דן בן אמוץ

סיפור על הגמל והניצחון

 

 

רציתי לראות מלחמה בין בני אדם ולכן נסעתי איתם. שניהם ישבו בהפקרות נוחה, ואני הצטמצמתי ככל האפשר מאחוריהם. לבושם הקרבי של השטחים היה חדש בעיניי, הכול היה חדש.

 

האדמה הכואבת שהתחילה מתחת לגלגלי הג׳יפ ורצה אל האופקים, השמיִם שהרכינו ראשם לרגליה, ריח המדים הכבדים, והנתיבות הטריות שבלב השממה הזאת.

 

ואולי אני הייתי החדש!

 

היינו עייפים. הדרך הייתה ארוכה, מלאת אבק וחסרת אנשים, ככל דרך המובילה אל המלחמה. רציתי שניעצר כבר, שנעמוד! והם נסעו, נסעו ושתקו.

 

קרבנו לג׳יפים, שעמדו מוסווים מאחורי סידריות שלודות ובצדי גדרות צבר גבוהות, ורק כאן הם עצרו. הנה לב־המלחמה - חשבתי.

 

הסרן כיבה את המכונה וענה על שאלת הסגן שלא הגיעה לאוזניי.

 

"כן, כנראה שאיחרנו קצת."

 

הייתה בו בסרן רצינות צעירה. גבותיו היו עבותות. הוא העביר את רגליו הרעבות אל מעבר לג'יפ וזינק, זירְזָנוּ ב"נו" ומתח את זרועותיו אל האופקים. הסגן ירד בקפיצה קלה ומורגלת והפך גבו לרוח כדי להדליק לעצמו סיגריה. הם אמרו "שלום" למישהו בלי להדגיש את המילה, ופנו לעבר אדם דו־עלי כחוש, ששתק בעיניו העייפות והחכמות. אנשים גדולים וכבדים עמדו סביבו ושתקו אף הם.

 

ירדתי לאִטי, כשאני נזהר מאוד שלא לדרוך על הכיסאות המרופדים באדום, והלכתי אחריהם. הייתי חדש. לא ידעתי.

 

שמעו כבר את רעש התותחים. באופק פרחו פקעות עשן. אנשים הסתכלו בעיניים בולטות, ואני הקשבתי בכל אוזניי.

 

"התחילו מזמן?" שאל הסרן, ככל מאחֵר, כשהוא טופח בכפות ידיו הגדולות על בגדיו ומפריח אבק סביבו.

 

הסגן מיהר אף הוא להתנקות מאבק־הדרכים, לאחר שלחץ את ידו של מישהו כשותף לעבירה. הם החליפו חיוך.

 

עשיתי כמוהם. את ידי לא לחץ איש.

 

"לפני ארבעה רגעים בדיוק," קבע האיש הדו-עלי, כשהוא מציץ מתחת למשקפיו על שעונו. ידו הייתה שחורה ושעירה. כל השוחקים הסתכלו כמוהו בשעוניהם ואישרו את דבריו בניע־ראש.

 

האיש הזה הצביע לעבר האופק ובתיו הלבנים וקרא להם: "אויב".

 

ואני ידעתי את פירוש המִלה. בשבילי הייתה זו כותרת רעה בעִתונים, חלונות משובצים בפסי־נייר, בית הרוס בסמוך לרחוב שלנו, ערימת רהיטים בחצר, ונערה אחת ששוב איני רואה אותה בדרכה לעבודה. הבינותי יפה את משמעותה העמוקה של המִלה הזאת והנעתי בראשי בלי שאיש ישים לב אלַי. הם הבינו אותה אחרת, כפי הנראה, שכן איש מהם לא הניע ראשו כמוני.

