הוא הסיט את בלוריתו הצידה וניגב את מצחו במטפחת רקומה. הניח את שרביט המנצחים על הפרטיטורה בתנועה מרושלת, שלף קופסת סיגריות מכיסו ותוך כדי דילוג מהפודיום הוציא סיגריה ותחב לפיו. הוא תר בעיניו אחר מרפסת עישון בעודו מזמזם את הנושא הראשון מתוך החמישית של מהלר והתקרב לקצה הבמה במטרה לקפוץ לרצפת האולם. קול הנחת כלי הנגינה וחריקת הכיסאות החל מתעצם בהדרגה. בשנים האחרונות הפך הזינוק לכבד במקצת, חשב. כשכופף את ברכיו צדה עינו אישה צעירה כבת 30, דקת גזרה, לבושה מעיל ירוק כהה. כפתורי הזהב של מעילה בולטים למול שיערה הקצר. היא עמדה בפינת האולם ומבטה ממוקד בו. היא שמה לב שהבחין בה והחלה מתקדמת לכיוון הבמה.

"אתה, אתה מאסטרו לאונרד ברנשטיין?" שאלה.

"במה חטאתי?" השיב בחצי חיוך.

להפתעתו, הפכה את פניה ובלי אומר רצה לכיוון דלת היציאה של האולם, ולפני שהצליח להוציא הגה מפיו כבר היתה רחוקה מטווח שמיעה.

... "מהר מדי", רטן כשהפעמון הדהד ונותר לו שליש סיגריה. הוא כיבה את שאריתה ונכנס פנימה לאולם, מסיט הצידה את בלוריתו המלבינה. הנגנים היו ישובים במקומותיהם וקול כיוון כלי הנגינה מילא את האולם.

"את הדם שלכם אני רוצה לשמוע פה!" לוחש ברנשטיין לתזמורת, גוחן כלפיהם "את הדם שלכם – ניו יורק פילהרמוניק!" חוזר ולוחש, "ואם לא תיתנו", נופף בשרביטו כמו בשוט "אצא לקנות לי קבר ליד מהלר בזה הרגע!". הוא שולף את ידו מכיס מכנסיו באחת, מניף את ידיו, והתזמורת, כמו נשרפת, מגיבה לו בתשוקה. נוטף זיעה מקמט את מצחו ומסמן לכלי הנשיפה, מרים גבותיו וידו כמו מושכת את קו המיתרים. צלילי החמישית של מהלר ממלאים את חלל האולם והוא נשאב בכישוף מעגלי הצליל ההולכים ומתעצמים.

בתחילת הנושא השני נשמעה טריקת דלת. התזמורת ממשיכה לשרוף צלילים כאילו לא אירע דבר. הוא הפנה ראשו לכיוון דלת העץ וזיהה מעיל ירוק עם כפתורי זהב, פנים סמוקים, שיער קצר סתור, וכובע בסכנת נפילה. האישה הדקה החזיקה בידיה כעין מגש עטוף בשקית גסה. גבותיו התרוממו גבוה מתמיד. האישה פסעה קדימה בחיפזון, מעדה, ונפלה ברעש עם המגש. הוא  הניח לידיו להשמט והחווה לתזמורת לחדול.

***

1948. העולם מלקק פצעיו בניסיון להשתקם משנות המלחמה. מנזר ענק בממדיו השתרע בלב שדות מוריקים בסנט-אוטיליין בלנדסברג אשר בדרום גרמניה. עקורים רבים גדשו את המקום, חיו בצפיפות באולמות גדולים, מזונם אחיד ודל ולבושם חסר צורה. בשנות המלחמה גורשו הנזירים מהמקום והמבנה הפך את ייעודו לבית חולים גרמני צבאי. עם סיום המלחמה החלו להגיע למקום ניצולי דכאו ומחנות נוספים באזור דרום גרמניה, ובהדרגה החל להשתנות מאזן החולים, עד אשר 'נאלצו' החולים הגרמניים להתפנות לבתי חולים רשמיים ובמקביל – החלו היהודים הניצולים לאכלס את המקום.

הידיעה עברה מפה לפה, ובעקבות החולים נהרו לסנט-אוטיליין פליטים המחפשים את יקיריהם. רבים התרוצצו בין המחלקות השונות, מקרבים פניהם אל הפנים השוכבות על הכרית ומנסים לזהות. יש שהחזיקו תמונה בידיהם ועצרו כל אדם שהזדמן בדרכם, "מכיר?"

