פעילותו הספרותית של מיכה יוסף ברדיצ'בסקי השתרעה על פני שלושים ושש שנים. ראשיתה בשנת 1885, בגיל עשרים, בעודו תלמיד בישיבת וולוז'ין, כאשר חיבר את מאמריו הראשונים שהוקדשו לתיאור תולדותיה וצביונה של הישיבה. סיומה בנובמבר 1921, כאשר הכתיב לבנו עמנואל את הפסקאות האחרונות של הרומן 'מרים' בשוכבו על ערש דווי בביתו בברלין, יומיים לפני מותו. בין שתי נקודות הציון האלה נמתח מסלול יצירה ענף ומסועף ביותר, רב תחומים ורב תקופות ותקופות משנה. בהתבוננות כוללת ניתן לחלק  המסלול הזה לשתי מחציות דומות באורכן ומנוגדות באופיין. המחצית הראשונה (1902-1886) היא תקופת הלימודים, הנדודים והמאבקים האישיים והספרותיים. במהלכה צמח ברדיצ'בסקי ונעשה מבחור-ישיבה פרובינציאלי הקורא לקבלת סמכותם של הרבנים למהפכן ולמנהיג לספרותי כובש ומסעיר, המטיף לשילובן של רוחות המערב בתרבות העברית ולשינוי ערכים כולל בתודעתו של היהודי המודרני. המחצית השנייה (1921-1903) היא בעיקרה תקופת ההתכנסות וההשתקעות בתחומי העיון, המחקר והכינוס, תחילה בברסלאו ולאחר מכן בברלין. במהלכה אמנם הוסיף נדבכים חשובים לכתיבתו הסיפורית וההגותית, אך את עיקר מעייניו השקיע במפעלי האיסוף והעיבוד של אגדות ישראל בכמה סדרות אנתולוגיות בעברית ובגרמנית, ובמחקרי הקדמוניות שלו בתולדות היהדות והנצרות.

נדמה שברדיצ'בסקי לא הניח את העט מידו ולא פסק לרגע מכתיבה, אחרת קשה להסביר כיצד הספיק בחייו הלא-ארוכים להוציא מתחת ידו היקף עצום ומגוון כזה של יצירה. מדובר בעשרות כרכים שנכתבו בשלוש לשונות לסירוגין – עברית, יידיש וגרמנית, ובהם מאות סיפורים ונובלות, מאות מאמרים ומסות, אלפי אגדות ומעשיות עם מעובדות, עשרות מחקרים בתנ"ך ובברית החדשה ובספרות החיצונית שסביבם, וכל זה הוא רק החלק הגלוי של התמונה. אף-על-פי שחיבורים רבים שלו נדלו מעזבונו ופורסמו לאחר מותו בעיקר בידי בנו  המסור עמנואל בן-גריון, הרי בארכיונו נותרו עדיין כתבי-יד של ספרים שטרם ראו אור – למשל סדרת חיבורים אנתולוגיים על שלושת ראשי החסידות המוקדמת: רבי ישראל בעל שם טוב, המגיד דב בר ממזריץ' ורבי יעקב יוסף מפולנאה. ועוד טרם הזכרתי את אלפי המכתבים שכתב – ערוץ התבטאות רב תוכן ומשקל בפני עצמו – אשר יותר משלושת אלפים מהם שרדו ונשמרו בידינו, ורק מיעוט מהם פורסם.