 

האדם הכחוש, שכולם מיהרו לפנות לו דרך בכל אשר פנה, נתקרב אלינו, פרש מפה על הארץ, ולאחר שכרעתי ברך לפניו כדרך שעשו הסרן והסגן פתח בקול ענייני:

 

"אתם רואים, הוא נמצא פה - במסדרון הזה," כאן העביר אצבע מעריצה על גבי קו אדום, שסומן במפה. "אנחנו רוצים להפחידו קודם כול. אתם יכולים כבר לשמוע את הרעש שהקימונו. הוא רגיש מאוד לרעש הזה, ואין ספק שייבהל. אחר כך נרתק את תשומת לבּו לצד הזה, נכניסו לפינה האפלה - נעלה עליו מאחורי גבו ונכּה בו בלי שיהיה מוכן לכך. הקשיבו לתופים האלה, שהבאנו איתנו הפעם. הם מורטים את עצביו, הם יוציאוהו מדעתו, ובלי לדעת איך, ימצא את עצמו פתאום יחידי ובודד בתוך השדות האלה - בתוך המסדרון שלו! חה־חה!"

 

גם אלה שעמדו מרוחקים פרצו בצחוק. הצחוק הזה ביקש לעצמו חדרים, ולא שדות. הוא היה מוזר. חשבתי שבמלחמה אין צוחקים.

 

"טוב, אתם יכולים לנסוע," ענה האיש הדו־עלי לשאלת הסגן.

 

הם פנו לעבר הג'יפּ והסגן אמר כשראשו מופנה אלַי:

 

״בוא. ניסע קדימה. נציץ בעניין מקרוב."

 

כשזזנו, צחקו מאחורינו, מישהו צעק דבר שלא הבנתיו. ושוב צחקו. נצטמצמתי ככל האפשר ונסענו.

 

היו שם גדרות צברים, ותותחים עמדו מוסווים מאחוריהן וחיכו. אנשים נופפו ידיהם בשפה לא מובנת, והסרן שוב צעק "שלום" ללא בושה. זחלים עמדו בצִלם של צאלים וארבו. אנשים הביטו בנו בסקרנות ושיחרו. רחוק יותר התקדם טור מפוזר של ג'יפּים וירה צרורות לאנשהו, וממולם הזדחלו משוריינים באִטיוּת מבעיתה.

 

נעצרנו ליד בקתת חמר.

 

"קח איתך את הרובה," - אמר הסרן.

 

הרובה היה כבד וטוב וחומו הוליכני אחריהם בצעדים גסים. עלינו לגג הבקתה ושכבנו כשפנינו לים.

 

המשקפות גזרו את האופק לעיגולים-עיגולים. ראינו עשן, ובית אחד שנהפך לעמוד אבק לבן. מישהו צעק מרחוק ״הורדה!״ ואנשים החלו להתרוצץ בין הבתים שבאופק. טור הג'יפּים, כעקרב שחור, החל לסגור מימין והזחלים שמשמאל הִשירו מעליהם אנשים, שרצו ונפלו, רצו ונפלו. מכונת ירייה פרטה באוויר צרורות ארוכים וקצובים, והתותחים רעמו, כתופים קדמונים. שמעו אפילו את צעקות הלוחמים.

 

״לא רע!" אמר הסרן.

 

"כן," אישר הסגן. "הפעם זה יהיה קל מאוד."

 

המלחמה מגג זה נראתה לי ביותר. השקפתי עליה ולא ראיתיה. רציתי מאוד להרגיש אח המלחמה. רציתי לחוש אה הפחד החלקלק, להבין את תאוות הרצח, לדעת את אימת הדברים האובדים מאיתנו ולשאוג עם כולם! "ניצחנו!" אך את כל אלה לא ידעתי.

 

טענתי את הרובה וכיוונתיו בזהירות באחד מעלי הצבר הסמוכים. מימינו במרחק כ־250 מטר, רעה גמל צעיר. הוא התהלך לו בשלווה נצחית בין ים השנאות הגדולות, בין אשד היצרים החזקים עד כדי אימה, והעלה גירה כיודע כול. פעם בפעם היה מרכין את צווארו האצילי, משהה ראשו בין העשבים הירוקים ומעלהו גבוה־גבוה אל לב השמיִם, המוכרים לי כל כך. הוא היה יפה, הגמל הזה - גמל המרחבים.

