מריה נארישקינה בת העשרים נולדה בעיירה נידחת וזרועת חולות בפלך אסטרחן. הייתה זו ברייה צעירה וחסונה, דומה במשהו לנער, חזקת שרירים ומוצקת רגליים.
בכל החסדים הללו זכתה מריה ניקיפורובנה לא בזכות הוריה לבד, אלא גם בזכות כך שהמלחמה והמהפכה כמעט ולא נגעו בה. רגלו של חייל אדום או לבן לא דרכה במכורתה הנידחת והשוממת ותודעתה פרחה בעת בה נתחשל הסוציאליזם.
אביה המורה הסתיר מבתו את פשר המאורעות, ריחם על עלומיה, חשש לצרוב את לִבּה העדין והצעיר עד אין מזור.
מריה ראתה את ערבות החול של ארץ הים הכספי המתרגשות במשק הרוח הקל שבקלילים, את אורחות הגמלים הפוסעות אל פרס, את הסוחרים השחומים שקולם ניחר מן האפר ומן החול, וגימאה בשקיקה טרופה את ספר הגיאוגרפיה של אביה בביתה. המדבר היה מולדתה והגיאוגרפיה - שירתה.
בת שש עשרה שנים הייתה כאשר לקח אותה אביה אל אסטרחן להכשירה למורה במכללה בה יצא שמו לפניו. ומריה ניקיפורובנה הייתה לתלמידת הקורסים.
ארבע שנים חלפו - התקופה הנסתרה מכול בחיי האדם, כאשר מתפקעות הניצות בחזה הצעיר ומלבלבת הנשיות ותודעתה, נולדים עקרונות החיים. מה משונה הוא שאיש אינו עוזר לאדם הצעיר לגבור על דאגותיו המייסרות; איש לא יתמוך בגזע הדקיק, הנחבט ברוח הספקות והרוטט ברעד הצמיחה. יבוא יום, ולא יהיו עוד העלומים מופקרים בלי הגנה.
חוותה מריה אהבה, כמובן, ותאוות התאבדות - המים המרים האלו משקים כל חלקת חיים צומחים.
אבל חלף הכול. וגם הלימודים תמו. הנערות כונסו באולם והמפקח על מדור החינוך העממי במחוז עלה לתאר באוזני הבריות הנלהבות את משמעותו הכבירה של פועלן העיקש העתידי. הנערות האזינו בחיוך והבינו רק צִלו של נאום. בשנים האלה רוחש האדם בקרבו ועולמו החיצוני מתעוות, מפני שעיניים בורקות מביטות בו.
מריה ניקיפורובנה נשלחה להורות באֵזור מרוחק - בכפר חושוטובו שבגבול הישימון המרכז אסיאתי.
II
רגש נוגה ואיטי אחז בנוסעת - במריה ניקיפורובנה, כאשר השתרעו סביבותיה החולות המתים שבדרך לחושוטובו.
בצהרי יום יולי שלֵו נגלה לפניה נופו של הישימון.
השמש הזליפה להט ממרומי השמיים המבעתים, הגבעות היוקדות דמו ממרחקים למדורות בוערות וקרומה המתקשה של אדמת המלֵחה הלבין בינן. בשעת סופת החול הפתאומית התקדרה השמש באבק הלֶס הצהבהב והסמיך, והרוח השוצפת הצליפה בנחילי החול הנאנקים, כשעולה הרוח וגוברת, ראשיהן העשנים של הגבעות משלחים חול אל האוויר, האוויר נגדש בעפר והופך אטום. בצהרי היום, כשהשמיים נקיים מעננים, אי אפשר לקבוע את כיוון השמש והיום הבהיר נעשה לליל ירח אפלולי.
לראשונה חזתה מריה ניקיפורובנה בסופה אמיתית במעמקי המדבר.
הסופה שככה עם ערב. המדבר שב להיות כאשר היה: ים של גבעות עם אמירים עשנים, חסר קצה וגדה, מרחב חרב ומַלְאֶה שבעדו נחזתה אדמה לחה, צעירה, לא מתעייפת, מלאת ריננת חיים.
