את ניסיון כתיבת השירים הראשון שלו עשה דב בהט בהיותו בן 78 ואת ספר השירים הראשון פרסם בהיותו בן 79 ("אלופי החיים", 2014). הוא מעולם לא למד שירה כנושא לימודי מסודר, וכל אשר כתב, נבע מאוסף חוויותיו, שהשתרע לאורך מהלך חייו על מרבית יבשות תבל (הוא עדיין לא פעל באנטארקטיקה). אף שהשירים נכתבו בזמנים שונים, הם מיוחסים אל תחומי הטבע השונים ולקוחים מהחיים שמקיפים את עולמנו, ולכאורה אינם צריכים להיות נבדלים זה  מזה. עם זאת אפשר בכל זאת לגלות הדגשים שונים לאורך שנות יצירתו.

בהט פרסם עד כה שלושה ספרי שירה. בספר השירים הראשון, ״אלופי החיים״ (2014) בולט הקשר הנפשי של המשורר לעולם המדע, שאותו הכיר במשך עשרות שנים. בספר השני, ״הציפור והים״ (2015) בולט הקשר לארץ ישראל הקטנה, הארץ שבה הוא נולד ושזוכה אצלו למעמד מיוחד, ובספר השלישי, "משחק הפלנטות" (2018), מופיעה במרכז היצירה הזיקה האישית-פנימית לחוויותיו ומאווייו של הקשיש המתבונן בנוסטלגיה ובוחן את עברו.

כל שיריו של בהט הם מכלול מרגש של התבוננויות שנונות ומפתיעות בתחום יומיומי וביסודות קוסמיים ופיזיקאליים גם יחד, מנקודת ראות חווייתית אישית. השירים הללו מתאפיינים ברוחב ידיעה, יריעה ודעת, ברגישות פיוטית ובהומור דק, ועוסקים בחוויות האדם הסובל, האוהב, העורג והאובד. אדם הנושא באומץ את משאת חייו, הסופיים והמוגבלים בהכרח, ובה בעת מרים את מבטו המתפעל אל יפעתו המרוחקת והחידתית של היקום, אל כוכבי השמים במיליארדי הגלאקסיות, אל מעמקי האוקיאנוסים ואל היבשות המוקפות בהם והצפות על תשתיות הלבה, אל רעידות האדמה והרוחות המנשבות בפסגות ההרים, אל החלקיקים הזעירים מכל זעיר, שמהם מורכב כל דבר פיזי, אל אבולוציית המינים ואל פלא התודעה, על בסיס מוח כה מורכב.

כמי שבמשך רוב שנות הפעילות שלו התמחה בחקר הגיאולוגיה והסדקים בקרום כדור הארץ מפנה בהט את מבטו לבחינת הסדקים והבקיעים בנפש האדם היחיד, ובחברה כולה. מעבר חד ומפתיע מעיסוק בתחום מקצועי אחד לתחום רוחני שונה בתכלית, כגון ממדעי הטבע לשירה או לספרות ולאמנויות בכלל, הוא אומנם מהלך אפשרי, הקורה לעתים, אך הוא איננו מתרחש לעתים קרובות, ולעולם אינו עניין של מה בכך. אחרי הכול, אף שהתחומים שבהם פעל ופועל בהט – הן במדע והן באמנות – עוסקים שניהם בחקירת האמת חסרת הפשרות בדבר האדם והעולם, הרי שהם עושים זאת בכלים שונים ובשפות שונות כל-כך.

יצירתו השירית (והספרותית) של דב בהט מייצגת את מרב מורכבותו המרתקת של המעבר בין שני העולמות הנפרדים האלו, אך במחשבה שנייה נראה כי אצלו לא מדובר במעבר שאין בו קשר בין שני העולמות. נדמה שהוא הצליח למצוא דרך חדשה משלו לגשר ולחבר בין שני עולמות מנוגדים, בכך שהוא מוסיף לפעול במקביל בשניהם, הן במלאכת מדעי הטבע, שבה קובעת חוקיות נוקשה של עובדות פיזיות, אובייקטיביות, כפי שהן נמצאות במכשירים מדויקים ומכוילים היטב, גם בעת בדיקת התיאוריות וההיפותזות, והן במלאכה ההומניסטית של הסיפורת והשירה שבה הדרישה לאמירת אמת היא חדה ותובענית, לא פחות מזו שבעולם המדעים. אלא שאמת עמוקה זו היא יותר רוחנית, רבת פנים, תמיד כרוכה בניסוחים מילוליים ולא מכניים או ממוחשבים, ונבחנת תמיד במכשירי מדידה חמקמקים, הסמויים מנפש האדם ומליבו.

כבר בספר שיריו הראשון, "אלופי החיים", השירה של דב בהט מתכתבת באופן גלוי עם עיסוקו המקביל כאיש מדע. שירי הספר הזה, ושירתו בכללה, מתאפיינים בשלושה רבדים פנימיים מרכזיים, במידת מה, בדומה למבנה הגיאולוגי של כדור הארץ.

הרובד הראשון בשירתו של בהט בכללה – ולא רק בספרו הראשון – הוא החיבור הישיר בין מדעי הטבע לבין המציאות האנושית וההיסטורית והרגשית. בהט מציף את מישור החוויה האנושית בנתונים שונים מתחום הקוסמולוגיה, הפיזיקה, הגיאולוגיה, ועורך ביניהם הקבלה, לעתים מרומזת ולעתים גלויה, אך תמיד חיונית. בשיר, "לאונרדו", למשל, מציג בהט את הגילוי המדעי כחלק מהדרמה האינטלקטואלית החווייתית של האנושות: [עמ' 32]

בֶּעָבָר הִשְׂתָּרֵעַ יָם קְדוּמִים

עַל רָאשֵׁי הֶהָרִים,

וּבְעֵת שֶׁעָלָה הָהָר בִּתְזוּזַת עֲנָק

נוֹצְרוּ גֵּאָיוֹת לְמַרְגְּלוֹתָיו.

