​

*

הִפְסַקְתִּי לָרוּץ וְהִתְחַלְתִּי לָלֶכֶת.

אֲנָשִׁים מַחְלִיטִים

לְהַתְחִיל לָרוּץ מַהֵר יוֹתֵר, רָחוֹק יוֹתֵר

אֲנִי הֶחְלַטְתִּי לָלֶכֶת

לָלֶכֶת לְאַט.

 

אָז הִתְחַלְתִּי לָלֶכֶת

וְהֵאַטְתִּי

כְּכָל שֶׁהִתְקַדַּמְתִּי

כָּךְ הֵאַטְתִּי.

עוֹקְפִים אוֹתִי

בְּרִיצָה מְהִירָה

נָשַׁמְתִּי עָמֹק וְהֵאַטְתִּי.

 

 

*

אֲנִי לֹא.

יֶשְׁנָם אֲנָשִׁים,

אֲנָשִׁים שֶׁהֵם כֵּן.

 

אֲנִי לֹא,

לֹא יָפָה,

לֹא מֻצְלַחַת,

לֹא חֲכָמָה.

אֲנִי לֹא.

יֶשְׁנָם אֲנָשִׁים שֶׁהֵם כֵּן.

 

בַּמַּהוּת שֶׁלִּי נוֹלַדְתִּי לֹא,

נוֹלַדְתִּי מְיֻסֶּרֶת

עַל עֶצֶם הֱיוֹתִי.

 

 

*

יֵשׁ לִי גֵּרוּד בְּמִפְרַק הַיָּד

בַּמָּקוֹם שֶׁמְּאַבְּדִים בּוֹ תִּקְוָה

גֵּרוּד שֶׁלֹּא מַרְפֶּה

כְּמוֹ תִּזְכֹּרֶת כּוֹאֶבֶת

לְאֶפְשָׁרוּת נוֹרָאָה

לִגְמֹר עִם הַסֵּבֶל

בְּאִבְחָה

 

 

דרישות

אֲנִי רוֹצָה שֶׁהַטֶּלֶפוֹן יְצַלְצֵל

שֶׁיְּחַפְּשׂוּ אוֹתִי

שֶׁיִּדְרְשׁוּ בִּשְׁלוֹמִי

שֶׁיִּזְדַּקְּקוּ לִי

שֶׁיְּבַקְּשׁוּ לְהִפָּגֵשׁ עִמִּי

 

אֲנִי רוֹצָה שֶׁהַטֶּלֶפוֹן יְצַלְצֵל

הוּא מְצַלְצֵל

אִישׁ לֹא דּוֹרֵשׁ בִּשְׁלוֹמִי

שׁוּב

בָּאִים בִּדְרִישׁוֹת

 

 

*

בְּרֵכָה קְטַנָּה

מַפַּל מַיִם קְפוּאִים לְמַגָּע

מִשְׁפָּחוֹת סָבִיב

יְלָדִים מִשְׁתַּכְשְׁכִים וּמַשְׁפְּרִיצִים

אוֹסְפִים חַלּוּקֵי נַחַל

אֶת הַזְּרִימָה סוֹכְרִים

וְהַהוֹרִים

אִם לֹא שָׁכְחוּ אֶת הַיֶּלֶד

תַּחַת מַעֲטֵה הַשָּׁנִים

יֶחֱצוּ אֶת הַבְּרֵכָה

בְּרֶגֶל מְהֻסֶּסֶת

וְיִטְבְּלוּ אֶת גּוּפָם

בְּחִיּוּךְ מְבֻיָּשׁ.

 

 

מלחמה

חָזַרְתָּ מֵהַמִּלְחָמָה

סְלִיחָה, מֵהַמִּבְצָע

עַל מִלְחָמָה מְשַׁלְּמִים

אָז מִבְצָע,

הַחַיִּים שֶׁלָּנוּ בְּמִבְצָעִים

אֲבָל אַתָּה חָזַרְתָּ מֵהַמִּלְחָמָה

וְלֹא סִפַּרְתָּ כִּמְעַט מְאוּם.

כְּשֶׁאָמַרְתָּ לִי, תְּחַזְּקִי אֶת הַמָּגֵן   

יָדַעְתִּי שֶׁזֶּה לֹא צְחוֹק

אֶפְשָׁר לְהִתְאַלְמֵן

אֲבָל, הֵם לֹא דָּפְקוּ בַּדֶּלֶת

אַתָּה חָזַרְתָּ

נִגְמְרָה הַמִּלְחָמָה

סְלִיחָה, סְלִיחָה

שׁוּב אֲנִי מַגְזִימָה:

מִבְצָע.

 

 

*

אִם הָיִיתִי יוֹדַעַת שֶׁהַזְּמַן אוֹזֵל

אוּלַי הָיִיתִי מְבַקֶּרֶת יוֹתֵר

לוֹחֶשֶׁת עַל אָזְנְךָ מִלִּים חַמּוֹת

מְלַטֶּפֶת אֶת זְרוֹעוֹתֶיךָ

מַאֲכִילָה אוֹתְךָ לְבִיבוֹת

 

וּמָה אִם יָדַעְתִּי שֶׁהַזְּמַן אוֹזֵל

מָה אִם לֹא מָצָאתִי בִּי כֹּחוֹת

מָה אִם כְּדֵי לֹא לְהִתְעַמֵּת

וִתַּרְתִּי

וְאַתָּה כְּבָר מֵת

 

 

לְמַעַנְךָ

בְּחָבִית גְּדוֹלָה

שָׂרַפְתִּי פִּסּוֹת חַיִּים

שׁוּרוֹת קְצָרוֹת

דַּף אַחַר דַּף

מַחְבָּרוֹת שְׁלֵמוֹת

שֶׁל חִבּוּטֵי נֶפֶשׁ

 

בְּחָבִית גְּדוֹלָה

בְּשֵׁם הָאַהֲבָה

שָׂרַפְתִּי אֶת עַצְמִי

לְמַעַנְךָ

 *

בספר "קרקעיתי הריקה", שירי הבדידות, של היחידה הבודדת, הם כּנים ועזי ביטוי. יש כאן מבע לירי, חסכני ומקורי. אלה שירים חשופים ואמיצים, וכבשירת האינזיך היידית המתבוננת פנימה לנפשו של הדובר, הם שמים את הלב החי על השולחן לעיני כול בדיוק מילולי רב. מתוך הבדידות של היחידה בוקעות שתי תחושות קשות: ספציפיקציה של ההוויה ואימה באשר אליה, וניכרים פחדים קיומיים העולים מתוך הלילה.

בשער השני של הספר, "קליפה אל מול קליפה", אנוך נוגעת בזוגי, אבל גם כאן תמצא, כפי שכתב המשורר נֹחַ שטרן, אך נצנוצים של יופי בהוויה ולא יופי שלם. השער הראשון "אם מישהו היה שואל" עוסק יותר ב'אני' ואילו השני עוסק יותר ב'אתה', אך בסופו של דבר עושה סיבוב פרסה משוררִי אופייני וחוזר אל ה'אני'.

עוצמת הספר גלומה בווידוי הכן והעירום של הדוברת, ולעיתים עד קרקעית הקיום; בסופו של דבר, כפי שאמר בוב דילן, "שיר הוא איש עירום", ובמקרה זה – אישה חשופה לחלוטין.

רן יגיל

 

 

"קרקעיתי הריקה", אורנה אנוך, הוצאת "עמדה", עורכת טלי וייס, 61 עמ'