​נמרוד גיבור ציִד

 

 

א

סגן־אלוף יחזקאל גרין-נבו, מפקד גדוד־התותחנים הראשון, עבר זה כבר לתחום האגדה. היו רבים גבוהים ממנו בדרגה, אך אינני מאמין שהיה גדול ממנו כמפקד בכל הצבא כולו. בעיני רוחי אראנו גבוה בהרבה מקומתו הארצית (1.65 מטר בקירוב), עמידתו איתנה בתוך תלבושת חאקי נקִיה, אך בשום פנים לא מהודרת; נעליו השחורות מצוחצחות אך לא מוברקות־להצעיק; קשר העניבה מושלש במדויק מתחת לפיקת הצואר, ועל ראשו – כומתה שחורה, מאוזנת, בלא הטיה של קלות־ראש.

סא״ל גרין־נבו לא נזקק לגינוני שובבות חינניים – כדרכם של כמה וכמה מפקדים – כדי לזכות בפופולאריות. הוא לא אהב את סגנון ה״חיוכים להשכיר״. חיוכו שלו היה מוצק, רואה-כל, ואף צונן במקצת. שמא חיוך זה דוְקא, יחד עם מבטו האפור־הערפילי, הבלתי־נתפס, הם שהבדילוהו מתוך כל קבוצת אנשים שהיה שרוי בתוכה – עשרה או אלף.

ואולי ראוי להוסיף: היְתה לו תנועת־יד אִטית, נבונה, מעוררת צִיות.

רבים הדברים הנפלאים המסופרים עליו. אזכיר רק דבר אחד או שנים. במלחמת־העצמאות, באחת המערכות הקשות, ציווה על נהגו האישי להסיע את רכבו בשטח גלוי כדי למשוך את אש האויב. הפתיון פעל: המצרים ירו, התגלו והושמדו. היה זה בלי ספק קרבּן גדול מצדו של סא״ל גרין־נבו, כי הנהג, שנהרג, היה נהגו האישי וגם אחד מטובי חייליו. תהילתו וכבודו של סא״ל גרין־נבו היו גדולים כל־כך עד שפעם, כשפגעה מכוניתו בחייל רוכב־אופנוע, משהכיר הלה, שנפצע קל בראשו, בנוהג המכונית את סא״ל גרין־נבו, קם ואף מבלי לנגב את הדם שנזל על מצחו – התמתח והצדיע. מפקדנו הודה לו בטפיחה על השכם.

בסיס הגדוד שהקים מפקדנו באחד ממבצרי ״טאגארט״ הישנים – מורשת הבריטים – לא היה דומה לו בכל מחנות צה״ל. שלושה מחסומים צבועים אדום־שחור ושמורים היטב היו נפתחים בזה אחר זה לפני המבקר, שסא״ל גרין־נבו הזמינו אליו; ואחריהם – פרוזדורי המבצר הארוכים, גרמי־המעלות ותפניותיהם, והשוטרים הגדודיים, חגורם מבהיק בלָבנוֹ, ומבטיהם קרים אך עירניים. אך כשם שידע להקפיד במקום שדרושה הקפדה, כן אהב, שעה שהיְתה דעתו בדוחה עליו, לראות את פקודיו עליזים, מתבדחים, שרים, שותים ומרבים צחוק – דבר המלמדך על רוחב־לבו של מפקדנו.

יקצר המקום למנות את כל הנפלאות שסיפרו עליו, והלא אין בדעתי אלא לספר מקרה אחד, והוא מן הפחות ידועים, בו נתגלה מפקדנו כבעל כוחות לא־ארציים – הייתי אומר על־ארציים – כשהוכיח כי מגעה של אישיותו דיו לגלגל נפש־אדם כמה מעלות בסולם הבריאה. אבל לצורך כך עלי להציג את הקצין הצעיר, סגן־משנה פלג.

 

ב

סגן־משנה פלג בא אלינו ישר מקורס־קצינים. בחור כחוש בעל שפמון דק. דרגות הפליז הקטנות זיוותו את כתפיו משל היו אחוזות בבשרן. צוָארו דק, ואף־על־פי־כן לא ראוהו מפנה את ראשו בלא להסב עִמו את כל גופו. דיבורו בתת־קול. שפתיו קמוצות ונשוכות. בבואו לגדוד הציב לו מיטה מתקפלת, קצת הרחק מן האחרים, ובשעות המנוחה שכב עליה, ישן, קורא או נובר בניָרות. בתוך ימים אחדים כבר ידענו כולנו שעניָן לנו כאן בברנש שתקן, צַיְקָן ומר־נפש.

קמצנותו היְתה מזעזעת. היה מונה עודף עד לפרוטה האחרונה וחוזר ומונה. לא מעשן, לא שותה, נזקק לעִתים רחוקות לשק"ם, ובערבים שאנו יוצאים לבלות במושבה הסמוכה נשאר הוא שכוב פרקדן על מיטתו ומכוסס את צִפּרניו. עם זאת ראוי להוסיף כי את עבודתו כמ״מ שליש־הגדוד עשה בקפידה ובחריצות.