 

הַיּוֹם לוֹמְדִים עַל כָּךְ בְּגַן הַיְּלָדִים,

אַךְ בִּתְקוּפַת הָרֶנֶסַנְס הָיָה זֶה סוֹדוֹ

הַכָּמוּס שֶׁל אִישׁ אֶחָד,

יְלִיד הָעֲיָרָה וִינְצִ'י.

הרובד המדעי מוצא ביטוי גם במקום צפוי יותר – בעיסוק בעולם החי, בהקבלה לחוויות אנושיות שונות וכאלגוריות למצבים חברתיים. בשלושת ספרי השירים 63 התייחסויות שונות לבעלי חיים שונים, מחלקים שונים של העולם –מדרום אמריקה, מההימליה, מהסוואנה של אפריקה, מאירופה ומישראל. אלא שבהט, בהיותו איש מדע, אינו מסתפק במשלים ומופעים אנתרופומורפיים שונים וצפויים למדי, אלא מביא מבט בוחן להתנהגותם של בעלי החיים כשלעצמם, ובכך מספק ביטוי רענן לעולם החי הנעוץ בנקודת המבט שלו ששורשיה בעולם המדעי.

במסגרת הרובד החווייתי והפואטי ראוי לציין קודם כול את השיר "נדידת הלוחות". כאן מושווה באורח ציורי מבריק מבנה כדור הארץ, על שכבותיו השונות, שבמרכזן הלבה הניגרת, לביצה ["אלופי החיים", עמ' 23]:

מִבְנֵה כַּדּוּר הָאָרֶץ מָשׁוּל

לְבֵיצָה קָשָׁה, עִם קְלִפָּה

חִיצוֹנִית סְדוּקָה, בְּתוֹכָהּ

מַעֲטֶפֶת לְבָנָה שֶׁל חֶלְבּוֹן

עַל גַּלְעִין פְּנִימִי צָהֹב,

וְהוּא הַחֶלְמוֹן.

וכאן דב בהט, משורר-גיאולוג מזהיר, מקשר את הגיאולוגיה של המאקרו, לא רק עם הפואטיקה האנושית אלא גם עם המציאות הנמצאת בלב גרעין האטום: [שם, שם]

הָרַדְיוֹאַקְטִיבִיּוּת שֶׁל הַגַּלְעִין

מַקְרִינָה חֹם הַיּוֹצֵר

זְרִימָה אִטִּית בַּמַּעֲטֶפֶת,

הַמְּסַפֶּקֶת כּוֹחַ בְּתַחְתִּית

הַקְּלִפָּה, שֶׁבָּהּ צָפִים

שְׁמוֹנָה לוּחוֹת גְּדוֹלִים.

אגב, בשירתו של בהט שמור מקום מרכזי למדי להתפעלות מעצם הישגי המדע בעת תולדותיו. באסתטיקה והאדקווטיות, ההתאמה לאמת, של התאוריה המדעית עצמה, מועמדת כאן לא פעם במרום ההיפעלות האסתטית, והאסתטיקה של השיר עצמו, כגון בבית הבא בשיר שלפנינו: [שם, שם]

תֵּאוֹרְיָה גֵּאוֹלוֹגִית

מַדְהִימָה בְּיָפְיָהּ

שִׂיא שֶׁל אֶלֶגַנְטִיּוּת

מַדָּעִית.

מַסֶּכֶת הֶסְבֵּרִים

הַמִּתְכַּנְּסִים בַּסָּךְ

לְמוֹדֶל נוֹעָז, עַתִּיר דִּמְיוֹן.

בָּרָק שֶׁל גְּאוֹנוּת.

בינתיים, הפואטיקה הרואה בצדק את היבשות הענקיות כלוחות ענק על שולחן המעבדה הגיאולוגי של היוצר הקוסמי האפשרי, מעלה על נס בדוגמה את אחד הלוחות הללו, שבשורות שלפנינו איננו פחות מיבשת האנטרטיקה בשלמות: [שם, עמ' 24].

אַחַד הַלּוּחוֹת לְדֻגְמָה, נִקְרָא

אַנְטְאַרְקְטִיקָה: שִׁשִּׁים מִילְיוֹן

קִילוֹמֶטֶר מְרֻבָּע, מֵאָה

קִילוֹמֶטֶר עֹבִי,

מְהִירוּת הַצִּיפָה:

סֶנְטִימֶטֶר אֶחָד בְּשָׁנָה.

הפרטים הטכניים מקבלים ערך רגשי אמיתי ועוטים עליהם דימוי גארגנטואני, אולי גם גרוטסקי-מסורבל קמעה, טבול בפואטיקה של המשגה, כשבהט מעיר על הלוח היבשתי הענקי, הזע סנטימטר אחד בשנה באירוניה בשיר "היא לא זריזה, אנטארטיקה". הפרטים הפיקנטיים יוצרים תמונה עשירה באסוציאציות: [עמ' 25]

מְעַנְיֵן: מִישֶׁהוּ חָקַר אֶת מַסְלוּל

נְדוּדֵי הַלּוּחוֹת וּמָצָא, שֶׁלִּפְנֵי

480 מִילְיוֹן שָׁנָה, אֵילַת

שָׁכְנָה סָמוּךְ לַקֹּטֶב הַדְּרוֹמִי.

