א.
מסע, מן העולם העתיק המערבי ועד העת החדשה, הוא לימוד, גילוי עולם, כיבוש, הגשמת חלומות, עמידה במשימות, תנועה מהחלקי אל השלם, דרך חד-סטרית או דרך דו-סטרית. הפיקארו הוא אחד הארכיטיפים של הנוסעים מימי-הביניים והלאה. משמו נגזר שם ז'אנר – הסיפור הפיקרסקי. הפיקארו (נוֹכֵל בספרדית) הוא נווד הנוסע בדרכים, מגלה עולם, מבקר חברה ומבקר אותה, שר ומספר ומעביר את ביקורתו ממקום למקום. הוא מגלה את העולם, ובה בעת מעביר מידע ממקום למקום, וגם עושה צדק בבקרו מקומות בהם היה, ובהילחמו בעדם או נגדם בהתאם למידת הצדק שלו. בה בעת הוא מרחיב גבולותיו של העולם המוכר, שהוא עולם מציאותי, ומספח לתוכו חלקים פנטסטיים, שהיו קודם, עבור הקורא החי בתחומי המוכר, "מעבר להרי החושך", תרתי משמע.
ענייננו כאן הוא השוואה בין שתי דמויות פיקרסקיות, נוסעות בדרכים, שני סיפורים עבריים פיקרסקיים. אחד מהמחצית השנייה של המאה ה-19, והשני מהמחצית השנייה של המאה ה-20. הסיפור הפיקרסקי מהווה בסיס לשתי יצירות אלה שכמאה ועשר שנים מפרידות ביניהם. 'מסעות בנימין השלישי' מופיע ביידיש בדפוס האלמנה והאחים ראם בשנת 1878 (אברמוביץ', הלא הוא מנדלי מו"ס, מתרגם את ספרו לעברית ומפרסמו בשנת 1897), ו'הכלה הנצחית' מופיע בתל אביב בשנת 1988.
נווד יהודי ידוע הוא המשיח, הרוכב בדרכים על חמור לבן בדרך אל הגאולה. אל מול נווד זה יצאו לאורך הדורות נוודים יהודים במטרה להחיש את בואו ולקרב אל הגאולה. משמע, לחוק את הקץ. הטענה היא שסיפור הגאולה היהודי הוא בסיס משותף לשתי היצירות הנדונות כאן, והוא בבסיס המודל הציוני. זאת, על-אף שהראשונה עדיין נחשבת יצירה סטירית של ההשכלה העברית, והשנייה נראית יותר קינה ושבר על חרב העולם האישי של הסופר והעולם היהודי כולו בשואה שעברה על יהדות אירופה.
ב.
הספר 'מסעות בנימין השלישי' התקבל כסאטירה חריפה ועוקצנית מאוד על הבטלנות, המתארת את המסע כלא-מסע, ואת הפיקארו כבטלן שוטה. הבטלנות משלימה עם החיים העלובים, המזוהמים ושמחה על "פת קיבר ותבשיל של גריסין", על "קפוטה קרועה ומדולדלת ומלוכלכת". הבטלנות משמעותה חיים מצומצמים, רומנטיקה חסרת בסיס מציאותי ומעוף לשחקים. הבטלנות רוקמת אגדות משונות, והבטלנים מאמינים בהן ובאיוולתן. הבטלנות מרכיבה על האפסות הגשמית והרוחנית מין גאווה מופרזת שאין לה יסוד, אידיאלים משונים של בעלי דמיון מטורפים, נטולי כוח פיסי ועקרים רוחניים. בייחוד נלעגים היהודים הבטלנים, כשהם משנסים את מותניהם ומתחילים לפעול, להגשים במעשים את האידיאליזם הרומנטיים של הגטו, כי אז מתגלים "כל האפסות והכישלון, כל הטירוף והקלאסה שיש בחיי הבלה של אומה קצרת ידיים ומעוטת דמות, היושבת כולה בטלה ו'יצר הרע' כבר פסק ממנה", כדברי ביאליק. אפשר לראות ספר זה גם כסאטירה על תנועת חיבת ציון שאלה שנות קיומה, עד לקונגרס הראשון של הרצל.
אבל, בדיעבד, כשהופיע הספר בעברית השתנה גם כיוון הקריאה בו, ובנימין הופך מעין דון קישוט, חולם שאינו מתאים לזמנו, ויש בחלומו גם צער, גם רחמים, גם אמונה במעוף של הפיקארו, שבינתיים מסעו לא עולה, אבל הציונות עתידה לראות את הפנטסיה שבו בת-מימוש בעולם חדש, שונה, ועתידה לצאת בעקבותיו.
