בכרך יג' בכתב העת 'דחק', שעורכו יהודה ויזן, מופיע מניפסט בן 15 עמודים מאת ויזן ובו בוז, לעג וקיתונות של ארס ומשמטה שמושלכים בעונג סדיסטי ודי אינפנטילי לעבר חוקרי ספרות באקדמיה (ניצה בן-דב, אריאל הירשפלד, מיכאל גלוזמן, דן מירון ועוד), משוררים וסופרים (אביחי קמחי, דוד ברבי, רוני סומק, מתי שמואלוף, ללי ציפי מיכאלי, דב בהט ועוד), מבקרים (רן יגיל, יותם ראובני, בכל סרלואי אילן ברקוביץ ועוד), עורכי כתבי עת (אלי הירש, אליעז כהן, לילי פרי ועוד), כתבי עת ('משיב הרוח', 'פנס', 'הו!', 'סלונט'), ראשי אגודת הסופרים (צביקה ניר), עיתונאים ועורכי עיתונים (בני ציפר וליסה פרץ), מוציאים לאור (רן יגיל, לילי פרי) ועוד רבים וטובים (או: ורעים, לשיטתו של ויזן) .
המשותף לכל המושמצים והמקולסים לדידו של המקטרג הוא שהם רעה חולה ומְנַוֶּנֶת בשדה הספרות, טיפוסים בינוניים (ומטה), נפולות בני נפולות, מניפולטורים שפועלים מתוך דוחק כלכלי, תאוות בצע או רדיפת כבוד. בין כך ובין כך, אין הם אלא גלעד לעוניה ולרפיונה של הספרות העברית בת זמננו, שלא כמו ויזן, שהוא כידוע שומר סף של הספרות העברית אשר נאבק ברפש המודפס ומשמש כנציג הקאנון עלי אדמות פלשתינה (והתפוצות).
ברם, יסלח נא לי המצליף הלאומי על הערתי, אך אין ברי לכל בר בי רב כי משעה שהצליף המצליף בחרצובות לשונו, שומה עליו, להביא איזו שהיא הצדקה, נימוק, הסבר משכנע לאלימותו המילולית - שאינם מבוססים על גידופים והכפשות אישיות ומעליבות {שאין הם אלא גסות רוח מהסוג הנקלה והמאוס ביותר}. כך למשל בנסותו להסביר מדוע ד"ר אילן ברקוביץ' הוא טיפוס בינוני שאינו מתאים לשמש כמבקר כתב בין היתר: 'אילן ברקוביץ'...הוא אינפנטיל מוחלט ומביך, בור גמור...כולם אצלו הם "אלתרמן הבא" וכל זב חוטם הוא עתיד השירה העברית ובעל שירים שלא נראו כדוגמתם - ובסופו של סיום בריה אומללה במיוחד, המתנהלת ברשתות החברתיות ובמרחב הציבורי בגמלוניות מעוררת רחמים...' ובסוגריים הוא מוסיף: 'ואם מישהו כזה הוא דוקטור לספרות אז באמת אפשר לקפל את הדברים – ומצד שני, אם ערן דורפמן הוא ראש החוג לספרות בת"א...'. ובכן, אליבא דויזן האקדמיה הישראלית, או לכל הפחות חוגי הספרות באקדמיה, שופעים בבורים גמורים, דגנרטים, רקובים, רימות, תיקנים ושאר פירות ביאושים שמבזים את העיסוק בספרות עמנו. יש ואפשר שזו הסיבה שויזן התנזר בימי עלומיו מלימודים אקדמיים, ופרש לעיסוקים נעלים יותר.