 

"תרביץ בגמל. מטרה מצוינת!" - הציע הסרן ולא חייך.

 

הורדתי את הרובה מכתפי ואחרי רגע העליתיו שוב. ידעתי שלי אסור לסרב. פחדתי שסירובי עלול להתפרש כפחד. פשוט, פחד קטן. לא לירות בגמל יכול רק מי שהרג ל פ ח ו ת בני אדם. חשבתי גם שבתוך תוכי אני רוצה לירות במשהו חי. אולי כדי לראות את המעבר הפתאומי שבין החיים-והמוות, ואולי כדי להתרומם יותר אל מידת פסקנותו של אלוהים ולדעת, כי אנוש כמוני יכול לחרוץ על מישהו את המוות על ידי הֶבֶל מחשבה אחת, או נקיפת אצבע. נ ק י פ ת  א צ ב ע ממש.

 

כיוונתי בזהירות את להב הכוונת אל חזהו של הגמל. הוא המשיך לשוט שם בגן עֶדנו הטוב, בלי להקשיב כלל לשטף הרעמים המוטחים על ביתו ובעליו. נראה שצרורות הכדורים המנקבים את הדממה לא חדרו לתודעתו העתיקה. הוא לעס לו, הגמל, ושתק בתפילה.

 

"עזוב את הגמל!" ניסה להוכיח פתע הסגן. "קְלַע בצבר. מה אתה רוצה מהגמל?"

 

לא רציתי דבר. באמת שלא. שנאתי את הרצונות הקטנים שלי, אך פחדתי לסרב לדרישת המורגל, בעיקר, לאחר שהסרן הוסיף:

 

"תירה בו. אל תהיה רגיש כזה!" ולסגן אמר: "אל תפריע לו, זה רכוש האויב!"

 

ושוב הבינותי את משמעותה של המִלה. בשבילי הייתה זו ערימת רהיטים בחצר, בית הרוס בסמוך לרחוב שלנו, חלונות משובצים בפסי נייר, נערה ששוב איני רואה אותה בדרכה לעבודה, וכותרת אחת רעה בעִתון.

 

אך אילו הייתי טוב יותר, אפילו משהו, או לולא הייתי חדש וזר כל כך בנוף המלחמות - הייתי אומר, אולי: "לא!"; אבל אני פחדתי שיקראוני "רגיש", ולא רציתי בכך. רציתי להיות כמוהם. "לא צריך לחשוב על זה," - חשבתי ולחצתי על ההדק.

 

הגמל המשיך להתפלל לשמיִם. רק לרגע הרתיע את ראשו, דומה למשמע זימזום הכדור, ואחר המשיך ללעוס את קוציו, לפסוע בשלווה ולהרכין פעם בפעם את ראשו אל העשבים הרכים.

 

"לא פגעת!" קבע הסרן וחיכה.

 

"אלי הגדול!" נשמתי. ״מטרה כה גדולה וממרחק של לא יותר מ־250 מטר, ולא פגעתי,״ חשבתי בכלימה. נעלבתי ממש. הכנסתי מהר כדור שני. כיוונתי היטב, עצרתי את הנשימה, חדלתי לנשום, לא נשמתי ו...ירייה!

 

הפעם פגעתי, כפי הנראה, שכן זיקר הגמל פתע את צווארו והחל פוסע בעיגול כשהוא מתחבט ברגליו הרכות. הוא לא ניסה לברוח, הוא לא ידע לאן. הוא רק ידע שעליו לרוץ - וכך רץ בלי מטרה ובעיגול סביב עצמו, עד אשר קרס לאִטו, ככורע תחת מקל מַבְרִיכוֹ. ראיתיו אוסף רגליים תחתיו ושולח את צווארו הנאה אל מול השמיִם התמימים. וכך נשאר קְפוא תנועה ללא זמן וחיכה.

 

חיכיתי לשמוע את דברי הסרן. ידעתי שידבר.

 

"נו גמור איתו. אתה לא רואה שהוא סובל?" אמר בתרעומת. "כוון לצוואר או לראש, אם אתה יכול."