נדודי מקומות על קליפת כדור הארץ, מזכירים מיתולוגיות על יבשות קדומות אמיתיות ומדומיינות כמו אטלנטיס, למוריה או פאנגאיה, הנעות על כדור הארץ ויוצרות כאן תיאור מרתק של יחסים בין "מאקרו" ל"מדיום", כמו שיש בשירה זו תיאורים מרתקים כל כך של יחסים בין מדיום למיקרו ובין שניהם למאקרו מציאות.

עדיין במסגרת שירת-חיבור בין מדע לחוויה, בולט כאן גם השיר "מילה טובה:" [עמ' 26]

טוֹב שֶׁלֹּא נוֹלַדְנוּ קֹדֶם,

טוֹב שֶׁזֶּה קָרָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי:

לְמַזָּלֵנוּ הִתְחַלְנוּ בַּפְּלֵיסְטוֹקֶן

וְלֹא בְּעוֹנוֹת קוֹדְמוֹת.

עַל כָּךְ נוֹדַע מֵאֵת הַיָּרֵחַ

הַמִּתְפָּאֵר בְּפִצְעֵי מִלְחֲמוֹתָיו.

 

סֻפַּר כִּי פִּגְזֵי קוֹמֶט

לְמֵאוֹת וְלַאֲלָפִים נוֹרוּ עָלָיו וְעַל הָאָרֶץ,

כַּאֲשֶׁר רָגַז הָאֵל מְאוֹד-מְאוֹד

וְזֶה הָיָה מִזְּמַן,

כְּשֶׁלֹּא הִצְלִיחַ לִיצֹר אֶת הָאָדָם.

 

בֵּינְתַיִם רָפָה הַכֹּל וְאָז נִשְׁכַּח כַּעֲסוֹ

וַאֲנַחְנוּ הֲרֵי כָּאן, אֲבָל

עַל הַיָּרֵחַ הָרָדוּם נוֹתְרוּ הָעֵדֻיּוֹת.

עַל הָאָרֶץ שֶׁלָּנוּ הֵן נִמְחֲקוּ,

כְּשֶׁמַּלְאַךְ הַטֶּקְטוֹנִיקָה עָבַר עַל פָּנֶיהָ

וּמָחַק אוֹתָן אַחַת-אַחַת.

פרופסור בהט מניח את קיומו של הקורא המשכיל, היודע למשל כי פליסטוקן מציין תקופה גיאולוגית מאוחרת באורח יחסי, או כי הפלסטיות של קרום כדור הארץ ותנועת הלוחות הטקטוניים עליו מוחקים את רוב הפצעים מהפגזת המטאוריטים על פני כדור הארץ. בהמשך השיר מחבר המשורר בין עובדות מדעיות לגילומן המיתולוגי-דתי, כאשר מטחי המטאוריטים מדומים לייצוג זעמו של האל והחלקת השכבות הטקטוניות, שכיסתה על פצעי המטאוריטים, מיוחסת למלאך משכך.

תיאור "יבש" יותר של תהליכים גיאולוגיים "טקטוניים", שהוא יותר בגדר מימזיס של תולדות כדור הארץ, ששירתו של בהט "נעולה" עליו, מצוי בשיר "טקטונופרקטוגרפיה", שעצם שמו מעיד עליו שהוא תיאורי-מימטי… משיר זה נביא רק חלק: [שם, עמ' 28]

הִתְרַחֲשֻׁיּוֹת אַלִּימוֹת

בְּתוֹךְ קְרוּם כַּדּוּר הָאָרֶץ

הִוָּצְרוּת בְּכוֹחַ

שֶׁל קִמּוּטִים וּשְׁבִירוֹת

עַל פְּנֵי מֶרְחֲבֵיהֶם

שֶׁל יַמִּים וְיַבָּשׁוֹת.

 

הַחֵלֶק הַשֵּׁנִי:

פְרַקְטוֹגְרַפְיָה.

 

גִּלּוּף עָדִין בְּתוֹךְ הַצּוּק

שֶׁנּוֹצָר

כַּאֲשֶׁר הָאֶבֶן נִשְׁבֶּרֶת.

 

סוֹדוֹת הַיְּצִירָה

שֶׁל תַּהֲלִיכִים אִטִּיִּים

בִּזְמַנִּים קְדוּמִים,

אֲבוּדִים לְעוֹלָם,

הַמִּתְגַּלִּים רַק לְעַיִן מְיֻמֶּנֶת

בְּהַכְפָּלַת גָּדְלָהּ שֶׁל הַתְּמוּנָה.

 

צֵרוּף שְׁנֵי הַנִּגּוּדִים

מַעֲלֶה שְׁאֵלוֹת נוֹקְבוֹת

עַל הִתְנַהֲגוּת הַטֶּבַע:

כֵּיצַד, לָמָּה, מָתַי

יָצְרוּ

כּוֹחוֹת גְּדוֹלִים

אִיּוּרִים קְטַנִּים

בַּסֶּלַע?

שָׂפָה חֲדָשָׁה

מַצִּיעָה הֶסְבֵּרִים שֶׁל אוּלַי.

כאמור, התפעלותו של המשורר הגיאולוג מן הטבע היא גם התפעלותו מהמדע כביטוי לגדולת הרוח האנושית במסכת הגילויים, וכאן מתחברת רוחו המדעית של בהט עם הומאניזם עמוק. האפותיאוזה של הגדולה האנושית הזאת ניכרת היטב בשיר היפה כל-כך "ליאונרדו", שנזכר כבר קודם, ובשורות כגון: [עמ' 31]

כָּךְ עוֹבֵד הַמַּדָּע,

בִּקְפִיצוֹת שֶׁל מֵאוֹת, בְּאִשּׁוּרִים

מַרְעִישִׁים לְיָפְיָן שֶׁל הַשְׁעָרוֹת

פִּיּוּטִיּוֹת עַתִּיקוֹת.