העלבות והקנטות דומות ודוחות פחות או יותר, שנוגעות לחיים האישיים, הכלכליים והמקצועיים של רבים בתחום הספרות, נכתבו גם על רן יגיל ('כותב על שירה אך ורק משום שמדובר לשיטתו במשהו שאפשר לקרוא מהר בלי לטרוח יותר מדי...המיט חרפה, ולמעשה חירב עד כלות את מעט המוניטין שנותרו לכתב העת ולהוצאת 'עמדה');לילי פרי ('ומי מפרסם מאמרון שכזה? לילי פרי! המו"לית של בהט, ב'סלונט', בימת הספרות המקוונת שבעריכתה, וכולם עושים סיבוב על חשבון הבנק של בהט...'); אליעז כהן ('וכיוון שציינתי שניים מבני הציונות הדתית, אציין גם...את אליעז כהן ושאר הדגנרטים המתפקרים של 'משיב הרוח' שגם עליהם ועל מתנ"סיותם המייאשת כל כך כבר כתבתי...'); בני ציפר וליסה פרץ ('...עורך 'תרבות וספרות' הוותיק והפרוורטי בני ציפר ועורכת מוסף ספרים "המרשעת" ליסה פרץ. צמד אנשים שזוכים לתשומת לב ברורה לא ברורה מצד הקהילייה הספרותית, שמואשמים חדשות לבקרים בהשחתה, בדרדור, בצימאון לדם, ובשלל מעשי נבלה כאלה ואחרים.'); מתי שמואלוף ('אני זוכר שמישהו כמו מתי שמואלוף, עד לא מזמן, היה בדיחה משום שכל מה שעניין אותו זה מזרחיות'). מניפסט השטנה כולל א.נשים רבים.ות שלא הוזכרו מפאת מגבלת המילים שגזרתי על עצמי (וחשובה ההבדלה המגדרית כי היא לצנינים בעיניו ומאוסה עד קיא, כמעט כמו כל עיסוק אחר בשיח של זהויות: פמיניזם, קוויריזם, אקולוגיזם, אוריינטליסטיזם ועוד, ועוד, ועוד...).
כתיבתו של ויזן ארכאית לעייפה, עמוסה במליצות ומנוסחת בסגנון שמזכיר את כתיבתם העברית של בני תקופת התחייה, ואף על פי שכתיבתו אינה קוהרנטית, נטולת תשתית לוגית-ליניארית, אמוציונלית ביסודה וכפי שהעיד עליה בעצמו בראשית מאמרו גם מבולבלת ולא רציפה, משום מה נוצר הרושם כי בבוחרו להתנסח בלשון עתיקת יומין וקמאית, שמתובלת היטב בציטוטים מספרותינו הנפלאה ומספרויות העולם, לא זאת בלבד שהוא רואה את עצמו מורם מעם, אלא שגם (לתפיסתו) טיעוניו משכנעים יותר ודבריו שנכתבו בלהט, ובאמונה הם לא פחות מדברי אלוהים חיים.
דומני כי רבים יסכימו עימי כי בעוד עורך דין נמדד על פי הישגיו בבית המשפט, כירורג במספר הניתוחים המוצלחים שביצע, מדען במספר הפיתוחים וההמצאות שקידמו את האנושות ושוטר ביכולתו להבטיח את שלום האנשים עליהם הוא אמון, למשורר, לסופר, לחוקר ספרות ולמבקר הספרות אין קריטריונים כמותיים ואובייקטיבים מובהקים ומוסכמים שעל פיהם יקבע אם טוב הוא או לאו. האם פרסום בהוצאה מסוימת הוא ערובה לכך שיוצר X טוב בהכרח מיוצר Y? האם בכמות הספרים והביקורות נמדוד את איכות היוצרים והמבקרים? או שומה עלינו לערוך ריביזיה בספרות העברית העכשווית בהתאם למשנת ויזן או למשנתם של אחרים? יען כי הם האינדיקטור המהימן שבעזרתו נוכל לדייק ולשכלל את ספרותנו, ולהופכה למדע ככל המדעים?