הרקע לספר הוא גזירת הקנטוניסטים. ניקולאי הראשון, שעלה לשלטון בשנת 1825, החליט לגייס בכפייה ילדים יהודים לצבא הרוסי, שבמהלכו יוטבלו לנצרות בעל כורחם. חוק הגיוס (רקרוטצ'ינה) המיוחד ליהודים נתפרסם לראשונה בשנת 1827. החוק התיר לגייס גם נערים יהודים בני 12 עד 18 למסגרת צבאית. מגיל 18 היה על המגויס לשרת כ-25 שנים נוספות. החוק הצארי ביטל אפשרות לשלם דמי פדיון עבור המגויסים. בגמר השירות הצבאי הקשה, שבו לא ניתן לחייל היהודי לשמור על דתו, שכחו מרבית החיילים את יהדותם. ראשי הקהילות עמדו בלחץ מתמיד הן מצד השלטונות והן מצד האוכלוסייה היהודית המקומית. מחד, הם האחראים על השלמת מכסת המתגייסים מול רשויות החוק, ומאידך הם העומדים מול המשפחות שבניהם צריכים להילקח מהם, ובכך הפכו בעל כורחם לממסד דמוי משטרתי, שנאלץ כדי לספק את המכסה לבצע פשעים כנגד עמו שלו. הקהילה שכרה לשם כך "חאפערים" (תופסים ביידיש) שהיו מחפשים אחר מגויסים שהוסתרו ומוסרים אותם לשלטונות הצבא. כאמצעי נוסף להשלמת המכסה ראשי הקהילה מוסרים לשלטונות גם ילדים אשר גילם מתחת ל-12. ה"חאפערים" גם הם היו יהודים שלא תמיד עשו את עבודתם בכפייה, וכך נוצר מצב שבעיירות רבות התערער האמון ההדדי בין היהודים, ובין המִמסד לקהילה.
אברמוביץ', שהפך מנדלי מו"ס, בנה מתחום המושב מבנה סגור, שבו על הדמויות הנוודות לנוע, ללא אפשרות לצאת ממנו. הוא לקח את הדפוס של העיר היהודית האלגורית, שפותח בסיפורת ההשכלה העברית, עיר ששמה מאפיין את תכונותיה, והפך אותו למעין מבנה אוטונומי בתוך מרחב סגור זה. וכך, במרכזו עומדת העיר הגדולה, כסלון, ובהיקפה של כסלון, בין שאר מקומות, שתי ערים ששמותיהן מעידים עליהן: בטלון וקבציאל. במסגרת זו נעים בנימין וסנדריל, הבבואות הרחוקות של דון קיחוטה ושל סנצ'ו פנסה. כוונתו של מנדלי הייתה להראות שכמו שדון קיחוטה אינו נוסע לשום מקום, אלא נע סחור סחור במקומותיו השגרתיים, שהוא רואה בהם עולם פנטסטי, כך גם בנימין אינו יוצא מן התחום, הסגור עבורו בשל חוסר הידע הגיאוגרפי שלו וחוסר הידע ההיסטורי, וסופו שהוא נופל משבי דמיונותיו ההזויים של קבצן יהודי אל השבי הרע והציני של בני עמו, החאפרים הקנטוניסטים. כלומר, כוונתו הייתה לכתוב לא סיפור פיקרסקי אלא פרודיה על סיפור פיקרסקי, ובין השאר להראות את חלומות הגאולה כהזיות חסרות-בסיס של קבצנים יהודים, שאינם מודעים לזמנם, זמן ההשכלה.
אבל, כמו ש'דון קיחוטה' של סרוונטס הפך מסאטירה לסיפור חלומותיו של האדם החדש של העת החדשה, המתעורר ומחפש בכל כוחותיו הרומנטיים פשר וגאולה, כך גם 'קיצור מסעות בנימים השלישי' הפך כעשור לאחר שהופיע, סיפור מכונן של הפיקארו היהודי החדש – הלא הוא היהודי המתעורר בעזרת הציונות, ומחפש תוקף רומנטי לגאולתו האישית, שהיא גאולה לאומית. אותו תיאור של תמר שמוצאים היהודים בבטלון בצהרי היום, בפתיחת התיאור של בטלון והווייתה בראשית הסיפור, שאמור היה להיות סאטירה על לא כלום המניע עיירה שלימה של בטלנים, הפך בדיעבד עבור הקורא העברי לבסיס ציוני של מיתוס חדש. של תיאור געגועים לגאולה שהם מעבר למציאות, מעין כוח עליון, שהוא תחליף לאמונה התמימה אבל בנוי במתכונתה. רק כוח כזה יכול לשבור את המציאות, להתעלות עליה, ובסופו של דבר, להפוך אותה.