 

לְפֶתַע פִּתְאוֹם הִבְזִיק

לְעֵינָיו הַדִּמְיוֹן בֵּין יְצוּרֵי הַיָּם

הַמְּאֻבָּנִים, הַמִּתְגּוֹלְלִים בֵּין הַסְּלָעִים,

לְבֵין הָרַכִּיכוֹת בְּנוֹת יָמָיו, וּמִיָּד

הִמְצִיא עַל רֶגֶל אַחַת אֶת כָּל תּוֹרַת

הַטֶּקְטוֹנִיקָה וּמַדְּעֵי הָאֲדָמָה.

 

יֵשׁ הֲצָפוֹת, עָלָה בְּדַעְתּוֹ לְהֶרֶף,

וּבְעִקְבוֹתֵיהֶן יֵשׁ נְסִיגוֹת.

וְאִם כֵּן, הִרְהֵר, בֶּעָבָר הִשְׂתָּרֵעַ יָם קְדוּמִים

עַל רָאשֵׁי הֶהָרִים,

וּבְעֵת שֶׁעָלָה הָהָר בִּתְזוּזַת עֲנָק

נוֹצְרוּ גֵּאָיוֹת לְמַרְגְּלוֹתָיו.

לעתים מתחברת הערצת המדע של המשורר שלפנינו בשירה שגובלת בדמיון מדעי, נושא מרכזי גם בפרוזה שלו. כך, למשל, הוא אומר בשיר "סמטה צדדית בחלל:" [עמ' 39].

בְּסִמְטָה צְדָדִית בֶּחָלָל

מְרַחֲפוֹת בִּדְמָמָה

סְפִינוֹת הֶחָלוּץ

בְּדַרְכָּן לַחְצוֹת

אֶת נְתִיב הַקּוֹל

 

לִקְרַאת כִּבּוּשׁ

עוֹד פְּלָנֶטָה חֲדָשָׁה

בִּידֵי הָאָדָם הַיָּשָׁן.

אוֹצְרוֹת טֶבַע מְחַכִּים

בַּמֶּרְחָב הַכָּחֹל-הַשָּׁחֹר.

הרובד השני בשיריו של בהט הוא הרובד החברתי. דרך פריזמה אישית וחווייתית הוא מעלה הרהורים שונים, המשקפים פנים שונות במציאות הפוליטית, נוסף על ביקורת חברתית נוקבת וחדה ביותר. בתחום זה מתגלה בהט, השייך לחלק הרעיוני המובהק של תנועת העבודה בטרם שקיעתה, כמבקר חריף של חוגי הטייקונים ומעלליהם. הוא מפנה את זעמו בחלק משיריו (בייחוד כאלה שהם בעלי גוון סאטירי) נגד הקפיטליזם החזירי, המאיים על שלמותו של חוט השדרה המוסרי והקיומי של החברה הישראלית. כך למשל, בשירו "דבר מה על העיר שלנו", הוא אומר [עמ' 72]:

פַּעַם מִזְּמַן-מִזְּמַן הֵם הָיוּ הִלֵּל וְשַׁמַּאי.

עַכְשָׁו מוֹשֶׁלֶת כָּאן בָּעִיר דּוּאָלִיּוּת מְתֻחְכֶּמֶת.

זְאֵבֵנוּ אֵינוֹ גָּר עִם כִּבְשָׂה בָּעִיר שֶׁלָּנוּ

וְאִם קְצָת טוֹב לוֹ − הוּא יִרְבַּץ עִם הָרַע לוֹ.

הרובד החברתי מגיע למלוא פיתוחו בסיפורת שלו, ולא בשירה, אבל הוא נוכח גם בה ואין להתעלם ממנו.

הרובד השלישי בשירתו נפתח לנימה אישית, לעתים רגשית, לעתים משועשעת-סרדונית, ששזורים בה מוטיבים של ארוטיקה, בדידות, אבל, אובדן, חדוות חיים פשוטה ובסיסית, וחוויות שונות של חילופי זמנים וזיכרונות.

כל שירתו של דב בהט מתאפיינת לא פעם גם באפוריזמים, בהשחזה לשלמות מילולית, משוננת, ובפזמון חד המותיר תווים בתודעה.

ואולם, בכל חלקיה מבעבעת נימה אישית בלתי-צפויה של אינטלקטואל וחוקר, שבא מתחום המדע המדויק ועתה הוא בוחן בענווה, מזווית ראייתו הבלתי-שגרתית, את מצבו של האדם על רקע מופעי הטבע, החברה והחוויות האנושיות באשר הן. למשל, בשיר "כה נורא יופיים" מפגיש בהט את המלחין פליקס ברתולדי מנדלסון עם הצייר היפני קצושיקה הוקוסאי, שמצהיר [עמ' 115]:

לֹא הָיְתָה בְּרֵרָה, צִיַּרְתִּי לָהֶם אֶת

הָאֵימָה וְהָעֶדְנָה, אֶת הַפַּחַד וְהָעֲדִינוּת, אֶת

הָאֹמֶץ וְהַצְּנִיעוּת מוּל הַסְּעָרָה, אֶת הַתִּקְוָה

הָאֱנוֹשִׁית לִשְׂרֹד בָּהּ. 'הַגַּל הַגָּדוֹל בְּסָמוּךְ

לְקָנָגָאוָה', קוֹרְאִים לַצִּיּוּר הַהוּא.

לעתים נדמה כי דב בהט נתקל לפתע פתאום בשכבות ממשות אנושיות ותרבותיות בפעם הראשונה, ומביט בהן בפליאה ובסקרנות של ילד. כל זאת על רקע ההבחנה היסודית כי שירתו מתכתבת עם עיסוקו המקביל כאיש מדע. נוסף לכך, בתור איש לא-צעיר שבא מחוץ לקהיליית השירה המקצועית, הוא מעניק ייחוד נדיר ובלתי-צפוי בנוף השירה שלנו.

