מאוד קל יהיה לגשת אל הספר 'במלוא מוטת הבריאה' מן הזווית הרליגיוזית והמיסטית, מפני שהתגובה הראשונה לקריאתו היא תדהמה. תדהמה לנוכח כובד משקלו תרתי משמע של ספר שירה המחזיק שלוש מאות עשרים ושניים עמודים, מתיימר, יותר נכון, להחזיק שלוש מאות עשרים ושניים עמודים, איך זה שכוכב אחד מעז. אין ספק, זה היה וזה הווה ספר שירה חריג בנוף ספרי השירה המקומיים שלנו והחריגות מלווה אותו כבר מן השיר הראשון, החורג בעצמו מן השורה ומוצב כמעין מוטו, כפרולוג, של הספר, ונפתח כך:

יֵשׁ אוֹר חָרִיג אַחֵר, חֹם חָרִיג אַחֵר,

אַהֲבָה חֲרִיגָה אַחֶרֶת.

יֵשׁ נְשָׁמָה חֲרִיגָה אַחֶרֶת,

אֵין-זְמַן חָרִיג אַחֵר, לֹא-מֶרְחָב חָרִיג אַחֵר,

יֵשׁ הִתְעַנְּגוּת חֲרִיגָה אַחֶרֶת

עַל כֻּלָּם.

יֵשׁ אֹשֶׁר חָרִיג אַחֵר,

יֵשׁ יְקוּם חָרִיג מֵחָרִיג,

רוּחַ חֲרִיגָה אַחֶרֶת,

יֵשׁ אֱלֹהוּת חֲרִיגָה בְּתַכְלִית.

החריגות של חן יסודות היא חריגות אשר מחפשת את עצמה, פורצת מתוך המוגדר והמוכר אל הבלתי מתאפשר כדי לייצר פרפורמנס של השתוקקויות אל הבלתי מפוענח עד תומו. מסתוריותו של החריג היא גם מקור הסקסאפיל שלו אולם טמון בו גם יסוד של פורענות וסכנה. ההליכה על החבל הדק שבין התשוקה אל החריג לבין הפחד לחבור אליו ולהיטמע בו, הוא הווקטור המרכזי שמניע את שירי הספר.

אָמְנָם יֵשׁ וַאֲנִי הַדָּבָר עַצְמוֹ,

אֲנִי חֹק, אֲנִי צַו, אֲנִי גּוּף, אֲנִי שָׂדֶה.

אָמְנָם יֵשׁ וַאֲנִי נֵר תָּמִיד,

יֵשׁ וַאֲנִי הֲוָיָה טְהוֹרָה.

עַל כֵּן לְכָל הַיּוֹתֵר אֲבַקֵּשׁ לִהְיוֹת שִׁירָה. (עמ' 51)

בין השירה האמונית העמוסה ברמיזות תורניות לבין השירה הדיבורית היומיומית, המתרחקת ממליציות ומתכתבת עם תרבות הפופ ועם המצב הישראלי - שם נמצא הספר הזה, המשתרע במרחב בין שתי האפשרויות, מתעד מעין בולמוס של כתיבה בלתי ניתן לעצירה שהוא גם הצורך להצבת רגל בעולם, להבעת קול. כך מתהווה מונולוג של דובר, מונולוג עמוס מאוד, פרטני, דקדקני. זהו מונולוג של גבר מול אלוהים שעזב לכאורה אבל שלא עזב באמת, מפני שהשפה הרוויה, המאז'ורית, המאניפסטית היא לאמיתו של דבר שפה שאינה יכולה להיפרד ממקורותיה. לפיכך מתקבל מונולוג הגותי ארוך ומרשים אך לא בלתי מעייף לעיתים, החוקר את הנפש, את השפה ואת המציאות - ואין רבים כאלה במקומותינו, התובעים מן הקורא שלהם כל כך הרבה תשומת לב. הטקסט משווע לתשומת ליבו המלאה של הקורא, תובע לעצמו את נפשו של מי שיפגוש אותו, את מי שהוא עתיד לשנות.

מונולוג זה הוא כמעט מאני, בנוי מזרם תודעה של מילים שמכסות כמעט את כל התזאורוס העברי, משחקות בו, מפרקות אותו ומרכיבות אותו מחדש – לעיתים בזעם, לעיתים מתוך שעשוע. הרעב להישמע – משמע, להוציא החוצה - הוא גם הצורך להקיא, לנקז, לתעל, לפרוק. הספר הזה הוא מסע אוטואמנסיפציה של דובר נחוש ומהסס בו זמנית אשר משתמש בשפה כמגרש משחקים גדול ומסעיר.

 כּוֹתֵב כִּי צֶמַח. גֶּשֶׁם. תַּמְרוּר. מְכוֹנָה. חַיִּים. אָדָם.

כְּמִכְתָּב עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת.

כּוֹתֵב כִּי טֶרֶם מָצָאתִי אֶת הַמִּלִּים הַנְּכוֹנוֹת, כְּדֵי לוֹמַר לְלֹא הַצְלָחָה

אֶת שִׁקְשׁוּק הַמַּפְתְּחוֹת שֶׁבְּכָל אֶחָד וְאַחַת מֵאִתָּנוּ. (עמ' 14).