מפקדנו קרא לו נמרוד. והשם דבק בו. החל הדבר במסע־ציִד, אחד ממסעי־הציִד המאולתרים שהיה מפקדנו עורך. הוא שאל למתנדב. הכל התנדבו, גם סג״מ פלג. יש לו דוד ציָד, הסביר פלג, והוא עוזר לו לפעמים. לדודו כלב־ציִד בשם נמרוד, סיפר פלג. בעצם אינו אלא גילגול מנוון וביתי מאֹד של כלב־רועים ערבי. אך הדוד – סיפר – קרא לו נמרוד דרך־צחוק. המג״ד לקח את שנינו. אותי הושיב על ידו, בטנדר, ואת פלג מאחור.

סמוך למושבה היה שדה־בור גדול שקווי־חשמל חוצים אותו שתי וערב ועל חוטי החשמל התחרזו שורות־שורות של יוני־בר. אנחנו יורים ביונים ונמרוד לוקט את גוויותיהן הקטנות המפרפרות – כשהן חמות עדיין – לתוך ארגז הטנדר. מלוויו של המג״ד היו מתחלפים, אך נמרוד היה תמיד שם, בארגז הטנדר, עושה את מלאכתו בחריצות, ואם תמצא לומר – בענוָה. כן היה נמרוד מקצץ רגליהן וראשיהן, מנקה קרביהן, ומכשירן לסיר.

סג״מ פלג הפך אכזר הכרחי בכל מסעי־הציִד של המפקד. יתר על כן, המפקד נתן בו עין לטובה, ולהפתעת הכל עשאו איש־אמונו, שומר־סף, מבצע שליחויות, בקיצור – מפקדנו אימצו למעין ״מאס־קוֹט״ אישי; ודבר זה, יש להבין, היה בו משום מתן מעמד לברנש עלוב מסוגו של פלג. היו שסיפרו שהמפקד קירב את פלג כדי־כך שהואיל לקחת ממנו מפתח לדירתו בעיר, שם הוא מבלה לעִתים – כך סיפרו – בחברת נשים. כשאני לעצמי איני יכול לתת אמון בסיפורים הללו. אין זה מתקבל על הדעת שאדם כיחזקאל גרין־נבו לא ימצא צורה נאה יותר לבלות עם נשי־החברה מאשר בחדרו של אחד מפקודיו. מה לעשות – הגדלות מוקפת תמיד צרות־עין ולשון־ הרע. הנה יספרו לך הבדאים הללו על נערה חמודה, שיום אחד יצאה (״הושלכה״, אומרים הם) משולהבת ופרועת־שער מתוך משרדו של המג״ד. דבר זה כולו הוא, בלי ספק, פרי של פרשנות מעוותת. לא הייתי אומר זאת לולא נכחתי באותו מעמד – כמובן, מן העבר מזה של דלת־הברזל הכבדה, החוסמת את הכניסה למשרדיו של המפקד.

הדבר קרה ב״יום הגדוד״ שנחוג במסדר־סיום של קורס סמלים קרביים, והורי החיילים, קרובי הקצינים ואורחים אחרים הוזמנו לטכּס.

אין יפה מיום חרפי שקוּי־שמש לטכּסים צבאיים. היה בהיר וקר. השמש עקפה את המבצר, השאירה אותו בתוך צִלו, והתרכזה במגרש המסדרים, שם שיחקה במלבושים הצבעוניים של האורחים. הולם תופים עמום אך עז ועקשני, שפרץ לפתע, החריד את כל הדרורים והשלווים מתוך חרכּי המבצר הישן, ואלה התעופפו על פני מגרש המסדרים באי־סדר מחריד אך נוגע־ללב. ובעוד כל הנוכחים עוקבים אחר הליכתם הקצובה של משתתפי המסדר הממוּתחים, והנה נערה חמודה, לבושה חצאית מתנפנפת ואפודה לבנה מפוספסת, מרימה ראשה אל על ועוקבת אחר נתיבן המטורף של הציפֳרים. יפה היְתה. שׂערה הקיף את כתפיה כעטרה, פיה נפער בהשתאות ילדותית, ועיניה יותר משהביטו האירו, כקולטות את כל האור שמילטה השמש מן המבצר.

עמדתי בריחוק כ־50 מטר מן הנערה, אבל יכול אני להישבע שראיתי את חזה נושם ואת פסי הצמר החם של האפודה מתרחבים.