הקורא והחוקר המבקש לקבל תמונה מלאה של עולם יצירתו של ברדיצ'בסקי ולגבש לו דיוקן של האיש ועולמו ניצב מול יער סבוך ביותר של טקסטים המקיפים סוגות שונות, לשונות שונות, תקופות שונות, עניינים שונים והקשרי תרבות מתחלפים. עד מהרה יתברר לו שכל תמונה שינסה לגבש היא חלקית בלבד, וכנגדה יצטיירו תמונות שונות ואף סותרות. חלק מן הגיוון הזה נובע מתמורות מהותיות שעבר ברדיצ'בסקי במשך השנים ומסתירות פנימיות ממשיות המתגלות בדרכו. אינו דומה ברדיצ'בסקי הצעיר, המשכיל התורני הקורא למיזוג בין המסורת וההשכלה לברדיצ'בסקי המהפכן הרומנטי המטיף כעבור שנים ספורות להשתחררות ממורשת הספר והתרבות לשם מימוש מאווייו הארוטיים והרגשיים של הצעיר היהודי בן הזמן. אינו דומה  ברדיצ'בסקי המורד הגדול במסורת הדורות היהודית לברדיצ'בסקי המתעד והמנציח הגדול של אותה מסורת עצמה. אינו דומה ברדיצ'בסקי הנטוע במודרניזם הספרותי האירופי ובקי בו על גוני גווניו לברדיצ'בסקי הכותב מסות ביקורת מעמיקות רבות בקיאות על ספרי הלכה ומוסר אזוטריים. אינו דומה ברדיצ'בסקי המקטרג הגדול על התנועה הציונית לברדיצ'בסקי בעל ההשקפה הציונית המעשית הצלולה והמחויבת. אינו דומה ברדיצ'בסקי שהניח יסודות למחשבת היהדות החילונית לברדיצ'בסקי המחבר מסות תיאולוגיות רוויות צימאון עז לגילוי שכינה. אינו דומה ברדיצ'בסקי הנלהב מעולמה של החסידות שצמח מתוכו לברדיצ'בסקי שנעשה לימים אחד ממבקריה החריפים של החסידות. אינו דומה ברדיצ'בסקי השואף להתייצב בראש הדור הצעיר בספרות העברית ולחולל בה מהפכה, לברדיצ'בסקי המשקיע באותו זמן מאמץ כביר לכבוש מקום כסופר אירופי הכותב גרמנית לגרמנים.

סתירות אלה ואחרות שניתן למצוא במפעלו ובאישיותו עוררו את תמיהתם של רבים מבני זמנו. 'בר חלפתא', כינה אותו בלגלוג הסופר ראובן בריינין בסיפור קריקטורי שחיבר בהשראת דמותו, ובו צייר דיוקן מלעיג של צעיר רב כישרונות המשנה את השקפותיו חדשות לבקרים.[1] 'על התהפוכות', הכתיר משה ליב ליליינבלום את מאמרו המנתח באריכות ובעוינות את קבצי המאמרים שפרסם ברדיצ'בסקי על סף המאה העשרים.[2] 'הפכים נוראים אנו מוצאים בכל מאמריו, כי הוא מוסרם לדפוס כפי שהוא שופכם על הנייר', תיאר אותו הסופר והעורך הגליצאי יצחק פרנהוף.[3]

ניתנה האמת להיאמר, שברדיצ'בסקי עצמו היה הראשון להכיר ולהודות באופייה רב הסתירות והתמורות של מחשבתו. כשאני מביט בפנימיותי, התוודה באחד ממכתביו, אני רואה כי 'באמת כל קיומי רק מהפכים'.[4] הוא אף העלה את הפירוק והשלילה לדרגת ערך: סתירת הישן וערעורו כביטוי לרענון המחשבה וכתנאי לתחילת התרקמותו של החדש. 'סתירה ובניין' קרא לאחד ממאמריו העקרוניים,[5] ומאמר אחר, 'זקנה ובחרות', הכתיר במוטו הניטשיאני 'כדי לבנות מקדש צריך להרוס מקדש'.[6] עיוניו בקדמוניות היהדות והנצרות נובעים אף הם מאותו דחף שלא לקבל שום מוסכמה כפשוטה, לפרק ולסתור כל גרסה קנונית מוסכמת: להציע גרסות חדשות ונועזות לסיפורי התורה מעקידת יצחק ועד חיי משה, לשרטט את מסורת הר גריזים כאלטרנטיבה למסורת הר סיני, לספר מחדש את תולדות ממלכת יהודה וממלכת ישראל, להציע גרסות שכנגד לפרשיות חייהם של ישו ושל פאולוס, או להציב אלטרנטיבה למסורת האגדית התלמודית כפי שסוכמה בספר האגדה של ביאליק ורבניצקי. לעיתים דחף הסתירה מצא אצלו ביטויים כמעט קומיים. כאשר חברו, המבקר מרדכי אהרנפרייז, ניגש לכתיבת חיבור שיטתי על תולדות הספרות העברית החדשה, הציע לו ברדיצ'בסקי את הסיוע הבא: 'אין אני יכול להקיף את ספרותנו החדשה ומהלכה ולסדר אותה על האובניים במין סידור, אחרי שאיני בנאי בטבעי כמוך וחסר לי החוט שבשדרתך. אבל כיון שתחל אתה לבנות, והבניין שלם ומהודר כל צורכו, מיד אני בא במקלי ובתרמילי והריני סותר וסותר, והסתירה שלי מַשְׁלֶמֶת את הבניין שלך'.[7] בהזדמנויות אחרות תיאר ברדיצ'בסקי את הדינמיות המחשבתית ואת הטלת הספק כתכונות היסוד של מחשבתו. 'איני קובע מסמרות בדברי וענייני', הצהיר בפתח ספרו 'נמושות', 'איני בא לקבוע מחשבות, רק לעורר את המחשבות; איני בא להשיב, רק לשאול ולחזור ולשאול'.[8] ברוח דומה הצהיר במכתב פרטי אל המו"ל בן-אביגדור: 'איני יכול למסור לנו חשבונו של עולם קבוע ומוגבל, באשר איני בעל עיקרים בכלל, וביותר בענייני ישראל שנמשכים אצלי והולכים, ואת אשר היה לי אתמול לוודאי גמור יתהפך אצלי היום לספק גמור. אבל אנכי מקווה להתיך אצלנו המושגים הקבועים והמקובלים ולעורר אצלנו שאלות רבות על קברות התשובות שכבר הושבו'.[9]