שלושה רבדים אלו משתלבים במיוחד בשירים העוסקים בחוויות הזקנה של בהט, ולחשבונות הנפש שהוא עושה כאיש זקן המסתכל לאחור על חייו, מעיין קהלת מודרנית − קצת כועסת, קצת עצובה, קצת גאה וקצת מלאת חרטות.

כאשר חולפים החיים ומגיעים לגיל קשיש, הזמן חולף מהר, וסוף החיים הופך לנוכחות משמעותית בהם. אלה הם הרגעים שבהם הקשיש פונה אל אלוהיו, משחזר את חיי העבר הארוכים, ונעצר ברגעי העדנה היפים, ובחרטות וחטאי העבר. בעמדת הקשיש מוצא עצמו בהט מסתגל לעולמנו הטכנולוגי רב הפעלים המלא בהפתעות.

אגב, דווקא מן ההיבט הזה, שגובל בדמיון מדעי, קרוב בהט בהתפרצות שירתו הבלתי-צפויה והלא-אורתודוכסית לאוונגרד סמנטי מסוים בשירה העברית הצעירה, החל מאבידן ליונה וולך ועד משוררים צעירים נאומודרניסטיים, המזדהים עם קבוצת "הבה להבא" בהנהגת המשורר עודד כרמלי – קבוצה שרואה בפריצה אל חקר התא ובמהפכה הביולוגית חזיון עתידי שיבטיח אלמוות, ורואה באבידן ובנטייתו לקרב את השירה לחזיונות עתידניים בעקבות הפוטוריזם, את ספינת הדגל שלה.

בשיר הנאה, שכותרתו "הגנה מן הצדק", משתלבים תכנים מדעיים ופיזיים במסכת חווייתית של שירה. המשורר מציג קודם כול תמונה פלסטית ואסתטית של גרם השמים המדהים – ואז משלב בתיאור השירי עובדה פיזית מדהימה גם היא על פיה כוח הגרביטציה של כוכב הלכת האדיר המושך אליו שלל מטאורים, שאילולא כן היו עלולים לזרוע חורבן ולמנוע חיים על פני כדור הארץ. וכך מדובבים כאן עיקרי השיר הסימפטומטי הזה ["משחק הפלנטות", עמ' 51]:

כּוֹכַב צֶדֶק, הוּא הַפְּלָנֵטָה יוּפִּיטֶר:

עַל שֵׁם הָאֵל הַמֵּגֵן עַל הַצֶּדֶק.

זֶה לֹא הָרֶגֶשׁ, גַּם לֹא הַדִּמְיוֹן

זֶה אֲמִתִּי לְגַמְרֵי.  וְהוּא שׁוֹמֵר

עָלֵינוּ, כַּדּוּר גָּז עֲנָקִי שֶׁעִקָּרוֹ מֵימָן.

 

הַמֵּימָן הַמּוּצָק שֶׁבְּמֶרְכַּז הַכַּדּוּר

מֻקָּף בְּמֵימָן נוֹזְלִי, שֶׁמֻּקָּף

מִבַּחוּץ בְּמֵימָן שֶׁהוּא גָּז –

וְאֵין גְּבוּל בָּרוּר בֵּינֵיהֶם.

אֵין קַרְקַע לִנְחִיתָה עַל הַכַּדּוּר,

יֵשׁ רַק חֹמֶר נֶהֱדָר לְמִשְׂחֲקֵי אֵשׁ

שֶׁל סוּגֵי שָׁמַיִם לְלֹא יַרְכָּתַיִם.

 

צֶדֶק מִסְתּוֹבֵב סְבִיב צִירוֹ

מַהֵר יוֹתֵר מִסְּבִיבוֹנֵי חֲנֻכָּה.

יוֹצֵר זְרָמִים גּוֹעֲשִׁים שֶׁל עַנְנֵי גָּז

הַטָּסִים בִּמְהִירוּיוֹת מְטֹרָפוֹת,

בְּכִוּוּנִים מְנֻגָּדִים לִכְאוֹרָה.

רַק טֶבַע שִׁכּוֹר יָכוֹל לְהִסְתַּדֵּר

עִם רוּחוֹת סְעָרָה אֲיֻמּוֹת כָּאֵלֶּה.

 

גָּלִילֵאוֹ גַּלִילֵי, יַקִּירֵנוּ הַזָּכוּר לַטּוֹב,

גִּלָּה סְבִיב צֶדֶק אַרְבָּעָה יְרֵחִים:

אֶת אִיּוֹ, הַפָּעִיל מִבְּחִינָה גֵּאוֹלוֹגִית,

אֵירוֹפָּה, הֶעָטוּף בְּקֶרַח אֲמִתִּי

וְאוּלַי יֵשׁ בּוֹ חַיִּים, וּבְשֶׁל כָּךְ הוּא

רָאוּי לִנְחִיתָה, אֶלָּא שֶׁעֲדַיִן מֻקְדָּם

לִסְפֵּקוּלַצְיוֹת נַדְלָ"ן. וְאִלּוּ גָנִימֵד

וְקָלִיסְטוֹ פָּחוֹת בְּרוּרִים, בֵּינְתַיִם.