בשונה ממדחום שיורה במדויק על טמפרטורת חום גופו של אדם חולה, ולאורו (בנוסף למדדים נוספים) תקום או תיפול החלטה בעניינו של החולה, לך מר ויזן אין פריבילגיה להתיימר לקבוע תבחינים שעל פיהם ייחשב חוקר, מבקר או יוצר טוב, בינוני או גרוע. רוצה לומר: אם תחפוץ בכך, לבטח תוכל לקבוע לך אי אלו תבחינים שרירותיים ולאלץ את ספרותנו להתאימה אליהם, אך אלו, בין שתרצה ובין שלאו, יהיו תבחינים מלאכותיים וסובייקטיבים שאתה קבעת – ואין זה משנה כמה פרבילגי, עילאי ומתנשא תתיימר להיות, אין לך את הזכות או היכולת לכפות את תפיסותיך ואת חוקיך על ספרות חופשית.
אמנם לאורך השנים ניסו פילוסופים ויוצרים, להגדיר מהי ספרות ומיהו יוצר, ומתוך כך לחייב את העוסקים במלאכת הכתיבה לאמץ כללים מסוימים כתנאי להיותם משוררים וסופרים ראויים. עוד ניסו להגדיר את תכלית הספרות, שהשתנתה באופן תדיר בהתאם לזמן, למקום ולמגדיר: להורות את האמת, לספק את תביעת היופי, לעורר את הרגש, לפאר את האל או את המלך וכיו"ב. היו מגדירים שהצביעו על יותר מתכלית אחת לספרות והיו שדחו מכל וכל את הצורך בתכלית לספרות, וגרסו שאין לה תכלית והיא כל התכליות גם יחד.
קלסיפיקציות ותפיסות מהותיות אשר נוגעות לספרות ושהוצעו ב'פוליטאה' לאפלטון, נדחו ב'פואטיקה' לתלמידו אריסטו. כך למשל, אפלטון דחה את הסוגה הדרמתית (קומדיה וטרגדיה) בטענה שהיא מכוונת לחלקי הנפש הנמוכים (תאווה, רגשנות), בעוד שאריסטו דווקא ראה בה סוגה שבכוחה להביא את האדם לקתרזיס (זיכוך וטיהור הרגש). במאה הראשונה לפנה"ס, הורטיוס גיבש בספרו 'ארס פואטיקה' ('האגרת אל הפיסונים') תבחינים שונים לגמרי ליצירה טובה וליוצר איכותי, והדגיש היבטים שמבחינתו היו החשובים ביותר (להתחיל מהאמצע הדברים, להימנע מגיוון יתר, לדבוק במסורת אך במקביל לחדש ולהיות מקורי וכיו"ב). במהלך ימי הביניים היצירה נדרשה להכפיף את מאפייניה ויסודותיה בהתאם לחוקי הדת. בחלוף 1,550 שנה, המשורר האיטלקי טורקוואטו טאסו חיבר מסה עיונית בשם 'Discorsi dell'arte poetica' שבה הוא בעיקר הדגיש את החשיבות שהספרות תתבסס על ההיסטוריה, בדגש על אירועים שזכו לתיעוד. עוד הוא סבר ששירה צריכה להתרחק מהפנטסטי (ותוקף את 'אורלנדו המטורף' של לודביקו אריוסטו), אך הוסיף שניתן לכתוב על דברים פנטסטיים (ניסיים) שקורים בידי אל ושליחיו.