אולי ראה זאת גם המג״ד. אינני יודע. בכל אופן עברתי, כאמור, ליד דלת חדריו של מפקדנו, לאחר־מכן, שעה שהנערה יצאה משם מבוהלת מעט, שׂערה החום כעין הנחושת היה פרוע כלשהו, אך לא הרבה יותר מבּשעה שראיתיה מניפה במהירות את ראשה היפה כלפי מרום, אל מעוף הציפֳּרים. הסומק הדק השקוף שעטה אז את פניה אפשר ליחסו, אולי, לאוִיר הקר החריף, או לרעננוּתה הבּתולית. ואיך יֵראה קילוח בריא זה של חן וטבע על רקע של מבצר־טאגארט אפור ומדכדך זה, שכל שכבות הסיד שניתנו בו לקראת יום־הגדוד לא הועילו להבהירו? נכון, עיניה היו גדולות, נבוכות, תועות לצדדים ככנפיִם שנלכּדו ברשת (פעם, במסע־ציִד לילי אחד של המפקד, ראיתי בתוך אלומת־האור של פנסי הטנדר שני ארנבים מבוהלים שנראו כך). אבל דבר זה לבטח מקורו באי־הבנה; אולי העביר המפקד את ידו על ראשה העצוב, הנבוך, כדי לעודד את רוחה. לא אכחיש: גם ידי נמשכה לכך. חמודה היְתה להפליא בצימצום זעפני זה של שפתיה שעה שאצה בטיפוף־רגלים מהיר על המרצפות הקרות של חצר המבצר לעבר פתח היציאה.

 

ג

סג״מ פלג ידע לרקוד. יתר על כן, הוא אהב לרקוד. ואולי לא היינו יודעים זאת לעולם לולא אהב כל־כך מפקדנו לראותו בכך.

הזדמנויות לכך לא חסרו: היו המסיבות הרגילות של יחידה צבאית, כגון מסיבות־פרידה, מסיבות־חג, מסיבות־סיום, וכיוצא באלו. אך היו גם אירועים מאולתרים, שחוקיותם נעלמה מעינינו אבל קשורה היְתה, כך יש לשער, בהתעוררות־רוח פנימית של מפקדנו, שמעטים היו סימניה החיצוניים. בכל אופן, היינו מוכנים להפתעות, וריקודו של פלג היה אחת מהן. ראינו את גוו הצפוד והצַיְקני של פלג כשהוא מפשיר, וגפיו מקבלים חיים משל עצמם, משתלחים כלפי מעלה כיצורים המבקשים להינתק ממרכזם, ורגליו מטופפות על הארץ, כמחקות איזה ריתמוס סמוי הפועם מתחת לפני הקרקע. מעולם לא השתהה במערכת תנועות אִטיות, מרחפות, גַליות. ראשו נטוי כלפי מעלה, עיניו עצומות, רגליו קוצבות קצב עז, מהיר, דיבּוקי, תערובת של ריקוד חסידי וקווקאזי – סיפרו על פלג שמוצאו ממשפחה בוכרית – כפיפת־ברך ורקיעה, כפיפה וקפיצה; ובעוד רגליו גחות לימין ולשמאל, נשאר פלג־גופו העליון ישר כפלס וראשו מגביה והולך, כמו עומד הוא להינתק מן הגוף וקולות הרקיעה אינם נתפסים לו עוד. אורח משונה זה שלקחו להם ראשו לחוּד ורגליו לחוּד היה משעשע למדי, וזאת יכולנו להכיר בפניו של המפקד, שהרחיק מקטרתו משפתיו המגחכות, וּשכחה בתוך כפו. גם פיקת־גרונו היְתה מרקדת – אולי מקול־ענוֹת פנימי. בכל אופן ברור היה שמפקדנו נהנה, ואנחנו, לפי שנהנינו עִמו, ליווינו את ריקודו של פלג במחיאות־כף קצובות.

אבל אז נחתך הריקוד; ראשו של פלג הקיץ ונאסף אל גופו, ועיניו התבהלו. הוא ניתק עצמו ממחיאות־כפּינו. במו־ידיו קיפח הזדמנות זו להרגיש את עצמו שייך לקהלנו. ללמדך איזו נשמה שבּלולית שכנה בגוף צַיְקני זה. דיה רמיזה של מפקדנו – טילטול קל של אצבעו כלפי מטה – ופלג ממשיך בריקוד; אך אין זה אותו ריקוד – ראשו נראה מיותר. השתחררות אחרונה, עוִיתית, של בּובּת־קפיצים יפה ממנו.

אולי זאת הסיבה שמפקדנו המציא מיני ריקודים חדשים.