בערבו של היום השלישי עצרה נארישקינה בחושוטובו.
היא גילתה מושבה קטנה ובה כמה עשרות חצרות, מבנה אבן של בית הספר המחוזי ושיחים דלילים - שֶׁלְיוּגָה אצל הבארות העמוקות. הבארות היו המתקנים היקרים מכול במולדתה, דרכן חלחלו החיים אל המדבר והקמתן תבעה עמל ותבונה מרובים.
חושוטובו נקברה כמעט כולה תחת החול. תִּלי תלים של חול לבן רקיק הנודף מרמת פאמיר נערמו ברחובות. החול עלה על אדני החלונות, התגבן בחצרות וכרסם בנשימת האנשים. אִתִּים עמדו סביב ומדי יום ביומו עמלו האיכרים לטהר את מעונותיהם מן הגבבה החולית.
לעיניה של מריה ניקיפורובנה עמדו מלאכה קשה שעולה בתוהו - מפני שהחלקות שנוקו שוב התכסו חולות - דלות שתוקה וייאוש כנוע. האיכר המיוגע והמורעב לחם בפגעים באכזריות, עבד עד כלות נפשו, אך כוחות המדבר ריסקו אותו ורוחו נפלה. כעת נותר לו לפלל לתשועה מופלאה מאחֵר או לעקירה אל אדמות הצפון הלחות.
מריה ניקיפורובנה השתכנה בחדר בבית הספר. השומר הקשיש שכבר יצאה תבונתו מרוב דממה ובדידות שמח לה כמו לבת חוזרת וטרח על משכנה בלי רַחם על בריאותו.
III
מריה ניקיפורובנה ציידה את בית הספר במה שהתאפשר לה, הזמינה את הנחוץ מכול אצל הנהלת הנפה ומִקץ חודשיים ניגשה להורות.
הילדים בוששו לבוא. פעם חמישה אנשים התייצבו ופעם כל העשרים.
החורף שהקדים לבוא הסתער על הארץ, מרושע ממש כמו הקיץ המדברי. סערות השלגים הנוראות, מעורבבות בחול עוקץ וצורב, גנחו והלמו בתריסי חלונותיו של הכפר, והאנשים נדמו לגמרי. העוני הכריע את האיכרים.
לא היה לילדים מה ללבוש ומה לאכול. פעמים רבות נותר בית הספר שומם. הלחם הלך ואזל בכפר, הילדים רזו לעיניה של מריה ניקיפורובנה ואיבדו כל עניין באגדותיה.
בבוא השנה החדשה מתו שניים מבין עשרים התלמידים ונטמנו בקברי חול רעועים.
אופיָהּ החזק, העליז, הגברי של נארישקינה החל דועך ונעלם.
ערבים רבים, דורות שלמים של ימים ריקים ישבה מריה ניקיפורובנה וחשבה מה תעשה לה בכפר הזה שגורלו מיתה. מובן היה שאי אפשר לחנך ילדים חולים ורעבים.
האיכרים הביטו בשוויון נפש אל בית הספר, לא הייתה בו תועלת במצבם. האיכרים ילכו באש ובמים אחר האיש שיורה להם כיצד לכבוש את החולות, ובית הספר לא תרם למפעל המקומי הזה.
ובראשה של מריה ניקיפורובנה עלה רעיון: לעשות לנושא ההוראה הראשי בבית הספר את המלחמה בחולות, את מלאכת הפיכתו של המדבר לאדמה חיה.
ואז היא קראה לאיכרים אל בית הספר וסיפרה להם על כוונותיה. האיכרים נשארו ספקנים, אך בירכו על העסק.
מריה ניקיפורובנה כתבה בקשה ארוכה אל מדור החינוך העממי בנפה, אספה את חתימות האיכרים ונסעה אל המנהלה.