 

אָנוּ מוֹדִים בִּתְפִלּוֹתֵינוּ לָאֵל

הַנִּסְתָּר, עַל הַגְּרָבִיטַצְיָה הַחֲזָקָה

שֶׁל צֶדֶק. הַכּוֹחַ הַמּוֹשֵׁךְ אֵלָיו זֶה

מִילְיַארְדֵּי שָׁנִים אֶת גַּרְמֵי הַשָּׁמַיִם

הַתּוֹעִים הַנִּתָּכִים אֶל תּוֹכוֹ, בִּמְקוֹם

לְהַמְשִׁיךְ בְּטִיסָתָם הַמְּסֻכֶּנֶת

וּלְהִנָּגֵף בְּכַדּוּר הָאָרֶץ שֶׁלָּנוּ. בְּעֶצֶם,

אֶפְשָׁר לְהַגִּיד, שֶׁצֶּדֶק מֵגֵן עָלֵינוּ.

 

כאמור, הצד הפיזי של הקיום, שבו משתלבות הזויות המדעית עם זו האישית, בולט בשירתו של בהט כשהוא מתמודד עם שאלות של גוף-נפש. ובמיוחד בשאלת הזקנה, שבה הרי גם על הגוף כבר אי אפשר לסמוך – והלב, המשאבה כפי ששורשיו המדעיים מזכירים לו, גם הוא כבר נדרש לעזרה של מכונה ותלוי באורך חיי סוללה. והנה כמה קטעים יצוגיים מהשיר הזה, המדבר על הלב [שם, עמ' 29]:

 

מַשְׁאֵבָה בְּגֹדֶל אֶגְרוֹף

מַזְרִימָה בַּגּוּף דָּם,

אַהֲבָה, שִׂנְאָה, קִנְאָה

יְדִידוּת וּשְׁאַר נוֹזְלִים חַמִּים.

 

ומכאן יוצר המשורר תמונה מוקצנת ונועזת של תקבולת פסיכופיזית מדגימה [שם, שם]:

הַחֶדֶר הַיְּמָנִי שֶׁלָּהּ,

הַקָּטָן וְהַחַלָּשׁ יוֹתֵר,

הֶעָנִי בְּחַמְצָן,

הוּא חֲדַר הַשִּׂנְאָה.

 

הַחֶדֶר הַשְּׂמָאלִי, הַגָּדוֹל

וְהֶחָזָק יוֹתֵר,

הֶעָשִׁיר בְּחַמְצָן,

מְיֹעָד לְהַזְרָמַת אַהֲבָה.

בקרב יצירותיו המאוחרות יותר של בהט, ההיקסמות מפלאי הטבע עוזבת מעט את עולם המדע "הקשה" לטובת יצירות-מסע מקסימות. כזה הוא, למשל, השיר "אל מסתתר", שבולטים בו בייחוד בתים אלו [שם, עמ' 53]:

הַסְּפִינָה נָטְתָה עַל צִדָּהּ. נוֹסְעֶיהָ הִתְפַּלְּלוּ

בְּכַוָּנָה עֲצוּמָה, שֶׁרַק לֹא תַּגִּיעַ הַנְּטִיָּה

לַזָּוִית הַקְּרִיטִית. וְשׁוּב הִתְפַּלְּלוּ וְהֵקִיאוּ

חֲלִיפוֹת, חוֹשְׁשִׁים שֶׁהִנֵּה הִגִּיעַ סוֹפָם.

 

הַסְּעָרָה הַגְּדוֹלָה עָטְפָה אֶת סְפִינָתָם

מִיָּד כַּאֲשֶׁר יָצְאָה מִבֵּין אִיֵּי הָאַרְכִיפֶּלָג

שֶׁל דְּרוֹם צִ'ילֶה. הָאוֹקְיָנוֹס נִרְאָה כְּמִסְתַּעֵר

אֶל הַכּוֹכָבִים, הַמַּעֲמַקִּים אָרְבוּ לִטְרֹף אוֹתָם.

אלו מצטרפים אל שירי-טבע, "נטורליסטיים", המתארים מעין גלויות-נוף פלסטיות ומשכנעות וביניהם שיר על נחל אלכסנדר, או שיר הטבע הנהדר, "סימפוניה בלתי גמורה של קיץ", שנביא כאן את כולו [שם, עמ' 69]:

תָּמָר שָׁמְעָה פִּיצוּץ, תֶּקֶר בַּגַּלְגַּל

עַל כְּבִישׁ שֵׁשׁ. נֶעֶצְרָה בְּצִדּוֹ שֶׁל

שְׂדֵה פִּרְחֵי שֶׁמֶשׁ מִזְדַּקְּרִים לַשָּׁמַיִם

עַל גִּבְעוֹלִים בַּשְׂרָנִיִּים, יְרֻקִּים.

 

לֹא חַרְצִיּוֹת צְהֻבּוֹת אֶלָּא חַמָּנִיּוֹת

וּלְכָל חַמָּנִית עַיִן אֲדֻמָּה, מְמַצְמֶצֶת

מִפָּנִים סְמוּקוֹת, עֲמוּסוֹת בְּגַרְעִינִים

מַבְשִׁילִים, שְׁחֹרִים-לְבָנִים.

 

אֵלֶּה הָעֵינַיִם הָאֲדֻמּוֹת

הַמִּסְתּוֹבְבוֹת בְּעִקְבוֹת הַחַמָּה

הַמְּחַמֶּמֶת אוֹתָן בְּדַרְכָּהּ בַּשָּׁמַיִם.

 

וּמִסָּבִיב, גְּדוֹלָה מִכֻּלָּם, הִלָּה

בְּהִירָה שֶׁל מַלְאָכִים צְהֻבִּים

הַמְּעַטְּרִים אֶת הַפָּנִים הַנִּלְהָבִים.

כָּל מַלְאָךְ הוּא מִפְרָשׂ מְשֻׁלָּשׁ

הַנִּפְתָּח בַּעֲנָוָה מְדוּדָה אֶל

רוּחַ קַיִץ חַמָּה.