אחד מהם היה ריקוד־השימפּאנזֶה. מובן מאליו שמפקדנו לא הדגים ריקוד זה בגופו, אך אין ספק שפלג קיבל את השראת התנועה ממנו, בצינורות סמויים, שסימניהם החיצונים היחידים היו מיני נענועי־אצבעות והגבּהי־גבּות רבּי־משמעוּת. רצונו של המפקד זרם אל אבריו המבצעים של סג״מ פלג, אשר – יש להוסיף – הפליאו לעשות. אפילו אדם שלא ראה שימפּאנזֶה מימיו יכול לצייר לעצמו, מתוך התבוננות בתנועותיו של סג״מ פלג, תמונה נאמנה של בעל־חיים זה. רגליו נכפּפו, גבּו השתפע, וידיו, שנתארכו מאֹד, היו, כך נראה לנו, בכל מקום בעת־ובעונה־אחת – על הרצפה, על גבּו השעיר, על חזהו, בין ירכיו, מגרדות את בטנו, פולות כינים מתחת לזרועותיו, מחצצות את שיניו, מגלגלות כדורים על הארץ. כן הירבה בנסיונות לישר גבו לעמידה אנושית, אך שוב ושוב היה נופל להליכת־ארבע, כאילו משהו מעיק על גבו ומכריעו לארץ. לא היה זה עוד ריקוד דוְקא, אך בכל־אופן היה זה משעשע מאֹד. הוסף על כך את הכומתה השחורה, שמשכה פלג על ראשו עד אָזניו שלא תשמוט, דבר שהיה נחשב בִּזיון במעמדו של מפקדנו, שמעולם לא ראוהו מסיר את הכומתה מראשו. הסיבה לכך היא – אמרו – ששׂער־ראשו החל להקליש. כשלעצמי סבור אני שדבר זה אינו מעלה ואינו מוריד, מה קורה מתחת לכומתה של המפקד, כל עוד היא מונחת על ראשו, ואנו מצוּוים דרך־כבוד לחבוש כומתותינו במעמדו.

ובכן, לא עברו חֳדשים מרובים והרפּרטוּאר של פלג כלל כבר גם את הריקודים הבאים: ריקוד־השיכּור, ריקוד־הדחליל, ריקוד־השימפּאנזֶה וריקוד־היען. ריקוד אחרון זה, למרבּה־הפלא, פלג עצמו המציאוֹ. פעם אחת, שעה שטילטל זרועותיו בריקוד־השימפּאנזֶה ואנו כולנו לופתים כרסינו מצחוק, ירד לגמרי על גפיו הקִדמיים, שהתקצרו מאֹד, ראשו נחבא ביניהם, ואילו האחוריים נשתלחו לאחור, כלפינו, למלוא אָרכּם, בטילטול מהיר, מטורף, כמו ביקש, ממש כיען, לבולל עלינו את רואותינו. – ורוח רעה פורעת נוצותיו הסומרות.

את עיניו ראיתי באותו הרף־עין. גון החום־המימי של עיניו הקריש והצהיב. אולי הבהיק בו אור הניאון. לא יכולתי לברר זאת כי, כאמור, בהרף־עין אחד כרע לריקוד־היען וראשו נסתר. סיפרו שמאז אותה יציאה בהולה של הנערה מחדריו הצטנן והלך יחסו של מפקדנו אל סג״מ פלג. רשאי הוא מפקדנו, כמובן, לקבוע את יחסו אל פקודיו כאוות־נפשו, אך יורשה לי לומר שלא מצאתי שום ביטוי חיצוני לשינוי־יחס מסוג זה. פלג הוסיף לשמש את מפקדנו בשליחויות שונות, ואפילו אישיות ביותר, ואיני יודע על מסע־ציִד אחד שפלג לא נלוָה אליו.

אפילו במסיבות, בין ריקוד לריקוד, כלום לא היה מפקדנו מכבּדו בכוסית ברנדי, ולעִתים, לעיני כֹּל, מניח ידו על כתפו של פלג העיָף, כדי לעודדו לריקוד הבא ? ואָמנם – פלג היה מוחה זיעתו ורוקד. היה זה אך טבעי לצפות שיהיה פלג מכיר טובה למפקדו – שאפוטרופסותו האישית העניקה לו מעמד כלשהו בתוכנו – ויבטא את שמו ביראת־כבוד, כמו כולנו. גם, אולי, בתוספת של יראת־אימה.

 

ד

היה יום רגיל בבסיס הגדוד. עננים נמוכים תלויים היו כל היום על מגדלי המבצר, אך לא כיבּדוּנו בגשמיהם אלא בשעות השק״ם והמנוחה, דבר שהניח לנו לקיים את הסדר הטוב בעבודה ובאימוּנים. התנורים דלקו וחיממו את חדרי המטה. בשעת ארוחת־הצהרים הודיעו לנו בשם המג״ד על מסיבת קצינים שתתקיים בערב. שבוע קודם־לכן חגגנו את יום הגדוד במיסדרים, מיפגנים ותחרויות. מסיבה גדודית לא היְתה. – המג״ד לא אהב מסיבות המוניות – והוא החליט, כנראה, על מסיבה במסגרת מצומצמת יותר.