ג.
ב'הכלה הנצחית' מתייחס אוורבוך-אורפז לחוויות אוטוביוגרפיות מילדות שלפני השואה, ולשואה שבה נספתה משפחתו. שוב ושוב מופיעה ביצירותיו דמות האם שנספתה, אִתה הוא חוזר ומתמודד, בין השאר בדמות האישה הגדולה. כך הוא כותב ביומנו על פחד האישה הגדולה: "דימוי תשתית שלי הוא בקירוב זה: אישה בחלון בין הווילונות, פניה לבנים, עיניה הזויות, חתנה האבוד העומד להגיע בכל רגע, ולצידה, או קצת מאחור, במרחק של כשני צעדים, ילד קטן מביט באישה, כנראה אמו, מוכה אימה וציפייה, וקסם, וחרדה, וחוסר אונים". ואכן, סבתא לבנה, האם הדמונית, הגדלה והעצמה של האישה, עומדת באחד משני מרכזיו של ספר זה, ועמה אהבה גדולה אחת ושנאה גדולה אחת, והשנאה גם היא סוג של אהבה, וגם להפך. כמין אלת נקם מיתולוגית היא יוצאת למסע נקמה פרטי נגד עולם חוטא לכל, ובעיקר ליהודי. עולם שתשתיתו הנצרות ושיא החטא הוא השואה. סבתא לבנה יוצאת מן המתים למסע נקמה גדול, ששיאו ומטרתו איחוד עם החתן שמכבר בארץ-ישראל. חלום הגאולה, המעורב בשבר ובקינה, מופיעה במרכז יצירת מסע פנטסטית גדולה זו.
הכמיהה היא מימוש של הזהות היהודית, גם כשהמימוש בלתי אפשרי, כשהנוסע אינו יודע את הדרך, כשהנוסע כבר מת והמסע פנטסטי, כשהמטרה הראשונית הייתה סאטירית. נוצר מבנה לא-ריאליסטי שעליו עומדות יצירות ריאליסטיות כביכול או מבנה פתטי מאוד, עליו עומדות יצירות, כביכול קומיות.
הרומן 'הכלה הנצחית' בנוי משלושה חלקים. החלק הראשון והחלק השלישי, הקצרים יותר, הם סיפור המסגרת, והחלק הפנימי הוא הסיפור הפנימי, המרכזי. הוא שזור בסיפור המסגרת. סיפור המסגרת הוא סיפור מסע (פיקרסקי) של שלוש דמויות: שני נוודים, אחד אילם כי כרתו את לשונו, והשני עיוור כי תרנגולת ניקרה את עיניו, והתרנגולת עצמה. אם הם "תתי-אנשים" כי אז היא "על עוף", עולה מבחינות רבות על חבריה למסע. המסע מתנהל במה שנראה הריסות השרון ועמק חפר, שנחרבו באילו נסיבות עלומות, שאין להן משמעות של חורבן יהדות או ציונות או בדומה, אלא משמעות של נוף "ראשיתי", נוף שקרס וחזר לאיזה מצב טרומי. סיפור המסגרת מתואר מנקודת-המבט של האילם, שניתן לזהותו עם דמות הצליין החילוני של יצירת אורפז. זהו "מספר אילם", שאופיו האוקסימורוני ממחיש משהו מן האבסורד שאִתו מתמודדת יצירת אוורבוך-אורפז. חלקו הפנימי, הגדול, של הסיפור הוא "מאגר חומר הדלק", ממנו שואבות הדמויות של סיפור המסגרת, את כוחן המטורף. זהו סיפורה של הסבתא לבנה, היוצאת לנקום בעולם הגויי-הנוצרי, את מותה של חברתה, אטקה, לערוך בעולם הגויי את חשבון ההתעללות ההיסטורית-היסטוריוסופית ביהודי.