האם באמת מדובר בעולם מחשבתי ואמנותי פרוע והפכפך, או שניתן בכל זאת להעמיד אותו על אדנים מוצקים של עקרונות יסוד יציבים? גם בעניין הזה ניתן להסתמך על דברים של ברדיצ'בסקי עצמו, שנהג לרמוז כי מאחורי הסערה האופפת את כתיבתו קיים גרעין קשה בבסיס כל עשיותיו: 'בסדר ענייני והגות מחשבותי מצטרפת חוליא לחוליא; שמאלי יודעת את ימיני ואני דוחה ומקרב על-פי הכרח אחד', ציין באותם דברי הקדמה לספרו 'נמושות'.[10] כך או כך, דווקא חופש המחשבה חסר הגבולות לכאורה, דווקא ריבוי האפשרויות המסתמנות בכתיבתו ואופייה החדשני והניסיוני עוררו בשעתם לא רק ביטול והסתייגות אלא משיכה והיקסמות, וזאת במיוחד מצדם של הרגישים ועמוקי המחשבה מקרב בני זמנו. והלא סופר, גם סופר קלאסיקון שיצירתו מאריכה ימים ודורות, פונה בראש ובראשונה אל בני זמנו. אצלם הוא נקלט בקשב מיוחד ובתדרים המכווננים, הרגישים והאותנטיים ביותר, ומשום כך יש ערך מיוחד בהאזנה לתגובותיהם על דבריו. ואכן, ברדיצ'בסקי זכה לכמה וכמה קוראים מעולים כאלה, רובם מקרב בני הדור שנכנסו אל הספרות העברית ככותבים וכקוראים בפתח המאה העשרים. ברור שיצירתו הפילה עליהם קסם מיוחד, והם ביטאו את רישומו במלים נרגשות.[11]