בהפסקת־הצהריִם קינטרו את פלג, כנהוג, ושאלוהו אם הוא מצטרף לשק״ם, ופלג שתק. בתחילה היה משיב ״לא, תודה״, אחר־כך ״לא״ קצר, פסקני, עוֹין, מלוּוה טִלטול־ראש קצר. עכשיו הוא מגיב בשתיקה. מקרה אבוד. כבר חדלו מצחוק. אולי יביאו מן השק״ם, למשל, קופסת פירות כבושים ויעלעוּ את תָּכְנָהּ בקישקוש־כפות ובמיצמוצי־שפתים ויביטו בפלג השכוב פרקדן וראשו כבוש בספר ״מדע דמיוני". אולי יספרו בקול גדול מעשיות מפולפלות, שעיקרן כיבושים רומנטיים מסמרי־שער, ויביטו בפלג. כבר מזמן ניטל הטעם הראשוני מן המעשים הללו, אך היו ממשיכים בהם מתוך הרגל.

בשעה שש בערב, אחרי ארוחה קלה, נכנסתי לחדרנו ומצאתי את פלג מצחצח את נעליו הצבאיות. אף כי קיבל משכורת של איש צבא־הקבע, מעולם לא ראינוהו נועל נעליִם או לובש בגד שלא נופקו באפסניה הצבאית. הוא ישב על מיטתו בתנוחה משונה, נעל מושחלת על פיסת ידו הימנית, תלויה שם שכוחה באוִיר, ובידו השמאלית הוא מחזיק משהו בסמוך לעיניו.

לא הרגיש בכניסתי. פניו, שדרך־כלל נראו כקלף ממוּתח, היו מופשרים־להתמיה. הלכתי על בהונות וקרבתי אליו בקשת רחבה, מאחוריו. כשהייתי כבר סמוך אליו הרגיש בי, ובתנועה מהירה, מבוהלת, דחף את הגלויה – היְתה זו גלוית־תצלום של נערה, ככל שהספקתי לראות, נתונה בתוך תיק של צלולויד – לבין קפלי הבּאטלדרֶס שהיה מוטל למראשות המיטה. אמרתי ״סליחה״ והשמתי עצמי מצטער. משהו בּבבוּאה צִלית וחולפת זו של הנערה היה מוכּר לי, ורציתי לדעת יותר. ״נערה חמודה״, אמרתי והמתקתי לשוני, ״יש בה משהו אצילי כזה״. פלג הביט בי בעיניו הזעירות, הבּאבּוּניות, תחילה מבויש מעט, אחר־כך בחשדנות. ואז רחבו עיניו וחיוך התפשט על פניו. חיוך – זו אולי מִלה רכה לאותו פישוּט רחב של שפתיו הדקות, הקמוצות והנשוכות, שחרץ את לחייו ושיווה להן מראה של מסיכת־עווית, ספק־בוכה ספק־צוחקת. אבל דבר זה דוְקא הוא שהתיר באחת את אבריו. הוא הוציא את התמונה מבין קפלי הבּאטלדרֶס, ובהחזיקו בה בכל אצבעות ידו קירבה אל פנַי, בתנועה זהירה, טכסית.

היְתה זו הנערה ממיסדר־הסיום. ״נערת הציפֳּרים״ קראתי לה, שעה שהיְתה עוברת לעיני לִבִּי, לעִתים, טופפת במהירות על רגליִם רגוזות, שׂערה הבוהק בגון הנחושת עוטר את צוָארה הדק ואפודתה נושמת. בתמונה נראתה מופתעת, כמו לוּ צילמוּה למורת רצונה, כמו לוּ ניסו להקפיא את חינה. צעירה מאֹד היְתה בתמונה. צוָארה שביר. סירבה לחייך. היה זה סירוב מלא־חן.

״היא אחותי״, אמר פלג בשמץ גאוָה. פתח פיו להוסיף דבר, אני הבטתי בו והוא סְגָרוֹ. לא היה שום דמיון בין השניִם. ״היא אחותי הקטנה״, הוסיף. ״הקטנה״ אמר, כאילו היא קטנה הרבה יותר ממה שהיא באמת.

"אתה אוהב אותה?" שאלתי פתאום. הטעמת־לשוני נפלה, לא אדע מדוע, על המלה הראשונה. פלג הביט בי כמתאמץ לרדת לסוף דעתי.

"אני דואג לה", אמר. לא היו להם הורים. זאת ידעתי. מתי ואיך הסתלקו, לא ידעתי ולא רציתי לשאול.

״שמה טאניה״, אמר פלג וגילגל צחוק קטן, עלוב, ובודד מאֹד.

״טאניה״, חזרתי אט כמוקסם. בלִבּי פירקתי את השם להברותיו, שמעתי את רגלי טאניה טופפות על אבני החצר הקרות, ראיתי את מבטיה מרחפים אחר מעוף הציפֳּרים. אך פלג לא הניח לי ופתח בשטף מִלים. סיפר איזה דברים תפלים על לימודיה ומלבושיה. כבר רציתי לפנות מעליו כאשר אמר לי: ״חכה״, ועיניו דבקו בפנַי עד שנעתרתי לו.