היא נענתה באהדה, אך גם באי הסכמה פה ושם. מורה מיוחד למדע החולות לא נתנו לה, אלא נתנו ספרים והציעו שתלמד את התורה הזו. עזרה תוכל לבקש מן האגרונום המקומי.
מריה ניקיפורובנה צחקה:
האגרונום חי לו אי שם אחר מאה וחמישים וֶרְסְטָאוֹת ומעולם לא נראה בחושוטובו.
חייכו אליה ולחצו את ידה לאות סיום השיחה ולאות פרידה.
IV
שנתיים חלפו. בקושי גדול הצליחה מריה ניקיפורובנה לשכנע את האיכרים בתום הקיץ הראשון לצאת בהתנדבות לעבודות יזומות מדי שנה - חודש באביב וחודש בסתיו.
וכעבור שנה שינתה חושוטובו את פניה. נטיעות השליוגה המגינות הוריקו סביב הגינות המושקות, חבקו את חושוטובו בפסים ארוכים מפני רוחות הישימון והידרו את המעונות העגמומיים.
מריה ניקיפורובנה חשבה לנטוע משתלת אורנים ליד בית הספר כדי לצאת לקרב חורמה נגד המדבר.
היא רכשה רעים רבים בכפר, ובמיוחד שניים - ניקיטה גאוְקין וירמולאי קוֹבּוֹזֶב - שהיו לנביאיה המסורים של האמונה החדשה במדבר.
מריה ניקיפורובנה קראה שהזרעים הנתונים בין טורי האורנים מניבים יבולים מכופלים ומשולשים, מפני שהעץ שומר על לחות השלגים ומציל את הצמח ממותו ברוח הלוהטת. אפילו נטיעות השליוגה הרבו את יבולי העשבים ואילו האורן איתן מן השליוגה.
משחר ימיה סבלה חושוטובו ממצוקה בחומרי הסקה. הסיקו אך וכמעט בדומן המצחין ובגללי הפרות. כעת נתנה השליוגה דלק לתושבים. לא היה עיסוק צדדי לאיכרים והם סבלו ממחסור נצחי בכסף. אותה שליוגה הניחה זרדים בידיהם, בהם למדו לקלוע סלים וקופסות, והמוכשרים מכול - כיסאות, שולחנות ורהיטים אחרים. בחורף הראשון הרוויח הכפר שני אלפי רובלים שכר לוואי.
נרגעו חייהם של יושבי חושוטובו, אוכל הופיע על שולחנם, והמדבר הוריק אט אט והסביר פנים לבאים בו.
בית ספרה של מריה ניקיפורובנה התמלא עתה ילדים ומבוגרים שבאו להאזין לדברי המורה על תבונת החיים בערבה החולית.
מריה ניקיפורובנה השמינה מעט, על אף כל הטרחות, ופניה יפו כפני כלה.
V
בשנת חייה השלישית של מריה ניקיפורובנה בחושוטובו, כאשר שרף אוגוסט את הערבה ורק נטיעות השליוגה והאורנים עמדו בירקן, באה הפורענות.
זקני חושוטובו ידעו שבשנה הזו אמורים היו הנוודים לחלוף עם עדריהם סמוך לכפר: מדי חמש עשרה שנים עברו פה, במעגל נדודיהם במדבר. כל חמש עשרה השנים הללו הצטמחה ערבתה של חושוטובו פרא, אך הנוודים סיימו עתה את מסלולם וצפויים היו להופיע פה שוב ולאסוף את אשר ילדה הערבה הרעננה.
אבל הנוודים התמהמהו משום מה: בואם נובּא לקראת האביב, כאשר עוד נותרו שאריות הצמחייה.
יבואו בכל מקרה - אמרו הזקנים - צרה תהיה.
מריה ניקיפורובנה שלא הבינה הכול, חיכתה. הערבה גוועה מזמן - הציפורים עפו הצבים התחבאו במאורותיהם, החיות הקטנות נעו צפונה, אל המעיינות הטבעיים, ביום 25 באוגוסט התפרץ אל חושוטובו העובד בבאר במטע שליוגה מרוחק, רץ בין הבקתות וחבט בתריסיהן:
נודדים הגיעו!...
