ואלפי שנים.
(3) א. ראשית כול, אדם שמוטל לפניו בעל–חיים סובל, מתפתל מכאבים, אחוז אימה, וכל מה שיש לו לומר הוא שבכלל לא ברור שהוא סובל - הוא אדם שטווה סביב עצמו קורים של סוציופתיוּת. אם משהו לא מתעורר בו, אם הוא נותר אדיש, אם הוא מצדיק את ערלוּתו בנימוקים שְׂכלתניים - הוא לוקה באותה נכוּת רגשית והכרתית שבה לוקה אדם שאדיש לסבלו של אדם אחֵר ומצדיק את אדישותו בנימוקים שְׂכלתניים.
ב. מבחינה לוגית ניתן למצוא הצדקה לסוציופתיה מוחלטת לכל החיים, כולל בני האדם. זהו עוד סוג של סולפסיזם. שהרי מניין לו לאדם שמישהו אחר כלשהו מרגיש כמוהו ובעל תודעה כמוהו - אין לכך כל הוכחה. כל אדם לכאורה סגור במעגלו וממילא אין לו אלא את עצמו ומשום כך מותר לו לעשות גם בבני האדם ככל העולה בדעתו. במילים אחרות, הקיטוע של ההכרה בסבלו של בעל חיים שאינו אדם הוא קיטוע שרירותי, זהו סולפסיזם קבוצתי חסר ביסוס שמכיר בבני האדם כקיימים בעלי תודעה וסבל, בעוד כל השאר - אינם קיימים כאלה וממילא אינם בעלי מעמד מוסרי.
ג. מידת ענווה מינימאלית מביאה אותנו להכרה שאיננו יודעים את מלוא טיב חייהם של בעלי חיים אחרים. דווקא התגובה האמפתית הרגשית היא התגובה המַחְכּימה ביותר, המדויקת ביותר שיש לו לאדם בתוך עולם החיים, תגובה אורגנית שמקשרת לא רק בין פרטים בני אותו המין, אלא גם בין פרטים בני מינים שונים. ומי שמסיבותיו שלו מסרב להכיר באמפתיה ככלי של הכרה והכרעה מוסרית, הרי שלכל הפחות הוא מצוי בתוך ספק - אין לו היכולת לדעת מה טיב חייהם הפנימיים של בעלי חיים אחרים. זהו ספק בדינֵי נפשות, כל נפש עולם ומלואו. לכן יש לאסור כל גרימת סבל ונטילת חיים וְלוּ מחמת הספק.
ד. כל התבוננות פשוטה וכל מחקר רציני שנעשה על מיני בעלי חיים שונים מצביעים על מורכבות חייהם הרגשיים, על הכרה מפותחת, על רגשות עמוקים והתנהגויות פרטיות וחברתיות המעידות על תהליכים רגשיים עדינים, מלאי כוונות וארוכי טווח. יש להם מה שאנו מכנים "אלטרואיזם", יש להם מה שאנו מכנים "אבלוּת", יש להם מה שאנו מכנים "אהבה רומנטית" או "זוגיוּת", יש להם מה שאנו מכנים "עלבון", יש להם מה שאנו מכנים "הנאה אסתטית", יש להם את כל מִנְעַד הרגשות אותו אנו מסמנים בשמות שונים כמו "שמחה", "חרדה", "דיכאון", "עצב", "סקרנות", "הרפתקנות", "הקלה", "אכזבה", "קנאה" ו"רכושנות" ועוד ועוד. יש להם לבעלי החיים עולמות רגש ועוצמות הכרה שאנו כלל לא מכירים ואולי אין לנו הכלים להכיר. ועם כל זאת אנו מעזים לטעון לעליונות רגשית ותודעתית, לעליונות מוסרית וקיומית. ועם כל זאת אנו מחריבים עולמות ומלואם, משַבְּרים מִקְדשֵׁי חיים בעיוורון גס שעוד יש לו החוצפה המהממת להצדיק את עצמו.
(4) בניגוד להצגתן המקובלת, כל הדתות כולן, במסגרת הערכים המוחלטים שלהן, במסגרת הציוויים המקודשים, מקיימות שדה בחירה רחב של הכרעות מוסריות. לא חסרים ציוויים, הנהגות, השקפות–עולם, נביאים, פוסקי הלכה ומנהיגי רוח דתיים שציינו וחייבו את קיומם המוסרי העצמאי של בעלי החיים כַּמצב המתוקן, הנכון והמקודש. גם עבור אדם דתי הכרעה מוסרית זו מסורה ללב, ולא להכתבה מלמעלה ולא לנורמות חברתיות.