הוא משך מתחת למיטתו ארגז־ברזל קטן, נעוּל, פתחוֹ במפתח, ומתחת לערימת ניָרות וחפצי־לבוש שלה והעלה תיבת־עץ קטנה שחורה, מקושטת ציור סיני בכחול וצהוב עם ציפור, ענף ופלג מים. ארכה לו השעה מעט עד שהתיר את הסרט שקשר אותה מסביב ובמצולב והתאים בה מפתח זעיר תלוי ברצועת עור דקה. כמובן: שוב תצלומים של אחותו.

טאניה בגן־ילדים, נר גזוּר מקרטון דולק לראשה בחגיגת־חנוכה. טאניה מחוללת ועיניה גדולות מול עין המצלמה. טאניה בזרועות אִמה. זה היה שנה לפני מות האם. טאניה אצל הדודה, אחרי מות האם, ״בחגור מלא״ – ילקוט בית־ספר על כתפיה, קנקן־תה שמוּט על מָתניה, ובידה כריך. טאניה על סוּס־נדנדה, תחתוניה מציצים בתום מתחת לחצאית קצרה מתבדרת. טאניה בנעלי־ריקוד. זה היה מיד אחרי מחלתה – מחלת החצבת. טאניה רגישה מאֹד למחלות, הסביר פלג. אחר המחלה עזבו את בית הדודה, והוא, פלג שקיבל עליו לדאוג לה מאז בּכֹּל, קנה לה דרך־פיצוי נעלי־ריקוד. היא עמדה בנעלי־הריקוד, על חרטומיהן, כעומדת ליפול, החמודה, אך נעלי־הריקוד כמו החזיקו בה. היו עוד תמונות, תמונות הרבה. הן היו סדורות לפי סדר צמיחתה של טאניה. את התמונות חייב הייתי לראות מתוך ידו והוא החזיק בהן בכל אצבעותיו. וכף־ידו קטנה, לבנה, כמו שף אותה באבן. והעור עליה מקומט מאֹד, אלפי קמטוּטים  זעירים; כידו של איש זקן, שרגילה לשַׁמש.

לא היְתה שם אף תמונה אחת שלו עצמו.

בסוף החודש, עם קבלת המשכורת, יקנה לה לטאניה צ׳לו, אמר, ובעוד ידיו קושרות בקפידה את התיבה הקטנה, החל לצרף צירופים ולחשב חישובים מדויקים, קטנוניים, חישובי פרוטות, איך יעשה זאת. ומדי פעם נחתך קולו בלחישה. צורמנית, כמצלתיִם שבורים. קול דוחה, מבחיל. איש לא אהב קול זה בגדוד.

ניגשתי אל החלון הפונה לחצר המבצר. החלונות הקבועים בקירות החיצוניים של המבצר, אלה הפּתוחים חוּצה אל העולם, היו מוגבהים מאֹד וצרים. צריך היה לטפס אליהם כדי להשקיף מהם. ניגשתי אל החלון הפונה אל החצר והדלקתי לי סיגריה.

ולאור הגפרור ראיתי את כף־ידי. כף־יד גמלונית ואצבעותיה גרומות ומסוקסקות. הכעיסוּני סיקוסים אלה, שלא הניחו לאצבעותי להיצמד כדי סגירה. מעולם לא יכולתי, כרבים אחרים, לשתות מתוך כף־ידי. המים נזלו מן הרווחים. החוֹל הסתנן בעדם. בעצם, איני יודע מה אחוּז בידי, מלבד העור. יד שאין בה תועלת. תפוס־הרהורים הייתי ולא הרגשתי איך גלשה השלהבת מן הגפרור אל ראשי אצבעותי.

 

ה

לא קל היה לערוך מסיבות בחדרי המבצר. הם קרים כל־כך. היה בו משהו מוגמר, במבצר ישן זה. כתליו האפורים דחו כל טיח, סיד או צבע שניסינו עליהם. אֵד לח, זחלני כמו צל, היה עולה מהם ומשחית את הכֹּל. בּלוֹאים וגרוטות – כך נראה כל מה שקבענו על הקירות הארורים האלה. ואיך היו משחקים בנו. אלוהים! הם היו קוטעים את צחוקינו, שוברים את דברינו, בולעים אותם, מותחים את רגעי הדממה, ולפתע, בתוך הדממה, חוטפים אמירה טפלה אחת ומסובבים אותה הדים כבליסטראות. כל מסיבה בחדר מחדרי המבצר הפכה לנו מעין קרב קטן נגד השִׁממון. הוספנו נוּרוֹת, הרבּינו נוּרוֹת, אך האור רק הדף את הקירות והרחיקם. ריחוק זה לא התיק את מגע צינתם מגבּינו – צינת כּתלים לפנים מכּתלים, כל כָּתלי המבצר.