גם המרקיז דה סאד 'במחשבות על הרומן' ניסה את כוחו בניסוח "מורה נבוכים" לפרוזאיקן בן דורו והגדיר (בהתבסס על יצירות העבר) אלו יצירות טובות ואלו פחות, ומה הם הכישורים הנדרשים לסופר למען יוכר כסופר ראוי. ברם דומה שמבין כל הפילוסופים והיוצרים שהוזכרו עד כה, ויזן מבקש ללכת בדרכם של הפילוסופים הגרמנים בני המאה ה-19, כדוגמת פרידריך ניטשה ובעיקר ארתור שופנהאואר, שבספרו 'הגיונות', ניתן למצוא בנקל קווי דמיון לאותה התנשאות מיזנתרופית שמבטלת 'בינוניות' ספרותית, שתובעת חדשנות ומקוריות, שמצביעה על דיכוטומיה בין כותבים מתוך עניין לכותבים לשם כתיבה (זקוקים לכסף ועל כן כותבים). על האחרונים קבע שופנהאואר שניתן לזהותם בנקל: "רעיונות מפוקפקים, עקומים, מאונסים ורופפים וחביב עליהם לרוב גילוי טפח וכיסוי טפחיים, כדי להראות על הבריות מה שאינם". גם ויזן, בדומה לשופנהאואר, שהיה אדם די בודד ואומלל, לוקה באותו שכרון גדלות שמאפשר לו לבטל אחרים בשם ההערצה הרומנטית לספרות העבר ולכתיבת העבר, כמו מאז הלכנו ואיבדו את יכולתנו הספרותית, כמו שרויים אנו בתקופתנו בדקדנס איום, ועליו הוטלה החובה להצביע על תחלואינו בתקווה שכך תבוא ספרותינו לתיקון או לפחות להכרה במגרעותיה . זו תכלית ההדרכה של שופנהאואר ליוצרים בספרו 'הגיונות'. הלכה למעשה, מפורטים ומנומקים ככל שהיו המדריכים לפואטיקנים ולפרוזאיקנים, לבסוף קמו להם מתחרים, חלופות ומקבילות, שגם לא הצליחו להשתרש, לא הותירו חותם, וכמובן לא הפכו לאורים ותומים שהכל נשמעו להם בחיל וברעד. הם לא היו אלא הצעות, ותו לאו.
תפיסת עולמו הספרותית של יהודה ויזן היא רומנטית, ריאקציונרית ושמרנית הייתי מוסיף גם מיזוגנית ומיזנתרופית באמתלה פריבילגית וקוואזי-אינטלקטואלית. מבחינת כרונולוגית וז'אנרולוגית ויזן נוטה אחרי משוררי ספרד ומשוררי איטליה מתקופת ימי הביניים, עוד יש לו חיבה למשוררי ולסופרי ההשכלה ותקופת התחייה, ובכלל דומה שלבו נוטה למסורות ישראל ועמי הנכר. הוא מתרגם מחונן, משורר בינוני+, מבקר טוב כאשר הוא ממוקד ומנטרל מכתיבתו שיקולים אישיים-רגשיים, פוליטיים ואידאולוגיים שהופכים אותה לטרחנית, רדודה, נקמנית ולא ספרותית, אקדמית או עניינית בעליל. מבחינה פונקציונלית, חקר וביקורת ספרות לפי ויזן צריך להתמקד בפיגורטיביות, באינטרטקסטואליות (עם טקסטים קאנונים אחרים) ובמידה מסוימת אם כי בעיקר בהתייחס לפרוזה גם בהרמנויטיקה. על בסיס אותה תפיסה, משוררים טובים, אלו משוררים בעלי יכולות מוכחות בהפגנת כישורי כתיבה פיגורטיביים ואינטרטקסטואלים. לדידו, טקסט אינו יש מאין והוא מתפקד בזיקה לטקסטים נוספים מן העבר ומן הווה, ואם אינו כזה הרי שאין הוא מורכב ומתוחכם. זו, בין היתר, אחת הסיבות למובאות ולציטוטים הרבים שמשולבים בכתביו.