הטיעון כי אכילת בעלי חיים מעלה אותם לרמה רוחנית נעלה יותר הוא טיעון שיש בו התנשאות מקוממת על רצונם של אחרים, על זכותם לחיים, יש בו חוצפה אנושית, יהירות ואטימות רוחנית במסווה של רוחניות. ראשוני הראשונים שהעלו טיעון זה אולי עוד הייתה בהם ראייה רוחנית מרחיקת לכת, אולי עוד היה להם פתחון פה מתוך מידותיהם, לצד אטימות חד–משמעית לנפש בעלי החיים ולקדושתם הבלתי–מותנית. אבל כיום טיעון זה נשלף כמו לחמניות בשוק הדעות הדתיות לכל דורש, לכל מי שליבו גס בנפש וברוח, לכל מי שליבו חפץ באכילה גסה.
מלבד זאת, צער בעלי חיים, אחד מערכי הדת, הוא הערך הנרמס ביותר במסגרת תעשיות המזון ובתעשיות רבות נוספות. כל אדם דתי, ויהיה הוא באמת ובתמים איש צדיק במידותיו המוסריות והדתיות, כל אדם דתי שניזון ונהנה ונותן תמורה לתעשיות אלה - משתתף בפגם מוסרי ודתי שאין לו כל הצדקה, רק חמדנות, עיוורון ואכזריות כרונית.
(5) רגישותם של אנשים לכך שמשתמשים ומחילים מושגי מוסר כמו 'פשע', 'אונס', 'גזל' ו'רצח' גם על בעלי החיים, מעידה כאלף עדים על האפליה המוחלטת, ההיסטורית, ממנה הם סובלים. זה לא מסוכן ולא הזוי לקרוא להריגה בזדון של בעל–חיים "רצח", להפך - מה שמסוכן הוא למנוע מבעל החיים את הזכות לשיפוט מוסרי כזה, מניעה שאכן הביאה ומביאה לרציחתם האיומה–ללא–ספק ולחילול חייהם של אין–ספור בעלי חיים. דאגה אמיתית לכלל בעלי החיים תקדֵם ותיצור תרבות ושפה מוסרית מדויקת יותר, מקיפה ונכונה יותר ונטולת כל אפליה דורסת, כמיטב יכולתנו, תרבות שתגיע לבירור כבד ראש וכבד לב גם באשר לחייהם של בעלי החיים הקטנים מאיתנו לאין ערוך.
הפחד ואף תחושת חילול הקודש מפני השוואתו המוסרית של האדם לשאר בעלי החיים וטשטוש הגבולות - הם מצג שווא. ייתכן כי המקור הקדום של תחושות פחד אלה הם רגשות אשמה והצדקה–בדיעבד, שתוצאתם שימור המציאות שבה האדם עושה בבעלי החיים ככל העולה בדעתו, במקום שירגיש חלק בלתי נפרד מעולם החיים, במקום שישתמש בכוחו ודעתו לקידומה של מציאות הומאנית שלמה יותר.
בניגוד להצגתהּ - הטענה ההיררכית כי בני האדם שווים יותר מבעלי חיים אחרים - איננה שייכת לתשתיות המוסר. היא שייכת לתחום הדילמות המוסריות, כלומר למציאות בלתי מוסרית שבה נאלצים להכריע בין חיים לחיים, ממש כשם שנאלצים לקבל את קיומו של המוות באשר הוא. העובדה שאנו מכריעים בין חיים לחיים איננה מעידה על היררכיה מוסרית לכתחִילִית אלא על השתתפות בעל–כורחנו במעגלי החיים והמוות, השתתפות בעל–כורחנו כעוד כלִי בידיה של מציאות שאיננו מקבלים אותה כמצב מתוקן, מעגלים שבהם אנו נאלצים בעִתוֹת דחק ליצור איזשהו סדר פונקציונאלי, סדר בלתי–מוסרי בתוך הלא–מוסרי. למה הדבר דומה, לכך שאב משפחה בוחר להציל את בנוֹ על פני אשתו ברגע של מנוסה מן המוות. כמובן שמהכרעה זו לא משתמעת היררכיה מוסרית שבה הבן שווה יותר מן האישה. הטענה כי בני האדם שווים יותר היא מצב–למפרע בלתי מוסרי שמתוך גלגול משונה קיבל לפתע תוקף מוסרי. זו טענה שיסודה בטעוּת, היא סותרת את מקורות המוסר, מוסר שכל מהותו חיוב החיים במובן העמוק ביותר.