הפעם הביא מפקדנו למסיבה בת־לוויה מטוּפּחת שהיְתה מעשנת סיגריות מתוך פּוּמית־שֵׁן ארוכה. היא לא היְתה אשתו. אולי היְתה אחות אשתו או חברתה – איני יודע ואין זה מעניָני. בכל אופן, אֵי־כֹּה, הוסיף הדבר איזה תיבּול למסיבּה. אכלנו צלי־יונים ברוטב לבן ממוּתק, אחר־כך בשר־שפנים אפוי ביין אדום; שתינו הרבה ברנדי, אך מצב־הרוח הכללי זחל ועלה בעצלתיִם. מפקדנו סיפר לבת־לוויתו, בחיוך אדיב ובסגנון עובדתי– כמעט לא־אישי, כדרכו – על מסעי־הציִד שלנו, על שפנים ויונים ואגמיות וחָגלות ודַרְבּנים, וכן על פלג, שמפקדנו הואיל להצביע עליו בידו ולכנותו – הואיל ודובּר בציִד – בשם נמרוד. אורחתנו הביטה בפלג, שכבש פניו בצלחתו והשים עצמו מגרם עצמות ומוצץ את מֵחָן בעיסוק רב, וגיחכה. אחר־כך צחקה. צחק עִמה מפקדנו בצחוקו האִטי הכּבוש, ואנו צחקנו עִמו.

הצחוק עלה ושקע. ושוב עלה ושקע. ובין צחוק לצחוק ניצבים קירות המבצר הערומים. כולם צועקים: נמרוד!

רוצים את ריקוד־השיכּור. לא, את ריקוד־הדחליל. לא, את ריקוד־השימפּאנזֶה.

פלג נעדר מן השולחן. בעת שגבר הצחוק עקר מעם השולחן ועתה הוא מחכּך עצמו מול הקירות, נֶחבּא בפינות, בין הצללים.

מובן מאליו שלא היה לו כל סיכוי להתעלם מעינינו, ובוודאי לא מעיניו של סא״ל גרין־נבו. סא״ל גרין־נבו אף לא הביט לעברו. הוא הפטיר רפות:

״נמרוד״, בהטעמה מלעילית, ״לכאן״. אחר־כך פינה פיו ממקטרתו והוסיף שניִם ואולי שלושה מיצמוצים בשפתים קפוצות לפנים, כדרך שעושה אם לתינוקה או אדם לכלבלבו. זה היה חידוש. פירושו היה, כפי שהתברר לנו מיד: ״לא ריקוד־השיכור. לא ריקוד־הדחליל. לא ריקוד־השימפּאנזֶה. רוצים את ריקוד־הכלב״.

עיקרו של הריקוד בהמחשת ביצועי־ציִד שונים, כגון איסוף תּוֹרים צנוּחי־ראש משדה־בּוּר, אגמיות מתוך סוּף צפוף, ברווזי־בר מתוך נחל איתן; ועוד ביצועי זריזות ופריצת מכשולים, בעיקר מכשולי־טבע, מאלה שהזדמנו לנו לא פעם במסעי־ציִד. אך כדי לשַׁוות לריקוד אופי מציאותי ככל האפשר, השתמש מפקדנו במקלו הקצר של הרס״ג – מקל קצר עבה ומוחלק היטב – כבעל־חיים שכדור־ציִד כבר מחץ את לִבּוֹ או את ראשו והוא צונח על הארץ. החדר בסופו של דבר לא היה גדול ככל שנראה, וכל מקום שם הטילו המפקד חייב את נמרוד בשניִם או בשלושה דילוגים בלבד כדי להגיע לשם ולאָספוֹ. תחילה אֲסָפוֹ בידו, אחר־כך בפיו. תחילה אֲסָפוֹ מיד כשהגיע אליו, אחר־כך שיחק בו כבברווזון פצוע, הגוסס בטילטול־ראש ובחיבּוּט־כנפים, אוספו לתוך פיו, הופכו על גבּו (עתה הוא כבר ארנבת פצועה), תופס צוָארו ומרפה ממנו, ובתוך כך ממליט נהימות הנאה וחירחורי אף – שהעמידוּ את החבריה על הראש מרוב צחוק. עד שפעם אחת – היה זה סיבוב־הציִד הרביעי או החמישי– שעה שהקפיץ את הציִד אל ברכּיו של סא״ל גרין־נבו, שמט מתוך הבּאטלדרֶס הפתוח מרוב טילטול תיק־הצלולויד הדק, שמתוכו האיר קלסתר־פניה של טאניה וצנח לרגלי אורחתנו הנכבדה.

התמונה שמטה לרגליה של אורחתנו, והדבר לא נעלם מעיניו של סא״ל גרין־נבו. ודאי ראה מי־ומי בתמונה, שכּן בקצה מקלו הסיט את רגלה של האורחת שביקשה מטעמים מוקשים־מעט להניחה על התמונה; ואז רכן המפקד ובמו־ידיו הרים את התמונה, וכהרימו אותה כן הביט בה.