הנרגש והנלהב מכולם היה יוסף חיים ברנר, והוא נתן לתחושותיו כלפי יצירת ברדיצ'בסקי ביטויים עזים ונסערים. הקריאה בנובלה 'מחניים' הפיקה ממנו שיאים של תעצומות רגש: 'נפשי! נפשי! שירת הישראלי ושירת החמדה של הישראלי הצעיר, שירה אשר לא אדע דוגמתה אני שומע כאן... שירה נוקבת לתהום-התהומות של הנפש. אין מלה בלשון'.[12] כאשר הרהיב ברנר עוז, אחרי שנים של הערצה מרחוק, לפנות אל ברדיצ'בסקי במישרין, פתח את מכתבו הראשון אליו במלים: 'כותב אני לך באותם הרגשות שביחס למחמד נפשי ולמרכז געגועי הרוח'.[13] אותה נובלה, 'מחניים', יחד עם תאומתה 'עורבא פרח', הרעישה את נפשם של  הטובים בסופרי הדור. אורי ניסן גנסין הצעיר כתב בהתרגשות לחבר על 'הנקודה הנפלאה שמרתקת אותנו אל הספר באותן שלשלאות הקסמים, שמרגישים אנחנו בנפשותינו מדי קראֵנו בו'.[14] גרשום שופמן, חברם של ברנר וגנסין, העיד לימים: 'כולנו, דור הסופרים המתחילים, בשנות תר"ס-תרס"ה, הרבינו להתרפק ברוחנו על מי"ב, זה, שבניגוד לאחד-העם עודד ועורר את יצר הכתיבה'.[15] לדבריו, קבציו הראשונים של ברדיצ'בסקי בסיפורת ובהגות, על לשונם וסגנונם, הִפרוּ הרבה את קרקע היצירה שלו ושל חבריו, הפעילו בהם כוחות גנוזים, ובלשונו: 'ברוב כוח דפקו על מיתרי ליבותינו הצעירים' (שם). כאשר בא שופמן לוורשה ב-1901 ובידו סיפוריו הראשונים בכתב-יד, התייצב בדחילו ורחימו בפני הסופר הנערץ עליו והגיש אותם למשפטו, ותגובתו החיובית מאוד של ברדיצ'בסקי הייתה לדבריו אחד הרגעים המאושרים בחייו.[16] שמואל יוסף עגנון הצעיר שלח לברדיצ'בסקי מיפו את העותק הראשון של ספרו הראשון, 'והיה העקוב למישור', עם הקדשה מלאה יראת כבוד, וכעבר זמן קצר, בבואו לברלין, אף הציע לשמש לו מזכיר ועוזר בעבודתו הספרותית, אך נענה בשלילה.[17] יעקב פיכמן, כמו רבים אחרים, תיאר את אחד-העם וברדיצ'בסקי כשני מקורות ההשראה ועמודי התמיכה הגדולים של בני דורו דווקא בגלל הניגוד הגמור במזגם ובאופי כתיבתם: 'שניים היו. אחד העם וברדיצ'בסקי. הקו הישר והקו השבור. ההמשך וההתחלה. ושניהם כאחד, בכל הניגוד החיצוני שבתורתם, היו משענותינו. לשניהם היינו זקוקים [...] אם גם לא תמיד ידענו ברור, אחרי מי מהם אנחנו כרוכים יותר'.[18] כידוע, חותמו של ברדיצ'בסקי ניכר לא רק בקרב הסופרים, אלא גם בקרב הצעירים שהכשירו עצמם לעלייה ולהשתרשות בארץ ישראל, ובתוכם מי שנעשו הדמויות המרכזיות של העלייה השנייה: דוד בן-גוריון, ברל כצנלסון, שלמה לביא, שלמה צמח, יוסף אהרנוביץ. כל אחד מהם מצא הזדמנות לתאר בכתב את החוב הגדול שהוא חב לסופר הנערץ ואת ההשפעה שהייתה לקריאה בכתביו על קביעת מסלול חייו.[19]

את העדות המרשימה ביותר לטעמי השאיר אחריו חיים נחמן ביאליק. היא גם המפתיעה מכולן, ביודענו את ההיסטוריה רבת המתחים של יחסיו עם ברדיצ'בסקי במשך עשרים וחמש שנה, בין קרבת נפש עמוקה מזה ורתיעה עמוקה לא פחות מזה.[20] בפברואר 1922, שלושה חודשים אחרי פטירתו של ברדיצ'בסקי, ארגן ביאליק עצרת לזכרו בברלין והיה הדובר הראשי בה. דבריו נדפסו בשעתם בתמצית עיתונאית חלקית ומשובשת, ורק לפני שנים אחדות התגלה לי בארכיונו של ביאליק המקור, דפי הרשימות ששימשו יסוד לאותה הרצאת הספד.[21] זהו מסמך מסעיר: הפעם היחידה שבה פרש ביאליק באופן מסודר את עמדתו כלפי ברדיצ'בסקי האיש ומפעלו, וידוי גדול על ברדיצ'בסקי כפי שהוא מצטייר בעיניו. על אף אופיין הקטוע וניסוחיהן הרומזניים של הרשימות ניתן להעלות מהן תפיסה כוללת חדה ומעמיקה של יצירת ברדיצ'בסקי והגותו, הניתנת לתמצות בחמש טענות עיקריות:

        א. מרכזיות סמויה. ביאליק שולל את הנטייה לראות בברדיצ'בסקי דמות צדדית היושבת מחוץ למחנה ומשמיעה באוזני הציבור דברי כפירה תמוהים. לאמתו של דבר, הוא קובע, הייתה יצירתו לא פחות מאשר המרכז הפנימי העמוק של מחשבת הדור ותחושותיו, והוא ממשיל אותה ללבֵנה הסמויה מן העין שבלעדיה אין קיום ועמידוּת לבניין התרבותי-הלאומי כולו: 'הוא עצמו הַפְּנִים – עומד לפני ולפנים – הוא עצמו הכלל. ומי זה יעיז לומר על ברדיצ'בסקי שאינו לפנים, לפני ולפנים'.

        ב. אותנטיות וטוטליות. כוחה של יצירת ברדיצ'בסקי באותנטיות העמוקה שלה ובחושפנותה הגמורה. 'הוא, כמדומה, היחידי בקרבנו שמסר לנו את כל חייו, את כל פרפורי נפשו וזעזועי רוחו, בלי שארית', חוזר ביאליק וכותב, וקובע בזה לכתבי ברדיצ'בסקי מעמד של תעודה נפשית בלתי-אמצעית שאין לשפוט אותה בקריטריונים מקובלים של גימור אמנותי. ברדיצ'בסקי היה סופר טוטלי והציב בכתיבתו מופת מוחלט של כנות חווייתית. זו מחייבת גם את מעריכיו שלא להיגרר אחר שגרת הספדים מלומדה, טקסית ונוסחתית, שאין בה מן האמת הנפשית ומכוונת הלב.

        ג. צורה המשקפת את התוכן. אותנטיות זו ניכרת לא רק בתכניה הנסערים של יצירת ברדיצ'בסקי אלא גם בדרכי הבעתה הפרומות. ביאליק מונה שורה של מאפייני צורה וסגנון ברדיצ'בסקאיים: שימוש בלשון ייחודית ובמינוחים פרטיים מקוריים; סטייה מכללי הדקדוק; 'לשון הפונה לאלף רוחות, ככינור דוד דק הזעזועים'; הרצאת-דברים מגומגמת ולכן טבעית ומוחשית; 'סגנון קרוב ללחשים והשבעות'.

        ד. חופש-מחשבה גמור. 'אין כמוהו חופשי-הרוח לגמרי, לגמרי', קובע ביאליק, ומצביע על כפירתו לכאורה של ברדיצ'בסקי בכל עיקר מקודש ובכל מוסכמה לאומית-תרבותית מקובלת, ועל נטייתו החקרנית לתהות על כל דבר מיסודו בלא להשתעבד לשום שבלונה. הוא חוזר ומדגיש את יכולתו של ברדיצ'בסקי להטיל ספק בכל ערך קבוע, ולהעדיף תמיד שאלות על תשובות על-פי הכלל: 'עראי וקבע עראי עדיף', או 'ברי ושמא שמא עדיף'. חופש המחשבה האמיץ של ברדיצ'בסקי אפשר לו להשתחרר מכל הביטחונות, ולשמר כל ימיו עמדה של 'תהייה, פליאה ותימהון' כלפי התוהו הטרום-לשוני, חסר הגבולות של עולם הרוח וכלפי תהפוכות החיים שאינן ניתנות להסבר.