לכן גבול בין חיים לחיים מותחים מתוך אילוץ קיומי אמיתי, אבסורדי, ולא מתוך אטימות מוסרית במסווה של מוסריות מפוקחת. הטענה כי אמפתיה לכלל בעלי החיים תביא להתאכזרות כלפי בני האדם אין לה בסיס. להפך - מתיחת הקווים הדוֹגמתית בין חי לחי היא זו שהביאה מאז ומעולם לאפליה, שנאה ורמיסת האחר - זה שמחוץ לקווים.
הטענה כי גם צמחים מרגישים - משמשת גם היא ככלי ניגוח ציני ולא מתוך דאגה אמיתית לקיומם של הצמחים. לדבר על סבל בקיום שהוא כה שונה מאיתנו פירושו גאונות מוסרית והשתתפות בזן חיים שונה בתכלית (אין, למשל, מערכת עצבים והימנעות מיידית–רפלקטיבית מפגיעה, יש, למשל, לצמחים רבים פירות בעלי מרקם ייחודי למטרות אכילה והפצה, ויש, למשל, יכולת לגדול מתוך גדיעה וקטיעה, וכן הלאה). כך או כך, דווקא בעלי האמפתיה מבינינו מבינים שטענה זו לכל היותר אינה פותרת את סבלם של בעלי החיים. אדרבה, היא מוסיפה עוד קיום סובֵל שגם בו יש להתחשב ככל יכולתנו, ובכך רק מעצימה את האבסורד הקיומי. בוודאי שאינה מכשירה את שבירת הכֵּלים המוסריים והתרַת ריבוי הסבל והמוות איך וכמה שבא לנו - גם ממול לבעלי החיים הקרובים לנו כל כך, שסובלים ומרגישים ממש כמונו.
מלבד זאת, הרוב הגדול של הגידולים החקלאיים נצרך על ידי תעשיות השחיטה והניצול. הרי צריך להאכיל כמויות עצומות של נפשות טבעוניות.
(6) הטענה כי המוסר יחסי, המצאה אנושית, חלה גם על יסודות המוסר שבין בני–אדם ולמעשה שומטת את יסודות ההכרה והמִשמוּע בכלל. זהו רלטיביזם המְדרדֵר את הקיום האנושי לכדי התרחשות פּוזֶלֶת ובְלוּלָה, כאוטִית כשהיא עקבית ובמיטבה, שטוחה וסתמית כשהיא בלתי–עקבית ולא במיטבה.
(7) הטיעון הפרקטי–לכאורה כי לא ניתן לחיות מבלי לפגוע בבעלי–חיים, כמו הפגיעה בבעלי–חיים הכרוכה בתעשיות החקלאות, טיעון זה שוב לכל היותר רק מעצים את הקושי במחויבות לחיים מוסריים, ובוודאי לא מכשיר פגיעה בכוונה תחילה. ראשית–כול יבקשו בני האדם לעשות את מה שביכולתם על–מנת להימנע מפגיעה זו. ומשם נמשיך.
כך או כך, כל מסגרות ההצדקה הללו, בין אם יש בהן יסוד של עומק ובין אם שטוחות לחלוטין, בין אם הם כנוֹת ובין אם מניפולטיביות, לכולן שותף עניין מרכזי אחד: האדישות לסבל הזולת, הזולת במובנו הרחב ומתרחב. אדישות שהיא לרוב תוצר של הדחקה ובעיקר בורוּת, בורות של ידע ובורוּת של רגש - טוענים טענות של מִגְדלי רוּח עקרִים, ללא לב יודע, טוענים טענות מבלי לדעת מה משמעותו המעשית, האמפירית, של מזון מן החי (למשל), טוענים טענות מבלי להרגיש את שריפת הנפש והמרוֹרִים המצפוניים הכרוכים בשחיטת החיים ובאִמלוּלם. בבסיסן, כל מסגרות הטיעונים הללו אינן מניחות את היסוד המאחֵד, כי אם את היסוד המבדיל - הן מסגרות של דחייה, של חציצה, של ביטול חיים ולא של אימוץ חיים. הן ראשית פוסלות את מעמדו הקיומי–בסיסי של בעל החיים ומצדיקות זאת בדיעבד, במקום לחייב את מעמדו הקיומי והמוסרי מבראשית ורק אחר–כך לתמוה על המפריד, על השונה, והאם יש לו השלכה מוסרית, אם בכלל.