מעולם לא ראיתי כך את מפקדנו. פניו לבשו אט־אט את גּוֹנוֹ האפור־הערפילי של המבצר. עיניו הרחבות קטנוּ, ולולא חששתי להגזים הייתי אומר כי יָקדו מעט שעה שסגרו על התמונה ואולי על מקום מסוים שמעבר לתמונה, שאליו גיששוּ עתה גם אצבעותיו הנאות בהחליקן על־פני תיק הצלולויד הדק. ואולי רק בחֶזיון־רוחי אראה אותן נשלחות אל שׂער־הנחושת, הקולח כנחלים דלוקי־שמש, אל כתפיה, אל פסי האפודה המתרחבים ונושמים – כי עינַי כבר נצמדו אותה שעה אל נמרוד, אל משהו שאירע לנמרוד, שקיפּוציו התבּהלו, התבּהלו והתפּרעו; אורם של פמוטי נורות, מוצבים על הרצפה, השליך אחריו על הקירות, על התקרה, צל עוף פורש־כנפים ונעלם. ראיתי צֶלֶם מעופף, נפרד מגוו הצנום המקפץ של נמרוד.

הַכֹּל חזרו בינתים אל צחוקם ולהגם. מפקדנו טמן את התמונה בכיסו, ואחר־כך, עָיֵף מריקודו של נמרוד, פשט כף־ידו והגבּיה גבּותיו לאות "די".

נמרוד המשיך בָּריקוד.

מודאג כלשהו, קרא לו סא״ל גרין־נבו – לקום. נמרוד ליכסן פעם־פעמיִם את עיניו, אף זקף אָזניו, אך לא ניכּר כי אָמנם קלט את הפקודה. אמת, נראה כי חדל מריקוד־הציִד, אך תחת זאת החל לנוע במעגלים, מחכּך בטנו ברצפה בין הידוּס להידוּס, ומטלטל ראשו מעלה־מטה כמבקש ליַצב את נשימתו.

תלינו מבטינו במפקד, ומפקדנו, אחר שהוּת של שתיקה, נטה ידו. הוא לא אמר דבר אך סבור אני שכּולם הבינו שהאיש אשר ידו של מפקדנו תצביע עליו חייב יהיה לטפל בנמרוד. אולי לא נחפזתי להפגין נכונוּת, כיאות למעמד, אולי גוּנב אל עיניו של סא״ל גרין־נבו מראה ברכַּי הרועדות, המתאמצות ללא הצלחה יתירה להתיַצב, ואולי מטעמים אחרים – מכל מקום, בחירת המפקד נפלה עלַי.

נמרוד נע על הרצפה במעגלים רחבים, כשהוא מתרחק יותר ויותר ממרכז האור. הבּאטלְדרֶס, שעתה היה פתוח־כל־כפתוריו, נגרר על הארץ כסחבה, כמשהו זר, מיותר, מכביד בעצם. את ראשו דחק בין כתפיו, אך הללו היו צרות. אז הִטה אותו כלפי מטה, עד שנתארך ונתחדד. רגליו השלימו בהידוּס קל את שארית הריקוד שהיְתה בהן. ואז חזר להליכת גרירה, במעגלים רחבים, בנשימה מהירה, שקִצבּה היה עתה, סוף־סוף, מתיַצב והולך.

ירדתי על בּרכַּי ושמעתי את נמרוד מזורר קלות. הוא פקח אלַי את עיניו, שעתה לא היו עוד רחוקות. הן היו נוחות אלַי, ידידותיות כמעט, עמידה זו על בּרכַּי היטיבה עִמי. היא הסירה בבת־אחת את פּיק־בּרכַּי הארור. הוא ריחרח אותי בהמיה קלה לבבית. ירדתי על ידַי כדי לשָׁמעה היטב. דומה שהוּא חייך אלַי. מלמעלה אי־אפשר היה לראות זאת בשוּם אופן, אבל כאן, בגובה אחד עִמו, ראיתי את חיוכו במיפתח עיניו הדלוחות־החומות ובכיווץ לחייו הנבוּבוֹת ומִצחו הקצר. הלכנו במעגלים, קצת אני אחריו וקצת הוא אחרַי. ריח חמוץ־מתוק של זיעה שטפני, סתם את גרוני כמעט – ריחו של נמרוד. הוא נספג בגופי ושקע בו עד כפות־הגפיִם. עד ראשי האצבעות. הרגשתי שאני מתחזק. כן. בעצם יכול אני להבין את חברי־כאח־לי, נמרוד: בהישענך על כל גפּיך אתה מרגיש עצמך איתן יותר. והארץ רחבה יותר. אינני מבין את הקולות הללו שמסביב. מאחורַי. איזו מקהלה מוזרה.