'הכלה הנצחית' בנוי מתוך השפעה עמוקה מ'מחכים לגודו' של סמואל בקט (En Attendant Godot, 1953). את עקבות הפיקארו יש לראות במחזה זה של בקט. אורפז הושפע מראשית דרכו הספרותית מיצירת קאמי. עכשיו ניכרת השפעתו של בקט. צמד הנוודים, הפיקארו, מזכירים את ולדימיר ואת אסטרגון (דידי וגוגו) שני פליטי חרב בעולם שפעם היה הרבה יותר טוב והסיבות לחורבנו אינן ברורות. כמו באשר לדידי ולגוגו, מצב הנוודים הולך ורע, מלאי המזון אוזל, החיבוקים חוזרים, הנווד החזק הולך ומתגלה כתלוי בחברו. מן הכובע והנעליים שב'מחכים לגודו' נשאר כאן הכובע על ראשו של אדם. אבל גם הנעליים שמציקות יותר ויותר לאסטרגון, משאירות כאן הד ספרותי בנעליו של האילם וברגלו הפגועה, המציקה, שקובעת למסע אופי סמלי וזמן פנימי. ועוד. אבל אורפז אינו מחקה את הדמויות ואת הסמלים של 'מחכים לגודו', אלא מעבד אותם לתבניות ייחודיות לרומן שלו. אלה הן הקובעות את משמעות הרומן לקורא. זהו סיפור פיקרסקי לקראת השגת מטרה, שהיא הגשמת ייעוד או בבואה טרגית להגשמה כזו. הנוודים הולכים לפגוש את הסבתא לבנה. בעוד מצבם של הנוודים של בקט הוא כמעט לאחר ייאוש, כשרק החיפוש נותן ערך להיותם, הרי הנוודים של אורפז מתגלים בסיום כ"משפחתה" של הסבתא לבנה.
ב'מחכים לגודו', בנוף הצחיח של "שומקום" ישנה תלולית צחיחה, כמו גם עץ יבש. כאן ישנו הר, סביבו סובבים הנוודים כסומים בארובה. אל אחת הפסגות מועלה ארונה של הסבתא לבנה, שהיא גלגול האבטיפוס של המת-החי המקברי-טרגי, שהגיע מן המיתולוגיה אל ספרות ימה"ב האירופית והתפתח בה. הארון נמסר על-ידי הסוחר לשני הנוודים. המעמד כולו הוא מעמד של התרת-קרבן. מיתוס תשליל של מיתוס קרבן. הסבתא לבנה קמה מארונה ויוצאת להתאחד עם שני הנוודים. היא נקמה בצריה, צרי היהדות, הגיעה בדרכה, לא דרך של גלגול מחילות, אל ארץ ישראל ו"מתאחדת עם קרוביה". לנוודי 'הכלה הנצחית' יש מה שאין לוולדימיר ולאסטרגון – תעודה. יש להם יעד לעתיד. בשל שייכותם הפנטסטית הכפולה של השניים ללבנה, נוצרת כאן דמות פנטסטית של רב-מערכת – רב-דמות.
הסיפור הפנימי שב'הכלה הנצחית' הוא נושאי קובץ הסיפורים של אוורבוך-אורפז, 'רחוב הטומוז'נה' (1979) ברמת הפשטה גבוהה יותר. מדובר בעיקר בחומרי הסיפור "שנת הצ'ופ" שבקובץ, על אטקה, ההרה מחוץ לנישואים, ומחכה, לשווא, לחתנה, נתן אפרסמון, השליח מארץ-ישראל, עד שהיא נאנסת ונרצחת בידי בריוני העיירה, גויים ויהודים גם יחד, אבל בעיקר על-ידי ראשי הקהל הגויי, הרופא והכומר. בוקר אחד נמצאת גופתה המרוטשת, ועליה שרידי שמלת הכלולות הלבנה, בה המתינה כל הימים לשובו של נתן אפרסמון, השליח מארץ-ישראל. הסיפור הפנימי של 'הכלה הנצחית' (נא לשים לב כיצד מהדהד הסיפור על אטקה כבר בכותרת הרומן) הוא פיתוח של "שנת הצ'ופ", בתוספת שני מוטיבים אחרים, המופיעים בשני סיפורים אחרים שב'רחוב הטומוז'נה': "התרנגול של ר' נויח שו"ב", המתאר את בית העוני של אטקה, ו"הימים הטובים", המתאר את הרופא, אחד מאונסיה של אטקה.
מרכיבים אלה מצטרפים לסיפור הפנימי שהוא פיקרסקי-רומנסי מיתי-מקברי: הנכדה, פפה, מספרת על סבתה חסרת הגיל (מנקודת-המבט של פפה), המתה-חיה, העולה מבור הסיד, אליו הושלכה במצוות הברון, ויוצאת לנקום בגויים, "לסגור חשבון" עם העולם הנוצרי-האירופי, ולהגיע אל חתנה הנצחי, שנשבה על-ידי הקליפה הקבלית (מקבלת האר"י). כשם שישנם שני נוודים, שתי דמויות פיקארו, בסיפור המסגרת, כך סבתא לבנה היא דמות הפיקארו-האישה שבסיפור הפנימי. היא פיתוח של ארכיטיפ האישה הגדולה, האם הגדולה, ארכיטיפ מרכזי ביצירת אורפז מ"מות ליסנדה", דרך "נמלים" ועד 'הגבירה' ששמה מעיד עליה. למסע זה של הסבתא לבנה מבנה פיקרסקי של רומנסה מהופכת. לא הנסיך יוצא ללחום למען הנסיכה, אלא הנסיכה יוצאת מן העולם שמעבר להציל את הנסיך (חתנה) שהובס, נפל בשבי הקליפה: היפהפייה שפיתתה את החתן, הנצרות שמנסה להחריב את היהדות. הפיקארו הופך לדמות נקבה.