בבסיסן, כל מסגרות ההצדקה הללו מקבלות את המציאות המקולקלת כמציאות מתוקנת, או סתם כמציאות נתונה, או לחלופין כמציאות שאין בכוחנו לשנות אותה; כאילו שלא אנו בעצמנו הקמנוּ אותה במו–אנוכיותנו, שותפים מלאים לה, כאילו שאנחנו לא ממשיכים ליצור אותה וליהנות ממנה בתאווה דורסנית ובאינטרסנטיות מסלפת המעצימות את הקלקול לשיאים סוריאליסטיים, לשיאים לא ממשיים מרוב ממשותם הבלתי–נתפסת.
אפשר וראוי וצריך וזו חובה נעימה להתקיים בעולמנו מתוך אחריות ורגישות לכל החיים. זה לא בשמיים, כי אם כאן, על אדמתנו, בתוך בתינו.
ה. לְשַׁמֵּשׁ כְּגוּף הוֹכָחָה לָאֱנוֹשִׁיּוּת הַמְּקוֹרִית שֶׁלָּנוּ
בעולם מקועקע, ספק–אנושי, אנחנו נוטים לצעוק בפזרנות או לשתוק בקמצנות מחמת חוסר אונים, מחמת הנסיגה המבלבלת אל מחוץ לעולם השֶׁבֶר הזה. ועם זאת השאלה נותרת אותה שאלה - האם יש לאן ללכת. האם יש מקום לתקווה באדמה מוסרית שוממת כל–כך, האם אפשר לתקן תיקון יסודי. והתשובה פשוטה ומתבקשת - אוּד מוצָל מאֵשׁ. תמיד דולֵק וגוֹחֵל הצד השני, המנוגד, גם אם הוא מהווה קורטוב של אור בתוך עולם מפויח עד העצם. התשובה היא להתבונן ולהיווכח שיש בנו פרטים וקבוצות שכן מרגישים וגם לומדים משהו מתנועת ההכרה וממחדלי ההיסטוריה. משהו בנו בכל זאת משתרבב ונושם מחוץ לאטימות הכללית, חלה בנו התרחבות גם מעבר לקיומה המוגבל של קבוצת בני האדם. גדלנו מעט. ואת המעט הזה הכרחי לאחוז באיתנוּת, מתוך הרגשת המוסרי והצודק, את המעט הזה יש לכונן כתשתית לַפּרט ולכלל.
עלינו להיות מעט המחזיק את המרובה, להיות גוף הוכחה שיש לנו את זה, שיש בנו כבוד וחמלה לכל חי, אהבה לכל חי. עלינו לשמש כגוף הוכחה לאנושיות המקוֹרִית שלנו, אותה אנושיות שמדברים בשמהּ כל–כך הרבה ועם זאת היא מופרכת כל כך, הפוכה מעצמה. עלינו להיות רקמה אנושית חיונית ובריאה מעט יותר, להיות תזכורת לגנטיקת החמלה שלנו, גנטיקת האנושיות בטרם לקתה באטימות צינית ובצינה תהומית. אנחנו נזקקים ונדחפים לבטא בְּשוֹרה הכרחית, שאיפה אורגנית למציאות אנושית תמה יותר, מציאות שבה הכבוד והחמלה לחי באשר הוא הם שמנחים את מעשינו בראש ובראשונה, מציאות–אמת פשוטה שבה כשלאחֵר לא טוב - לנו לא טוב.
עצם הבחירה העקבית שלנו באמפתיה, בחמלה ובמוסר כמְאוֹרוֹת וכמדריכים, סוללת דרך נכונה, נורמאלית, בתוך עולם ההולך בדרכים סוטות. הרי מדובר כאן במעשים אנושיים שגוּרים מתוך בחירות אנושיות יומיומיות - ובחירות, מעצם הגדרתן, הן בנות–שינוי. ממילא הטוב, הנכון, הצודק, גם האוטופי, פעמים רבות מתחיל בנו וברוח משותפת. זהו תורף משמעותה של תקווה, של גאולה, של תכלית - היא תמיד נוכחת שם, לעולם היא אפשרות, עד למימושה המלא והמקיף.