 

וְלֹא נוֹדַע מַה הֵשִׁיבוּ לָהּ הַחַמָּנִיּוֹת

שֶׁבִּקְּשָׁה אֶת עֶזְרָתָן.

הרי זה שיר אימפרסיוניסטי (גם מצד הרשמים וגם מבחינת הדמיון להווי אימפרסיוניסטי) יפהפה. שיר זה בולט כאן גם בין כמה שירי-טבע נאים אחרים – וגם בין כמה שירים שמזכירים משלי-חיות (של קרילוב ואחרים).

שילוב יפה במיוחד בין ציורי עולם החי בשירה זו ובין עולם האמנות (לרבות האדריכלות) וההיסטוריה, ואיתם נימה אישית מובהקת, מצוי בשיר "פגישה שלא התקיימה". בשיר זה גם בולט הקשר העמוק של המשורר לתולדות הארץ ולנופי הארץ על כל גיוונם. זהו שיר רענן מאוד, קלאסי ומפתיע [שם, עמ' 77]:

יְדִיעָה מְשַׂמַּחַת: פְּסֵיפָס

מַרְהִיב מֵהַתְּקוּפָה הָרוֹמָאִית

הִתְגַּלָּה בְּרִצְפַּת וִילָה עַתִּיקָה

בְּלֹד. הַאִם עָצְמָתָהּ שֶׁל אָמָּנוּת

בַּת אֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת שָׁנָה הִיא

שֶׁקּוֹשֶׁרֶת אוֹתִי לַדַּיָּר שֶׁחַי שָׁם,

בַּוִּילָה? אוֹ שֶׁזּוֹ דַּוְקָא  הַשִּׁגְרָה

בֵּין הַטּוֹרְפִים לַנִּטְרָפִים, שֶׁדָּבָר לֹא

הִשְׁתַּנָּה בֵּינֵיהֶם בֵּינְתַיִם, כְּפִי שֶׁמֵּעִיד

הַצִּיּוּר מֵחַיֵּי הָאֲרָיוֹת שֶׁבַּפְּסֵיפָס?

 

 

הַאִם הָאָמָּן נָסַע לֶעָרִים הַגְּדוֹלוֹת,

בַּמַּעֲרָב אוֹ בַּמִּזְרָח,

וְשָׁמַע מִפִּי מְלֻמְּדֵיהֶן הַמְּהֻלָּלִים, כִּי לֹא

הָאַרְיֵה, אֶלָּא הַלְּבִיאָה הִיא הַטּוֹרֶפֶת טֶרֶף,

הִיא הַזָּנָה וּמְפַרְנֶסֶת אֶת מִשְׁפַּחְתָּהּ? אוֹ

שֶׁאוּלַי יָדַע כָּל זֹאת מִמַּרְאֵה עֵינָיו? אוּלַי

הִסְתּוֹבְבוּ עֲדַיִן בְּיָמָיו אֲרָיוֹת חָפְשִׁיִּים

בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל? אִלּוּ נִפְגַּשְׁתִּי אִתּוֹ עַל צַלַּחַת

חוּמוּס, בְּוַדַּאי הָיִיתִי לוֹמֵד מִמֶּנּוּ מַשֶּׁהוּ.

 

וכאן התבררו חזות האריות שעדיין הסתובבו חופשיים בימי קדם בארץ ישראל ו"מפגש על צלחת חומוס" מעבר לזמנים − כהברקות שיריות מובהקות.

לקבוצת שירי הטבע של דב בהט, שהם במידה רבה גם "שירי מדע" (המתחלקים אגב, מצידם, ל"שירי פיזיקה" ול"שירי ביולוגיה"), שייך למשל, באופן מובהק, השיר "תרגילי סדר אטומיים", שבו מתאר המשורר "תרגילי סדר" של אטומים המתחברים לכלל גבישים, תרגילי סדר הדומים לתנועות כוריאוגרפיות בתחום האנושי. שיר טבע ומדע אחר, השייך אומנם יותר ל"מחלקת משנה ביולוגית", הוא "נדידת הדורות", בעוד שבשירים אחרים הוא מתייחס לאבולוציה, בין היתר הוא תוהה על תעלומות הכרוכות ביחס בין הגנים למראה פיזי נצפה, ולנקודות הדמיון בין הגנטיקה שלנו לבין הגנטיקה של חיות וצמחים.

למחלקת משנה של "שירי הביולוגיה" של דב בהט שייכים בוודאי גם "שירי החיות" החזקים שלו, שבהם הוא מצטיין במיוחד – כלומר שירה שבמרכזה תיאור של בעלי-חיות, תיאורים מעולים בהחלט.

נוסף על כך, באורח סינופטי המתנועע בין דרום לצפון, מופיע השיר "טריטוריה לכל אחד" עם תיאורי אריה בסוואנה, ותיאורי יסעור צפון ולווייתן כחול "הגדול מכולם", ברוח המזכירה את סיפורי קיפלינג.

שיר נוסף מדבר על אפשרות של קיום הלשון, השפה אצל היצורים הקדומים הלא-אנושיים (נושא השפה אצל חיות שאינן אדם זוכה להתייחסות גם בפרוזה של בהט ברומן "מרד ההיפופוטמים") ["משחק הפלנטות", עמ' 82]:

אִלּוּ הַיְּצוּרִים הַקְּדוּמִים

כָּתְבוּ גַּם הֵם, כָּמוֹנוּ,

מַאֲמָרִים אוֹ סְפָרִים,

הָיִינוּ קוֹרְאִים הַיּוֹם

עַל פְּלִישַׁת הַיָּם

לַיַּבָּשׁוֹת, עַל הִתְחַמְּמוּת

מַחְזוֹרִית שֶׁל הַכַּדּוּר,

וְלֹא מֻפְתָּעִים.