        ה. יהדות אחרת. כל התכונות האלה, על-פי ביאליק, אפשרו לברדיצ'בסקי להציב אתגר נועז כלפי המסורת הרבנית רבת הדורות שמתוכה צמח. 'יהדות? – איזו יהדות? יהדות של מי?', שואל ביאליק מפיו של ברדיצ'בסקי: 'של משה, של אליהו, של דוד, של ר' יהודה הנשיא? של הרמב"ם? מי יאמר שהמנצחים זכאים בדין. אולי להפך? אולי – ודאי להפך.' והוא מונה שורה של צמדי כיתות, זרמים ואישים מתנגשים בתולדות עם ישראל, שאחד מהם הציב תמיד חלופה מרדנית ורבת חיוניות לרעהו, ואף-על-פי שנוצח המשיך לתסוס במסתרים  כגירוי קוסם ומאיים של יצר הרע. ברדיצ'בסקי נמשך אחר פסולי ההיסטוריה ומנודיה, אומר ביאליק, ורומז כי הוויכוח בינו לבין אחד-העם הוא מעין גלגול של המחלוקות העתיקות ההן. אף-על-פי שלכאורה גברה דרכו של אחד-העם, הרי המנצח חשוד מעיקרו, ואפשר כי בחשבון אחרון תוכר דווקא דרכו של ברדיצ'בסקי, המעמידה את הגאולה הארצית לפני הגאולה הרוחנית כחיונית ומַפְרה יותר בתהליך התחייה הלאומית.

            ביאליק שרטט את דיוקנו של ברדיצ'בסקי בדרך אינטואיטיבית, מתוך התרשמות מצטברת מיצירותיו הפזורות, לפני שכתביו נאספו למהדורה מקיפה ובוודאי עוד לפני שהחל המחקר בהם. עם זאת דבריו קולעים אל חוט השערה ומעידים איזה רושם עמוק ונמשך טבעה בו נוכחותו של ברדיצ'בסקי. משום כך הם יכולים לשמש בסיס להבנת החידושים הרבים – שהציע ברדיצ'בסקי לבני זמנו. אנסה לסמן להלן בקצרה שלושה מן החידושים הבולטים, שבזכותם ניתן להצדיק את תו המהפכנות והחדשנות שהוצמד לברדיצ'בסקי בידי בני זמנו והבאים אחריהם גם יחד.

            החידוש האחד מצוי בתחום ההגות הלאומית, ועיקרו בהצעה העולה מתוך כתבי ברדיצ'בסקי להעמיד את הזהות היהודית המודרנית על אדנים חילוניים מבלי לנטוש את הזיקה הנפשית העמוקה לעולם המסורת היהודית ולארון הספרים היהודי. בסיפורו האוטוביוגרפי המוקדם 'גרשיים' מ-1890 היה ברדיצ'בסקי הסופר העברי הראשון שעיצב גיבור המתייסר בין אמונה לכפירה עד שהוא מודה בדעה צלולה שאינו מאמין עוד באלוהים, ויודע שאין לו דרך חזרה מן ההכרה החותכת הזו: 'אנכי הלא יודע כי איני מאמין... איני מאמין בכל מה שלימדוני להאמין [...] ומה אעשה אם איני מאמין? מה אעשה? כבר צעדתי צעד, לא אוכל עוד לשוב. יהיה מה שיהיה, בהשכלה אחזיק, בה אהגה יומם ולילה, אני לה והיא לי והמוות לא יפריד בינינו'.[22] בהמשך אותו עשור הלכה ההכרה הזו והצטללה. כזוהי למשל פרשנותו למדרש במסכת אבות על הפסוק 'והמכתב מכתב אלהים חרות על הלוחות' (שמות לב, 16). 'אל תקרא חָרות אלא חֵרות, שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה', אומר המדרש (אבות ו, ב; ובנוסח אחר: עירובין נד, ע"א), וברדיצ'בסקי מילא אותו בתוכן רדיקלי משלו. החירות בעיניו היא החופש הגמור של היהודי להשתחרר מדבר אלוהים החרות על הלוחות, ולמלא את יהדותו בתכנים משלו.[23] מושג החירות נעשה אבן-יסוד בהשקפתו על הזהות היהודית: 'יהודים אנו בכל אופן שנחשוב ובכל דעת שנדע [...] יהודים אנו בכל מיני היהדות שנחפוץ'.[24] ובניסוח מרחיק לכת עוד יותר: 'עברים אנו, ואת לבנו נעבוד'.[25]