כריאקציונר, השינויים שהתחוללו בחברה ובספרות אינם נוחים לו, והוא מבקש לזהותם עם ניוון, רדידות, נהייה אחר אופנות מתחלפות ובעיקר עם ריקנות שמוצאה בניתוק מהשורשים, מהמסורת - מאותה אינטרטקסטואליות קאנונית שאותה הוא מבקש לשלב בכתביו ולמצוא בכתבי אחרים. אודה ולא אבוש, ויזן הוא אינטלקטואל (בערך), אך לא אינטליגנטי במיוחד, ולכן הוא אינו רגיש למהפכה המבורכת שהתחוללה בשדה הספרות: מעבר מאלפי קוראי עברית בראשית המאה ה-20 , למיליוני קוראי עברית בעשור השני של המאה הנוכחית; אין הוא רגיש להפרטת הזהות הציונית והיהודים למיקרו זהויות אוטונומיות והיברדיות: מזרחי, הומו, טרנסג'נדר ישראלי, אקולוגיסט, פוסט ציוני ועוד ועוד. זהויות אלו עתידות להוסיף ולהתפצל עוד ועוד, עד אשר נקבל ספרות שהיא סובייקטיבית לחלוטין. ספרות זו אינה חלופה לספרויות שקדמו לה או לספרות בעלת נקודת מבט מערכתית אלא זו בסך הכל פריזמה נוספת שמאפשרת התממשות פואטית או פרוזאית אחרת.
זכותו המלאה של ויזן לא לחבב, לא לקרוא, וכמובן גם להצביע על כשליה של ספרות זו או על חסרונותיה ביחס לספרויות אחרות, אך אין זו דרכו. בחירתו המוצהרת והמודעת היא ללעוג ולבוז לספרות זו ולכותביה, כמו בנוהגו כך יביא לכיליונה, אך ככתוב התהליכים הללו חזקים ממנו ומהספרות עצמה והם תהליכי מערכתיים בחברה, בפוליטיקה, בפילוסופיה, בתקשורת, ברפואה ולמעשה ברוב תחומי החיים – חתירה לספיציפיזציה למען התאמת כלל השירותים, הסחורות, המוצרים והרעיונות לצרכיו המדויקים של כל פרט ופרט. ויזן עדיין חושב כנתין בממלכה או כסובייקט שהוא חלק מתנועה לאומית. תתקדם י'ויזן!
מרתקת במיוחד סלידתו של ויזן מכותבים מבוגרים (ובפרט מכותבים בני גיל הזהב), מכותבות גרושות, מכותבות רשת שמוכרות מאות ואלפי ספרים ברשת, לאחר שגייסו את הכסף הנדרש להפקת ספר ביכוריהן בהדסטארט. להשקפתו, למשורר נתיב התפתחות אחד נכון ואין בלתו. אין דינאמיות, אין זרימה, אין היברידיות. פנסיונר שהיה עו"ד וח"כ לשעבר לא יכול להיות משורר, וחקלאי שעסק בפרחים 45 שנה או גיאולוג בעל שם עולמי לא יכולים להתפנות לעיסוק בשירה, ואם כן אזי הם גרפומנים ומנוצלים על ידי לילי פרי או רן יגיל, שני עורכים מצוינים ששמם הולך לפניהם בספרות, באקדמיה ובתקשורת. לכתוב על לילי פרי (גילוי נאות: אני ולילי פרי לא מדברים בינינו כשנתיים), מהעורכות המוערכות והחרוצות בישראל שרבים חבים לה את הצלחתם והתקדמותם בשדה האקדמי והספרותי, שהיא עושקת קשיש בן 86 זו הוצאת דיבה ממדרגה ראשונה. מה יודע ויזן על ההשקעה האדירה של פרי ביוצרים שבוחרים בה ב-30 שנים האחרונות? מדוע ויזן אינו מאמין בכנות המאמרים של רן יגיל ב'הארץ' או של אילן ברקוביץ' שבכל פוסט ופוסט ובכל כתבה וכתבה הם מסורים לרעיונות שאותם הם מקדמים ומאדירים גם בשירתם, גם בביקורת וגם בשיחות אישיות איתם.
לידיעת הקורא יהודה ויזן, הספרות העברית בת זמננו, היא המורכבת, המתוחכמת, המגוונת וההיברדית ביותר שהייתה אי פעם לבני העם היהודי. יוצרים בני זמננו משלבים בכתיבתם ו/או כותבים בזיקה לתנ"ך, לתלמוד, לקורפוס הימיביניימי ובזיקה לספרות ההשכלה, לספרות התחייה ולסגנונות שהתפתחו בישראל, אך אין הם מעוניינים להתבטל בפני המסורות השונות ובודאי שלא להקדימן על פני החדש, כשם שאין הם מקדימים לוח אבן או פפירוס לקינדל או להקלדה במחשב; וכשם שאינם מקדימים חיפוש ספרים בכרטיסיות לחיפוש ספרים באמצעות מערכות ממוחשבות מתוחכמות.