 

שירי הגות עצמית, כגון "טיפת מים" [שם, עמ' 22], משלבים גם הם מדע וחוויות פיזיות עם ביטוי לירי יפה, שבו מתוודה המשורר כי:

אֱלֹהִים, אוֹ אוּלַי כֹּחָם שֶׁל כּוֹכָבִים,

הֶעֱבִירוּ אוֹתָךְ בְּדַרְכִּי,

בְּשָׁעָה בִּלְתִּי צְפוּיָה

בְּאֶמְצַע יוֹם קַיִץ צוֹרֵב.

 

כָּל חַי לָהַט סְבִיבֵנוּ

וְכָל דּוֹמֵם הָפַךְ גֵּיהִנֹּם.

רַק מִמֵּךְ נָשְׁבָה רוּחַ קְרִירָה

מַבַּט עֵינַיִךְ הֵטִיל צֵל.

טִפַּת מַיִם מְשִׁיבַת נֶפֶשׁ

נָפְלָה עַל שְׂפָתַי הַצְּחִיחוֹת.

 

ושירים הגותיים ואישיים נוספים, ביניהם "יצרים" ו"נוסחה מסובכת" מושפעים במקצת משירה הגותית ופתגמית של ימי הביניים – בעוד שבין שירי הנוף "נטו" בולט השיר "ענני שיחה לבנים".

השילוב בין המדעי לאישי ולגופני מוצא הד (הומוריסטי) בשיר האהבה הארוטי היפה והקליט "האגט מברזיל" [שם, עמ' 78]

(אגט הוא מינרל זעיר ממשפחת הקוורץ):

 

הָאָגָט מִתְבּוֹנֶנֶת

בִּי מִקְּצֵה שֻׁלְחָנִי,

צְנוּעָה וּמְדֻכֵּאת,

בְּעֵינַיִם מְצֻמְצָמוֹת

עִם זִיק שֶׁל תִּקְוָה.

אִלּוּ רַק יָכְלָה לְהַכְרִיז:

'כַּמָּה אֲנִי ד מְגָרִים! שַׂמְתָּ לֵב

שֶׁיֵּשׁ לִי צֵרוּפֵי צְבָעִים

מַרְהִיבִים?' וַהֲרֵי כָּךְ

הֵן נוֹהֲגוֹת, כֻּלָּן,

כָּל הַפַּתְיָנִיּוֹת

שֶׁיָּפְיָן בַּר חֲלוֹף,

מֻגְבָּל בִּזְמַן.

 

אֲבָל הִיא שׁוֹתֶקֶת.

בְּתוֹךְ תּוֹכָהּ הִיא יוֹדַעַת

שֶׁכֻּלָּם אוֹהֲבִים לְהַבִּיט

בָּהּ, וּלְהִתְעַנֵּג עַל

יָפְיָהּ. וּבְעוֹד מַתָּת זָכְתָה:

הָרִים יִשְׁפְּלוּ וַעֲמָקִים

יִתְרוֹמְמוּ, יַבָּשׁוֹת יִתְחַבְּרוּ

וְיִתְנַתְּקוּ, אוֹקְיָנוֹסִים יִפְלְשׁוּ,

קַרְחוֹנִים יֵהָפְכוּ לִנְהָרוֹת,

וְתִפְאַרְתָּהּ הַצִּבְעוֹנִית

שֶׁל הָאָגָט תִּשְׂרֹד לָעַד.

ואילו השיר "דם המכבים" [שם, עמ' 89] מפנה את הקורא שוב ל"תקבולת הפסיכופיזית" שלנו – אך עם סיום בלתי צפוי (שכן דב בהט הוא לא פעם יוצר בלתי-צפוי):

הַדָּם הַזּוֹרֵם בְּגוּפֵנוּ

נִסְתָּר מֵעֵינֵינוּ, כְּמוֹ

שֶׁחֲבוּיִים מִפָּנֵינוּ כָּל

הַצִּוּוּיִים הַבִּיּוֹלוֹגִיִּים

שֶׁצִּוָּה אֱלֹהִים בִּזְמַנּוֹ.

 

לְדָגִים חֲרִיגִים יֵשׁ

מַנְגְּנוֹן וִסּוּת חֹם מְעַנְיֵן:

רַדְיָאטוֹר בִּיּוֹלוֹגִי עוֹבֵד

אֶצְלָם בַּזִּימִים, מְחַמֵּם אֶת

גּוּפָם בְּמַעֲמַקֵּי הָאוֹקְיָנוֹס

הַקָּרִים וְעוֹשֶׂה אוֹתָם

לְטוֹרְפִים גְּמִישִׁים וִיעִילִים.

 

גַּם אוֹתָנוּ מַפְעִילוֹת

הַמַּעֲרָכוֹת הַבִּיּוֹלוֹגִיּוֹת:

מַנְגְּנוֹן לַחַץ הַדָּם הַזּוֹרֵם בְּעוֹרְקֵינוּ

מִכְלוֹל הָרְגָשׁוֹת בְּנַפְשׁוֹתֵינוּ.

 

מִדֵּי שָׁנָה, כְּמוֹ בְּצִיּוּת לְצִוּוּי

בִּיּוֹלוֹגִי עַתִּיק, אֲנַחְנוּ מְצַיְּנִים

אֶת יוֹם הַזִּכָּרוֹן, עוֹנְדִים עַל דַּשׁ

בִּגְדֵּנוּ אֶת 'דַּם-הַמַּכַּבִּים'

מִמִּשְׁפַּחַת הַמֻּרְכָּבִים.

 

ואכן, זהו מקום טוב לעצור בו, שכן גם השיר הזה, כמו רבים משיריו של דב בהט, הוא מ"משפחת המורכבים".