ד"ר זלמן גרינברג, מוותיקי הציונים בקובנה, הגיע לבית החולים יחד עם רופאים ואחיות יהודים נוספים אשר שרדו את הטבח במולדתם. עימותים רגשיים הלכו והתרבו בין תשושי הגוף והנפש לבין המטפלים הגרמניים, מה שהביא בהדרגה לתחלופה בהנהגה הרפואית. ד"ר זלמן גרינברג ניהל את בית החולים ביד רמה וברחמים, תחת ידו המקצועית עברו למעלה מ – 5,000 מטופלים ונולדו למעלה מ - 400 תינוקות יהודים. סנט-אוטיליין הפך למקור עלייה לרגל, לא רק כמקלט רפואי, אלא אף כמקור אפשרי לגילוי קרובים נעדרים.

עם זאת, למרות הסעד הרפואי לא נמצא כל סעד נפשי לשורדים. העקורים חיו במחנות חיי יום-יום נעדרי גיוון ותקווה. בלא פינה פרטית, מזון ראוי ולבוש הולם - נטו לרגוז, השתמטו מעבודה, פרקו עול משמעת ולא נתנו אמון בזרים.

מאידך, חיים החלו לפכות במקום. למנזר סנט-אוטיליין הגיעו ניצולים מרבדים שונים חברתית, בהם אנשים משכילים, אנשי מדע ואמנות, וחיי חברה ותרבות החלו להתפתח בה. הניצולים עצמם הקימו מרכז ללימודי יהדות, מסעדות ואולמות, ואף תזמורת הוקמה שם. חלקם אף החלו בבניית חיים חדשים, נישאו, ילדו תינוקות והקימו משפחות.

מארק בייקר, גבר בשנות ה - 50 לחייו, צעד בין החדרים והביט על פני החולים. בידו החזיק צילום של אשתו וילדיו והראה אותו שוב ושוב לעוברים ושבים. סנט-אוטיליין היה המקום האחרון בו תלה תקוותו. אחרי המלחמה - בה חזה בכל סוגי העינוי והרצח הקיימים - מת משהו בליבו, החיים החדשים סביבו ויפי המקום לא נגעו לו. השואה הנוספת שחווה עם שיבתו לעירו - העדר משפחתו וביתו - הותירה אותו קהה, גלמוד וערירי.

קונצרט מיוחד! הכותרת צדה את עינו של מארק והציתה בו משהו. אותיות שחורות שבלוניות הציגו את התוכנית: "כל נדרי" לצ'לו ותזמורת מאת מקס ברוך, "רפסודיה בכחול" מאת ג'ורג' גרשווין, קטעים מתוך סוויטה תזמורתית מאת ז'ורז' ביזה ומבחר שירים עבריים. תוכנית יהודית לעילא ולעילא, והמנצח? לאונרד ברנשטיין. לא מכיר, כנראה איזה אמריקאי צעיר, אבל מה שבטוח – יהודי.

מארק ידע כי ליבו רגיש לעולם הצלילים למרות שכבן למשפחת אופי לחם מהעיירה רובנו שבפולין לא זכה בהשכלה רחבה. על התזמורת של סנט-אוטיליין שמע אולם סירב ללכת להאזין לה. השמועות ספרו כי התזמורת, שמיטב הכישרונות היהודיים ששרדו איישו את שורותיה, הפכה לנוצצת מיד עם הקמתה והוזמנה לסיורים מכובדים ברחבי גרמניה. מארק גינה אותם בליבו על כך שמוכנים הם לסובב את אדמת הארץ הזו ועוד לפתח קריירה על גבה, אולם כשעה לפני הקונצרט נכנס לחדרו אותו חלק עם שלושה עקורי מלחמה, התלבש בשקט בבגדיו הנאים ביותר, וצעד לכיוון האולם. קהל ניצולים גדש את המקום. הוא תפס מקום באחת השורות האחרונות והתלבט עם עצמו אם נכון עשה שבא הערב.