השירה העכשווית מתהדרת בשפה עברית עשירה ומפוארת שיונקת מן העבר, אך גם חיה את ההווה ומחדשת את שפת העתיד. על שום מה תבקש לבטל עושר, גיוון ותחכום לשוני ישראלי לטובת עוני לשוני גלותי? כי אין הם מתנסחים בלשונו של אבן-עזרא או בלשון יוסף חיים ברנר. גם ברנר לא התנסח ולא שאף להתנסח בלשון הרמב"ם או בלשון אבן-גבירול. הוא חידש, והודות לחידושיו השתכללה ספרותינו ונעשתה עשירה ומתוחכמת משהייתה. אין לנו 'אודיסאה' ו'איליאדה', ואין לנו הומרוס בספרות העברית, וטוב שכך. בטוחני כי רוב חברי בתחום מברכים על כך שאין אנו חורצים יצירות לשבט או לחסד, ושאין אנו עורכים דירוגים כי אין בידינו הכלים שיאפשרו זאת (ואם נעשה זאת אעפ"כ, פירוש הדבר שנטה את הספרות לטובת קבוצה מסוימת). כל שאנו יכולים לעשות, הוא להתחבר, לאהוב, לפרש ואפשר גם שלא להתחבר, להיוותר אדישים ולהתעלם. אלו ואלו טובים ונכונים.
לידיעתך, שומרי סף אינם נוהגים בבריונות. כאשר מאמר אקדמי אינו מתאים לכתב עת מסוים לא עורפים את ראש הכותב בפרהסיה למען הכל יראו, לא לועגים ובזים לו בראש חוצות ובודאי שלא נוברים לו בקרביים האישיים באופן סדיסטי קבל עם ועדה. שוטר במרחב הציבורי מגן על הציבור ומבקש לשמור על הסדר כפי שנקבע בחוק. על מי לעזאזל אתה מגן ומפני מי? אתה בסך הכל חסיד של תפיסה מסוימת בספרות העברית, שהיא נחלת כולנו, מבלי שנזדקק לאישורך או להסכמתך, ומבלי שנתחייב לה ורק לה. אין ספק שיש מקום לשיפור ולתיקון בכל התחומים שעסקת בהם במאמרך (כמו בכל תחום דעת שקיים), אך עליך לדעת כי אנו נמצאים בשעתה היפה ביותר של הספרות העברית, מכל בחינה: מספר קוראים, מספר מפרסמים, מספר הוצאות לאור וכתבי עת, מספר מבקרים וכו'. נטייתך למסורת ולספרות קדם היא לגיטימית אך אינה מעידה על גדולה כלשהי ובודאי שלא הופכת אותך לאיכותי מאחרים (גם אם יהיו שישכנעוך שכך הדבר), כל שהיא מלמדת היא על נטייתך לסטגנציה, שכבר הפגנת גם ביחס לתפיסות הרווחות כיום בשיח הזהויות, והתעקשותך להנציח סטגנציה זו תוך רמיסת אחרים מביישת אותך ואת הישגיך.
אין לי כל עניין אישי איתך ואינני מכירך. כל שנותר לי הוא לסלוד מפגיעתך האנושה בספרות העברית שמתפקדת כמערכת, שמורכבת מפרטים רבים ואיכותיים שעלבת בהם שלא בצדק, בלא כל הסבר הגיוני. מי יתן ויתקיים בך הפסוק: 'מְכַסֶּה פְשָׁעָיו לֹא יַצְלִיחַ וּמוֹדֶה וְעֹזֵב יְרֻחָם'.