כמו ברומנסה, לסיפור הרומנסה הפנימי, הנמצא בתוך הסיפור הפיקרסקי החיצוני, שלושה שלבי התרה. השלישי קושר אותו בעבותות אל הסיפור הפיקרסקי. לכל שלב התרה, לכל אחד משלושה הצעדים, סמל של שמלה בעלת צבע: שלוש שמלות לובשת הסבתא, זו על זו, ואת שלושתן היא אמורה להסיר בטקסים סמליים במסעה – זו מזו. העליונה היא שמלה שחורה, אותה היא לובשת לכבוד הברון, ואותה היא מסירה לאחר ששכנעה אותו לקפוץ אל בור הסיד החי, כשם שהשליך אותה. השנייה היא אדומה, אותה היא לובשת לכבוד הכומר סראפים, ואותה היא מסירה, לאחר ששכנעה את הכומר לצלוב עצמו, כשם שעשה לאחרים בשם האהבה הנוצרית, וכדי שיכיר בעצמו אהבה זו שהיא ייסורים וחיים שהם מוות. השלישית היא הלבנה, כלולות ותכריכים גם יחד. אותה היא צפויה להסיר בטקס הסיום הסופי של האיחוד עם חתנה, המתגלה כאדם, אחד משני הנוודים של סיפור המסגרת החיצוני.
יצירה זו היא ספר השנאה והאהבה של היהודי לעולם. יותר שנאה מאשר אהבה. הכלה הנצחית הארכיטיפלית שונאת את העולם שהפך את היהודי לפיקארו נע ונד על הפתחים. השנאה מתבטאת במספר רבדים, המוצגים גם הם, שלב אחר שלה (כמסעה של הסבתא) בספר ציורי ותבניתי זה: את השנאה הראשונית אפשר להבין כשנאה לעצם סדר העולם שהוא "עולם של כלבים". עולם חולה, טורף עצמו, מוכה תאוות-רצח. עולם שבו כל דאלים גבר. על בסיס זה מונחת שנאת היצר העיוור באשר הוא, המביא גם הוא לשנאה עצמית ולאבדון. כל תושבי העיירה של הברון הם הכלאות של חיות ואנשים. הם חסרי זהות: "'מי אבא שלכם. אמא שלכם?' 'לא יודעים,' ענו התפוצצו מצחוק [...] 'אז למה אתם מכים אחד את השני?' 'זה טוב, זה טוב!' צעקו במקהלה." (149-148). על אלה קיימת שכבה שלישית, שנאת היהודי לעולם הרוצח אותו.
ד.
לא קולוניאליזם כאן אלא פנטסיה לאומית. גם הפיקארו של מנדלי מו"ס וגם הפיקארו של אוורבוך-אורפז נוסעים לא כדי ללמוד או ללקט עובדות וחוויות ולספר אותן, אלא כדי להיגאל. 'מסעות בנימין השלישי' הם המסעות מן ההשכלה התמימה של שוויון הזכויות ומן הביקורת העצמית שאנחנו אשמים בהעדר זכויותינו אל הכוח הלא-רציונלי, אנטי-משכילי, שרק קבלתו מראה את תבנית העומק של הגאולה, הנסתרת בהשתטות-לכאורה של היהודי ותביא לגאולתו. 'הכלה הנצחית' היא כלה של מי שחשב, דורות אחרי מנדלי, כי החשבון כבר הסתיים, ודי בסוציאליזם שפוי ובהיגיון כדי לפתור את הבעיה. זה, אורפז, נתקל שוב בתבנית העומק של הייסורים והגאולה שהיהדות מייצגת בתוכה. הוא הבין אותה, דרך מוראות זמנו, הוא קיבל אותה אל תוך הספרות. הוא נתן לה, באמצעות הכתיבה הפנטסטית, את הכוח המגיע לה. הראה אותה לא כמסע סתמי של פיקארו, לא כייסורים חסרי פשר, אלא כדרך שבה תממש היהדות את זהותה, ותביא לגאולתה.