 

ברגע הזה הייתה לי הרגשה ששלושה אנשים הכריזו מלחמה על גמל, אך הסגן הוסיף רק מִלה אחת: "גמל!"

 

הוא אמר אותה ברכות כזו שכמעט פרצתי בבכי. חדלתי לראות את הרהיטים בחצר, את הנערה, וידעתי שלא קרבתי לאלוהים, כי אם רחקתי ממנו. כאן הייתי כבר אומלל במידה כזו שלא הייתה לי ברירה אלא לטעון את הרובה מחדש, לכוון לראש היפה ולירות בו.

 

הצוואר נכפף כגבעול וצנח לתוך העשב שהצהיב כגמל. ברגע זה הגיעו לאוזנינו שאגות ניצחון.

 

"הכפר נכבש. הניפו דגל אתם רואים?" אמר הסרן מבעד למשקפת.

 

"אמרתי שהפעם זה ילך קל מאוד," אמר הסגן.

 

"כבשנו את הכפר. ניצחנו!" לחשתי, ואיש מהם לא התלהב.

 

ירדנו מגג הבקתה ופנינו לג'יפּ. אני פסעתי לאט לאט. כשישבנו, אמר הסרן:

 

"נעבור על יד הגמל ונראה את הקליעות שלך."

 

"עזוב את הגמל!" אמר הסגן.

 

"כן. נעזוב אותו," ביקשתי. "הכפר נכבש. בואו נחזור."

 

אך הוא לא הקשיב לדבריי, הסרן הזה. הוא נסע ונעצר על יד הגמל.

 

ירדתי איפוא מן הג'יפּ להסתכל בו מקרוב. הם נשארו לשבת. האחד מהם מחייך, והשני מסב ראשו.

 

הגמל היה צעיר ויפה כרוח במדבר, הוא שכב מקופל כולו בתוך עצמו. רגליו מכונסות לחזהו, וראשו מוטל בעשב. לא ראיתי כל כתמי דם. זה היה מאכזב במקצת. רק עיניו פעורות היו במין אימה שבידיעת המוות הפתאומית. הן הבריקו באור קר מאוד. השמיִם הגדולים נשתקפו בהן, והצברים הירוקים, והאופק, ובתיו הלבנים, והג'יפּ, ושני אנשיו השותקים.

 

הפכתי פניי ממנו והתחלתי פוסע כמוהו בלי לדעת לאן - עד אשר קם הגמל, לעינֵי גבּי, ובכל אשר אפנה הוא הולך אחרַי.

 

 

***

 

 

דן בן אמוץ (1989-1923) המנוח - אח, יא דן, דן, דן, איך הלכת לנו, יא דן - נשכח והושכח שלא בצדק. משתי סיבות הקשורות זו בזו נשכח והושכח דן בן אמוץ. האחת היא היחס שלו לנשים. אני מניח שלוּ היה חי היום היה ודאי נתבע. האחרת, הקשורה בראשונה, היא ההתאמצות של חברו, הסופר והעיתונאי המנוח אמנון דנקנר (2013-1946), להשכיחו. אין אני יודע אם מדובר בנקמת בן באב או סתם בקנאת סופרים, אך אין ספק כי הביוגרפיה השערורייתית שפרסם ברוב עם אמנון על דן תרמה רבות להשכחתו.

 

מה שכואב לי לראות בספרות העברית הוא את היעדר המסורת והחיפוש. נראה שגם המשכיח נשכח ואם לא נשכח הרי שספריו – אגב אמנון היה סופר טוב ופובליציסט נהדר – הולכים אף הם ושוקעים בתהום הנשייה של המרחב הציבורי הפופוליסטי. בקיצור דן, אמנון – על אף שאתם ראיתם בספר ערך ובהיות סופר דבר חשוב, צר לי לבשר לכם כי כבר לא סופרים אותנו, אנשי הספרות, בעולם התרבות. נדחקנו אֱלֵי שולי הקדירה עוד יותר מתמיד.