הערבה, שקטת רוחות בשעה זו, העלתה עשן באופק: רבבות סוסים דהרו ברחק ואחריהם השתרכו עדרי הנוודים.
מקץ שלוש יממות דבר לא שרד מן השליוגה ומן האורן - הסוסים והעדרים ליחכו, רמסו וכילו הכול. המים אבדו: הנוודים הנהיגו בלילה את חיותיהם אל בארות הכפר ואלה שתו אותן עד הטיפה האחרונה.
חושוטובו קפאה, התושבים דבקו איש ברעהו ושתקו.
מריה ניקיפורובנה לא ידעה את נפשה מרוב יגון, הראשון והאמיתי בחייה, ונשאה את חמת זעמה הצעירה אל מנהיג הנוודים.
המנהיג האזין לה בשקט ובאדיבות ואחר כך אמר:
עשב יש מעט, אנשים ובהמות הרבה: אין מה לעשות, עלמתי. אם אנשי חושוטובו יעלו על הנוודים, הם יגרשו אותנו למות בערבה, והעוול יהיה אותו עוול. איננו רשעים, גם אתם אינכם רשעים, אבל העשב אינו מספיק לכולם. מישהו ימות ויקלל.
בכל זאת אתה מנוול! - אמרה נארישקינה - אנחנו הוצאנו שלוש שנים בעבודה, ואתם השמדתם את יבולינו בשלוש יממות... אני אתלונן נגדכם לשלטון הסובייטי ואתם תעמדו לדין...
הערבה שלנו, עלמתי. למה באו הרוסים? מי שרעב ואוכל מעשב מולדתו אינו פושע.
מריה ניקיפורובנה חשבה בסתר שהמנהיג אדם נבון הוא, ונסעה באותו לילה אל מנהלת הנפה עם דין וחשבון ארוך.
המפקח על מדור החינוך הקשיב לה וענה כך:
את יודעת, מריה ניקיפורובנה, חושוטובו כבר תוכל להסתדר בלעדייך,
מה כוונתך? - השתוממה מריה ניקיפורובנה וחשבה לפתע על המנהיג החכם אשר המנהל הזה הוא עפר לרגליו.
כוונתי היא כזו: האוכלוסייה מיומנת מספיק במלחמה בחולות, וכאשר ילכו הנוודים, התושבים ישתלו את השליוגה מחדש. אולי תסכימי לעבור לסאפוטה? מהי סאפוטה הזו? - שאלה מריה ניקיפורובנה.
גם סאפוטה היא כפר - ענה המפקח - אבל זהו כפר שנועד לנוודים העוברים למושב קבע, ולא למתיישבים הרוסים. מספרם גובר משנה לשנה. חולותיה של סאפוטה נרגבו ומתו, ואנחנו פוחדים שמא החולות יידרכו, יעלו על סאפוטה, האוכלוסייה תתרושש ותצא שוב לנדוד...
ומה לי ולזה? - הקשתה נארישקינה - מה אני בעיניכם, מאלפת נוודים?
הקשיבי לי, מריה ניקיפורובנה - אמר המפקח וקם לפניה - לו נסעת, מריה ניקיפורובנה, אל סאפוטה והקנית לנוודים המתיישבים את תורת החולות, נוודים אחרים יימשכו אל הכפר, ואלה היושבים בו לא יברחו ממנו. האם את מבינה אותי עכשיו, מריה ניקיפורובנה?.. גידולי המתיישבים הרוסים יישמדו פחות... ואגב, זה זמן ארוך אנחנו מנסים למצוא מועמדת לסאפוטה: שממה רחוקה - כולן מסרבות. מה תאמרי על זה, מריה ניקיפורובנה?
מריה ניקיפורובנה שקעה במחשבות:
האם ייגזר עליי לקבור את עלומיי בחולותיו של הישימון הזה, בין נוודים פראיים, ולמות בשיח שליוגה, כשהצמח המת למחצה הזה במדבר משמש לי מצבה ומופת חיי?..