המונולוג המאני, שהוא כמעט בלתי קוהרנטי במקומות מסויימים, הוא הוא לב לבו של מעשה השירה, המנהל יחסים דיאלקטיים עם המוכר, השגור, הצפוי והמסתבר. לכן תחושת הקריאה בספר היא תחושה של ריחוף מבהיל בין שדות תודעה שמייצרים לעיתים שפה פרטית של אסוציאציות. הריחוף המונחה הזה, בין השדות, הוא בדיוק הריחוף אשר מאפשר לספר לצאת מתוך אמירה עכשווית של כאן ועכשיו אל אמירה גדולה יותר, הצהרה על קיום חוצה זמן ובזה יש גם תודעה פואטית וגם הצהרה פואטית על עצם כתיבת שירה.

אֲנִי כּוֹפֵר בַּעֲדִינוּת, בּוֹחֵר לְהִתְחַצֵּף בַּעֲבוּר זְכוּתִי לַנֹּעַם הַפְּנִימִי,

בָּחוּר לְהִפָּעֵר לְכָל כִּוּוּנֵי הָאֲוִיר, בַּיִת פָּרוּץ וְעוֹמֵד (עמ' 30).

כמו הדובר, כמו השיר הזה, כך גם הספר כולו, פרוץ ועומד, מסוגר ומפולש בעת ובעונה אחת. החוויות שהשירים מתארים שקשורות ככלות הכל לחוויות של חזרה בשאלה ועמידת תהייה מול העולם הפרוסות לפרוסות דקות של סיטואציות שגוררות עמן שובלים ארוכים של חשבונות נפש הם משניים לאופן שבו החויה יוצאת מתוך עצמה ומתכתבת עם חוויות קצה אחרות, אוניברסליות במובנים רבים. לכן מה שמעניק ל'במלוא מוטת הבריאה' את כוחו הוא היכולת לרחף מעל הכאן והעכשיו הישראלי המקומי. יצירה שהיא כולה טריפ מתמשך של תודעה שנעה בתוך עולם בעל חוקי היגיון גמישים והרשאה עצמית ללכת הלאה הלאה עם הפוטנציאל המגולם ביכולת לכתוב בדיוק כך, ללא מעצורים. כך נוצר טקסט מהפנט כמו זה:

אֵין עָבָר, אֵין הָיָה אוֹ יִהְיֶה. יֵשׁ הוֹוֶה. יֵשׁ כָּאן, עַכְשָׁו. אֵין אַשְׁמָה, יֵשׁ חוֹבָה. מַמְאֶרֶת כִּשְׁלוֹנִי שׁוֹלַחַת יְדֵי תְּעָרִים וְלוֹפֶתֶת אֶת מְנוּסוֹתַי וְנִסְּיוֹנוֹת שִׁגְיוֹנוֹתַי, קוֹרַעַת-חֲזֹר וְנוֹטַעַת אוֹתִי יָתֵד אֶל חָזָהּ וְלֵב תָּפְתָּהּ (עמ' 273)

'במלוא מוטת הבריאה' ראה אור בשנת 2010. אני מרשה לעצמי לקבוע שלכתוב סקירה על ספר שירה שלוש שנים או חמש או עשור לאחר שראה אור הוא אולי המעשה הנכון לעשותו. מפני שאורך חייו של ספר שירה בתוך המציאות התזזיתית שלנו אינו יכול להיות משול למשך חיי פרפר ממוצע וחבל שאין הוא משול במקום זה למשך חיי צב. לעיתים דווקא פרספקטיבה עשויה להיטיב עם הטקסט, תוך בחינה של אחד המדדים החשובים ביותר של יצירת אומנות: מידת הרלוונטיות שלה גם עבור הקורא שאינו הקורא בן זמן כתיבתה. מהי מידת גמישותה והחן שהיא משדרת? מהי הפניות שלה אל קורא חיצוני? מהו הפוטנציאל שלה והיכולת הממשית שלה לשלוח שלוחות גם לתוך חייהם של קוראים צעירים ממנה? אפשר שזה צריך להיות המדד האמיתי להערכת ערכה של יצירה. לכן כדאי ואולי עדיף לעיתים שהיצירה תמתין על המדף לקורא המתאים לה, אותו קורא שיאות לדלג בגמישות בין הזמנים ולמזג ביניהם. אכן, יש מעין נחמה בידיעה שבסופו של דבר ההיסטוריה היא שתקבע מהו משקלה הסגולי. יש מעין נחמה באורך הרוח הדרוש לכך, שכן זהו מבחנה האמיתי. אפשר שכדאי להתחיל להסתכל על ספרי שירה כעל בעלי תוחלת חיים של צבים ולא של פרפרים. 'במלוא מוטת הבריאה' בהחלט ראוי לכך. כפי שהוא עצמו כותב באפילוג, שאף הוא חריגה ארוכה מתוכן העניינים של הספר, בדיוק כמו הפתיחה:

עַכְשָׁו אֲנִי כָּאן. כְּלוֹמַר מֵעוֹלָם לֹא הָלַכְתִּי.

רַק מִישֶׁהֶם לָחַשׁ לְחִישׁוֹת מוּזָרוֹת, הִפְרִיעַ אֶתְכֶם לִשְׁמֹעַ.