 

אבל דן, צריך להודות יא אבּני יא בּנתי, היה סופר מוכשר וחלוצי. עוד בחייו נאבק על ההכרה הספרותית המנוולת, עד שנואש לחלוטין מלקבל אותה והמשיך בדרכו המקורית והייחודית לכתוב ולכתוב קילומטרים של מילים מוצלחות ללא לאות תוך שחרור השפה הספרותית מִכַּבְלֵי המליצה.

 

"הסיפור על הגמל והניצחון" הוא בין הדברים הראשונים שדן פרסם כסופר, והוא מופיע בקובץ המוקדם שלו "ארבעה וארבעה: סיפורים" (מרחביה: ספרִית פועלים, הוצאת הקיבוץ הארצי השומר הצעיר, 1950). יש בסיפור הזה יסוד כתיבה בראשיתי שאין לו תחליף כלל, לפני הקלקול והמניירה של הסופר, דקה לפני שמודעות הכתיבה והמילייה הספרותי נכנסים לתמונה.

 

זה סיפור אנושי אנטי מלחמתי ממדרגה ראשונה, פשוט וישיר, בתקופה מיליטריסטית שבה היה צריך הרבה אומץ לכתוב את הדברים הללו ולא להיפגע. כבר כאן ניכר מי שיהפוך לימים הילד הרע של התרבות הישראלית. יש כאן לא רק מחאה ישירה כלפי המלחמה, אפילו אם היא נראית מוצדקת, יש כאן מחאה על פגיעה בחפים מפשע, לא רק בני אדם אלא גם בעלי חיים. בן אמוץ עומד על כך שבכל גבר או אישה מתחבא הנאצי הקטן המסוגל לכל מעשה זוועה, אם רק יהא בהקשר הנכון ויתירו לו את הרסן.

 

ראשית זווית הראייה של הסיפור: המלחמה מתוארת מרחוק, מן הגג, כמשהו חווייתי ומסעיר שנוגע בנו אך לא פוגע בנו, להפך, האחרים הם הנפגעים, מעין דמויות קרטון ובובות שרצות ונופלות. ואיזה כוח עצום יש ללחץ החברתי, למכבש של התקופה, על הגיבור, והלעג למפקדים שרואים את המלחמה אך ורק דרך המשקפת העומד בניגוד למיתוס המפקד בצה"ל האומר: "אחריי". ההתלבטויות של הגיבור, כאן בסיפור, הן כל כך כנות ומדויקות, גם הוא רוצה להשתייך, להיות חלק מן התקופה ההֶרואית.

 

כמה נכון ומדויק להתמקד בגמל. הגמל הוא סמל של האזור, של ארץ ישראל ושל המזרח התיכון אל פנים היבשת, אל תוך ערב. הוא טבעי ונכון ותמים ושלם בתוך האזור הזה, והלוחמים הם הזרים כאן. הם זרים לנוף על אף שהם מצויים בו. הם משחיתים אותו מן היסוד במלחמותיהם המיותרות, את ארצו של הגמל, ארץ ישראל-פלשתינה. כל כך יפה מתואר המוות השקט של הגמל, גם במותו הטראגי הוא חלק מן הנוף, מתקפל כך אל תוך עצמו, זה מצמרר.

 

והסיום האקזיסטנציאליסטי-פנטסטי החזק של הסיפור, משל היה הגמל חי לתמיד בתוך - או אם לדייק יותר מאחורי - הגיבור המספר. הוא נושף בעורפו. קם לתחייה כעוף חול, עוקב אחריו והולך אחריו. זו נוכחות טוטאלית ועוצמתית של ההיעדר בתוך חיי המספר. הגמל כאילו שומר על המספר כי יעשה את הדבר הנכון: יישא באשמה ויתקן את העוול לכל ימי חייו, יתנגד לרצח, לאלימות, לעושק, לביזה, למלחמות בני האדם הפוגעות באדם עצמו ובטבע. איזו דרך נאוה וחזקה להתחיל בה את הצעדים הראשונים ברפובליקה של המילים ובעולם הספרות, סיפור שכזה.