ואיפה בעלהּ וחברהּ לדרך?
ואז נזכרה מריה ניקיפורובנה במנהיג הנוודים השלֵו והנבון, בחייהם הקשים והעמוקים של שבטי המדבר, הבינה את גורלם חסר המוצא של שני העמים הנדחקים בין תלוליות החול ואמרה בסיפוק:
טוב. אני נעתרת... אנסה לחזור אליכם בעוד חמישים שנה כקשישונת... ולא בדרך חול אחזור, אלא על שביל ביער. שלום לכם - חכו לי!
מפקח המדור המופתע ניגש אליה:
את, מריה ניקיפורובנה, יכולה היית להנהיג עם שלם, שלא לדבר על בית ספר.
אני שמח מאוד, וגם מרחם עלייך ונכלם משום מה... אבל המדבּר הוא עולמנו מחר, אין לך ממה לחשוש, ולב האדם יפרח יחד עם העץ בשממה... מיטב איחולי הצלחה אאחל לך.
*
מדוע אוהב אני כל כך את הסיפור הזה של פלאטונוב? דומה היא מריה ניקיפורובנה, מורת החולות, לרופא ברנר רייה ב"דֶּבֶר" של אלבר קאמי. היא לא אנטי גיבורה מודרנית נכֵאה. היא גיבורת אמת שעושה את המקסימום תחת המצב הנתון בשלווה סטואית עד כמה שאפשר, ולכן היא גיבורה קיומית ואפילו קיימותית, בחזקת האקזיסטנציאליזם הוא ההומניזם. הסיפור הזה נכתב בשיאו של הקומוניזם הסטליניסטי ברוסיה הסובייטית. מה הם חיי הפרט תחת ההוויה הזאת? לפי אלה שבאו משם וחיו שם - אבק וחולות. היחיד צריך לרתום את כל חייו למען החברה, לוותר על כל עצמותו ועצמאותו, ולעבוד בשירות המפלגה והעם. מריה ניקיפורבנה אומנם עושה זאת, אבל לא בלי לוותר על דרכה המקורית, היצירתית והאישית, עד כדי כך שלרגע, לשנייה אחת, היא אפילו מצליחה להרשים את השלטון האטום ושליחיו. היא חופשייה לחלוטין בתוך הכלוב הקומוניסטי, עד שהשלטון עצמו בא אליה ומבקש, בעצם דורש, לאמץ את כישוריה. מריה ניקיפורובנה, המכונה בסיפור גם מריה נארישקינה, יודעת להגיע עדֵי בני האדם ולכבוש את לִבָּם לעשיית הטוב והמועיל, ודבר אנושי אינו זר לה. יש בה חוכמה גרידא - תבונה מולדת אינטואיטיבית וחוכמת חיים נרכשת. היא מבינה יפה שאם תשמים את התושבים הרוסיים של חושוטובו בלימודים עיוניים רחוקים מהווייתם – תפסיד אותם, תיכשל בעצמה ולא תועיל במאום. והיא מוצאת מוצא. היא תלמד איך להילחם בחולות. השכלה פרקטית. היא נותנת לתושבים "חכות" כדי שידוגו בעצמם, ידע, כוח. כשבאים הנוודים ומכלים הכול, היא מתכעסת, אך בדיעבד מבינה גם אותם. שהרי מנהיגם הוא בעל חוכמת חיים פרקטית ממש כמו מריה ניקיפורובנה, ויש לה שפה משותפת איתו ועם האותנטיות המנהיגותית שלו, הרבה יותר מאשר עם מוסדות השלטון ושלוחיו. מריה ניקיפורובנה מסמלת לא את שלטון האדם על הטבע, לא את עליונותו בהכרח בשל שכלו, אלא את היכולת להתמזג איתו ולהבינו, תוך שימוש לא נצלני בטבע לצורכי האדם.
רן יגיל