תפיסה זו הניעה אותו להשמיע קול מחאה בכל פעם שסבר כי הממסד הרבני מנסה להשליט את מרותו ולהתייצב כבעל מונופול על הזהות היהודית ועל מושג היהדות בכללותו, למשל בזירת התנועה הציונית. ב-1898 נחרד לשמוע כי חובבי-ציון בגליציה קיבלו עליהם מרצון את סמכותו של האדמו"ר מצ'ורטקוב בקביעת סדרי החיים במושבה מחניים שהם מייסדים בארץ-ישראל. בעיניו הייתה בכך פגיעה אנושה בסיכוי לכונן בארץ-ישראל חיים יהודיים חדשים על יסודה של חירות הרוח.[26] 'אינקוויזיציה רוחנית', כינה את עמדתם של הרבנים, וגינה את המעמד הנכבד שהוענק להם בהסתדרות הציונית בעידודו של הרצל.[27]

יותר מכל ביקש לפרק את מושג היהדות עצמו ולהפוך אותו לצרור של יהדויות אינדיווידואליות. הוא שלל את היהדות כמכלול מונוליתי מחייב גם בגרסה הדתית-הלכתית המסורתית וגם בגרסה הלאומית-היסטורית-תרבותית ברוח אחד-העם. כנגד זאת הציע להסיט את מרכז הכובד מן היהדות אל היהודי היחיד, המעצב לו את זהותו כראות עיניו. אין פלא שדור שלם של צעירים המגבשים את זהותם בפתח המאה העשרים הוקסם מפסוקי הגות סיסמתיים נמרצים כגון 'משפט הבכורה ליהודים על היהדות. – האדם החי קודֵם לנחלת אבותיו',[28] או 'לא יהדות מופשטה אנו חפצים, יהדות זו או זו, כי אם יהודים עושים להם יהדותם כחפצם'.[29] מה שמטעין את הסיסמאות האלו בעוצמה טראגית מיוחדת היא העובדה, שברדיצ'בסקי לא קרא להינתקות מן היהדות המסורתית מכל וכל, אלא הכיר בכך שמשא האשמה הכבד כלפי עולם האבות, שתול בתודעת הבנים לתמיד, ודן אותם לקיום נמשך ומייסר של קרע שבלב. 'הצללים הללו יושבים ברוחו, במהותו בכל אשר בו', מהרהר גיבור הסיפור 'הזר'. 'היחיד כלה, אבל חזקים המה מהיחיד. אתה ומחשבותיך יִכלוּ באפס מעשים, והם לא יִתַמוּ, וילעגו לך לעג...'[30]

החידוש השני שהקסים והלהיב את קוראיו הראשונים של ברדיצ'בסקי, ובמיוחד את הסופרים שביניהם, היה נעוץ בסגולותיה של אמנות הסיפור שלו. מדוע אנו מוצאים ביטויי התרגשות כה עזים מפי ברנר, גנסין וחבריהם דווקא מן הנובלות 'מחניים' ו'עורבא פרח'? משום שהיו אלה היצירות הראשונות בעברית שניתן להגדיר אותו כסיפורי תודעה במלוא מובן המילה, והם בסיס המודרניזם בסיפורת העברית. מיכאל מ'מחניים', אלימלך מ'עורבא פרח', גבריאל מ'מעבר לנהר' וחבריהם נעשו לדגמי יסוד של הצעיר היהודי הבודד והנודד, המתלבט בין מסורת אבותיו מזה ומרחב החיים המודרני מזה ועיקר הדרמה הקיומית שלו מתרחשת בתוכו פנימה. העתקת מרכז הכובד של הסיפורת העברית הצעירה מן המציאות החיצונית אל מרחביה הפנימיים של נפש היחיד התרחשה בהשראתו של ברדיצ'בסקי, ודיאלוגים סמויים עם סיפוריו וגיבוריו רווחים בסיפורת שצמחה בעקבותיו.[31]