מרכילות היושבים לצדו הבין כי המנצח הצעיר הוזמן לנצח במינכן הממוקמת כשעה מסנט-אוטיליין, אולם מששמע אותו צעיר על תזמורת הניצולים ביקש מיוזמתו לנצח עליה תכנית המורכבת ממוסיקה יהודית.

מחיאות הכפיים קטעו את מחשבותיו כשנכנס בחור כבן 30, בלורית כהה מתנפנפת, חנוט בחליפה ופפיון ושרביט מנצחים בידו. איזו חיוניות, חשב מארק, עיניים יוקדות וסקרניות כאחת. הוא קד לפניהם מניח יד על לוח ליבו. מילה לא הוציא מפיו ברנשטיין זה, אך כל נוכחותו ביטאה – יהודי אני כמותכם. מארק נמתח בכיסאו ועיניו נעוצות בגב הבחור הצעיר.

לאונרד נעמד מול התזמורת, קפא ברגע של ריכוז, הרים את ראשו, ומסימן קל בידיו התפרצה דריכות הנגנים לעולם של צליל ותנועה. מארק התאבן. הוא בהה בתנועת הקשתות האחידה, בנשיפת החיים, והגעש הקולי המם אותו. הצלילים כמו הקיפו את נפשו בנוחם, ולרגע - שכח ללחום. הצ'לו הסולן גנח "כל נדרי" והתזמורת נענתה לו כציבור בבית הכנסת בתפילת יום הכיפורים, הצ'לו חרק "ואסרי, ושבועי" וציבור הקשתות התנועע עימו. מארק קימט את מצחו, עצם את עיניו וניסה להיאבק בדמעות, אולם כאשר הגיעה היצירה לחלק המז'ורי – חדל. מראה התזמורת המתנועעת הלך והיטשטש מול עיניו כחיזיון, הוא הרכין את ראשו כמו נכנע להוד הצלילים.

***

 

"את הקונצרט הזה לא אשכח לעולם". הוא ישב עם ביתו רֶבֶּקָה בת ה – 11, מדפדפים יחד באלבום התמונות המצהיב.

"וזו תמונה של התזמורת לאחר הקונצרט, הנה הוא" הצביע על בחור מיוזע, מחייך, בעל בלורית מתנפנפת "כשהוא ניצח – הצלילים צעקו דבר אחד: יש תקווה. והנה, את רואה, הכרתי את אמא ויש לנו אותך, יש לנו משפחה". אמר בשקט את אותן מילים, והיא - תולה בו עיניים עגולות, מעריצה בליבה את המנצח האגדי ומתפלאת על הדמעות הנוצצות בעיניו של אבא.

***

האישה הצעירה קמה על רגליה, הרימה את המגש, התקרבה לבמה, ועל פניה מבוכה על שהפריעה את חזרת התזמורת. המנצח נפנה אליה ועיני התזמורת עמו.

"זה, הבאתי לך את זה", גמגמה והושיטה לו את החבילה שריח נעים נודף ממנה. בשקט שהשתרר התקרב לקצה הבמה והתכופף, הרים את הניילון הגס: "זה, זה קניתי לך בגלל אבא שלי, בגלל 'כל נדרי' בסנט-אוטיליין". ידו קפאה.

"אביך היה בסנט-אוטיליין?" שאל בשקט.

"כן, מאסטרו".

"אביך היה בסנט-אוטיליין בקונצרט ב - 1948?" שאל שוב כאילו לא שמע ועיניו נעוצות בה.

"כן, מאסטרו".

הוא הרים את הכיסוי. ריח חלות טריות התפשט סביב.

"הוא זוכר אותך מ'כל נדרי' שבסנט-אוטיליין" אמרה חרישית. התזמורת כולה צפתה בדרמה בדממה, "התמונה של התזמורת אחרי הקונצרט ... עכשיו יש לנו משפחה".

"הוא זוכר אותי מ'כל נדרי' בסנט-אוטיליין"...

ברנשטיין בן ה - 70 התרומם באיטיות וניגש לפסנתר הכנף העומד בקדמת הבמה. התיישב בכבדות, הניד בראשו כלפי הצ'לן הראשי, עצם את עיניו וקפא לרגע. אצבעותיו שקעו לתוך הקלידים, והאקורדים הנוגים הפותחים את "כל נדרי" מלאו את חלל אולם הקונצרטים של לוס-אנג'לס.