את הסבל שאנחנו נושאים מכוח היותנו חיים אמפאתיים, את הטראומה שבה אנחנו שבים ומתבוססים, את מרחבי הקֶטֶל שבהם ולצִדם אנחנו מִתהלכים, את כל אלה עלינו להקיף ביתרַת אהבה, גם אם מתוך שברון לב, ולהמיר את תעצומות הכאב לפעולה מתמדת, להמיר את הקושי בעוד חדווה שבעשייה למען, ולהוסיף ולשמוח בכל חי שעלה בידינו להציל, ולהוסיף ולהתחזק מכל יצור מרגיש שזכינו להעניק לו את חירות חייו. נשמח ונתגאה בכל אדם שהקיץ מתרדמתו ובחר בקידוש החיים והוקרת בעליהם, נשמח ונתנאה בכל אדם שלשֵם שינוי בחר בדרך החיים מתוך הכרעה אמִתית, מתוך בחירה חופשית, ולא בחירה–לכאורה שהיא תוצר של נסיבות תרבותיות חשׁוּכות וחשֹוּכוֹת חמלה.
"טִבעוֹנוּת" כדרך חיים היא חלק אימננטי, בסיסי, מן הדרך הישרה והמתבקשת עבור כל מי שהמוסר הוא נר לרגליו. "טִבְעוֹנוּת" היא מילה לא מוצלחת שנוצרה בדיעבד; שהרי מצב של תזונה וצריכה ללא טביחה, ניצול ואמלול אינו זקוק לשם מיוחד - מוסרית זהו המצב הנורמטיבי, מצב הרֶקַע שאינו זקוק לשֵם. זאת בניגוד למצב הלא–נורמאלי של תזונה וצריכה תוך עיוורון מוחלט לחיי האחר, מצב שראוי וצריך לכנותו בְּשֵׁם משום היותו יוצא דופן, יוצא מן הכלל המעיד על הכלל המוסרי שהוא אחריות גדֵלה והולכת לְמרחב כל היצורים החיים. את העיוורון הסיסטמאתי למצבם הקיומי ולמעמדם המוסרי של בעלי החיים נוהגים לכנות "סוּגָנוּת". את המצב שבו ניזונים מגופם המיוסר והמוּמת של בעלי החיים ניתן לכנות בפשטות "טוֹרְפָנוּת" או "בַּשְׂרָנוּת".
אנו מאמינים שכל ניצול של בעלי החיים פסול מן היסוד - בתעשיות המזון, בתעשיות הביגוד, ההנעלה, הריהוט והקוסמטיקה, בתעשיות הרפואיות, ועוד ועוד. הכלל הוא עקרוני ופשוט: תמיד יש להעדיף חיים לכולם במקום להעדיף חיים של אחדים על חשבון חייהם של אחדים אחרים. ביום שבו האנושות, כחברה וכפרטים המרכיבים אותה, באמת, בכנוּת ובתושייה תבקש לעמוד בכלל הזה - רבות מן הדילמות המוסריות תיפתרנה. רבות מהן מלכתחילה לא תתקיימנה.
בתוך משפחת החיים, בתוך המשפחה, זה לא עניין של מה–בכך להעדיף בן משפחה קרוב על פני בן משפחה רחוק. בתוך המשפחה לכולם אותו הדם ואבדן כל אחד מבני המשפחה הוא אבדן, הוא אבדן.
אנו מאמינים בקדושת החיים של כל חי ושל כל מרגיש. ו"קדושת החיים" פירושה כי כל קיום של חיים הוא איכות בעלת ערך מוחלט, עומדת כשלעצמה, יחידנית, ללא יחסיוּת וללא מדד. ממש כמו הזמן החולף לבלי שוב. כולם ראויים לחייהם, לכולם יש מקום של כבוד בעולם. אנו מאמינים שמתפקידנו ומטבענו להוסיף אחווה בעולם ולגרוע מן האפליה והפירוד, ככל יכולתנו. אנו מאמינים שהאדם במיטבו הוא ברייה שוחרת שלום ורודפת שלום לכל החיים באשר הם, מֵעתה ועד עולם. מאחרית ועד ראשית.