בדרכו הלא שגרתית שימש ברדיצ'בסקי גם מורה דרך בתחומי הפואטיקה והסגנון. בסיפוריו עוצבו מצבי תודעה, רגש והזיה במורכבות שהסופרים הצעירים יכלו ללמוד ממנה לא מעט. תיאורי המרחב ואפיוני הדמויות ניתנו אצלו באופן רומזני ומקוטע, תוך שימוש בפרטים מייצגים שנבחרו בקפידה במקום לבנות תמונות מלאות ועשירות פרטים כמקובל בסיפורי מנדלי. סגנון הכתיבה היה רצוף ביטויים סוגסטיביים, מטפוריים – למשל 'ידיים עצובות', 'המיית השתיקה', 'מחשכי האור', 'בושת היופי' ו'צל מאיר', שעוררו את תמיהתם והסתייגותם של קוראים מן הדור הישן,[32] אולם הִפְרוּ את כתיבתם של הצעירים. ועוד לימד ברדיצ'בסקי שיעור חשוב בסוגיית הקשר האורגני בין סגנון לתוכן, ובתפיסת הצורה הספרותית כמשקפת את התוכן ולא כולאת או מרסנת או ממשטרת אותו. השימוש שלו בלשון לא היה רק תיאורי, אינפורמטיבי או קומוניקטיבי, אלא אקספרסיבי, כלומר בונה אווירה והלך נפש. לשונו הקדחתנית, השבורה והמחוספסת, המלאה חזרות ריגושיות, העניקה לסופרים אלה היתר ואסמכתא לפרוץ את הנורמות המוצקות והמהוקצעות של 'נוסח מנדלי' ולפתח מה שניתן לכנות בשם אנטי-נוסח: דרכי הבעה אישיות, 'לא תקניות' לכאורה אך מובהקות בייחודן.

מאלפת ביותר בהקשר הזה היא עדותו של יעקב פיכמן. 'לפי טבעי וחינוכי', כתב, 'היה תמיד פוגע בי קשה הרישול החיצוני שבסגנונו של ברדיצ'בסקי. במידה שתלמי שירתו הרהיבוני, נבצר ממני להשלים עם ליקוייו בביטוי, שהיה קולע ומחטיא כאד, שהיה מכוון לנקודה שהלשון המקובלת לא תמיד עצרה כוח להשיגה. הכרתי את כל הקסם שבסגנון נטול משמעת זה, בניבים אלו שחן של לבלוב פנימי היה טבוע בהם, אבל מומיהם היו כמדקרות קוץ לי. לא יכולתי לראות את הפייטן היקר לי בקלקולו'.[33] והנה, הוא מספר, הוטל עליו במסגרת עבודתו בהוצאת תושייה בוורשה לערוך לדפוס ספרים אחדים של ברדיצ'בסקי בסיפורת ובמסה. הנה ניתנה לו ההזדמנות לתקן את מה שפגם האמן – ורק אז נוכח עד  כמה הסגנון הזה קבוע ומוצק מבפנים ועד כמה קשה להזיז בו מלה ממקומה. כל תיקון שניסיתי להכניס, מספר פיכמן, אפילו בהתאמה גמורה לסגנונו ולדרכי ביטויו של המחבר, נראה כהתעללות במקור, כהקזת צבעו ודמו. כל כמה שניסה לשפר בו משהו עלה הדבר בידו רק לעיתים רחוקות מאוד. מתוך עבודה זו למד לראשונה להוקיר את הסגנון ה'פרוע' הזה. הבינותי, הוא אומר, שלא הלשון, אפילו לא התוכן, אלא הריתמוס הפנימי הוא הקובע כאן את העיקר, ריתמוס של אמירה שאיננה מוגמרת ומלוטשת דווקא מתוך עדינות המגע וההקפדה על טהרת ההבעה. החתירה הייתה, הוא אומר, לא לביטוי הפורמלי אלא לרוחני, להד הצרוף.

            מכאן אני עובר באופן טבעי אל החידוש העקרוני השלישי של ברדיצ'בסקי, והוא בתחום הלשון, כלומר פילוסופיית הלשון שלו ומימושה הלכה למעשה. במהלך העשור הראשון של המאה העשרים הוא נעשה לסופר תלת-לשוני מובהק, וחיבר בעת ובעונה אחת סיפורים ודברי עיון בעברית ביידיש ובגרמנית. הפיצול הלשוני לא היה עניין טכני, אלא נבע מתפיסתו בדבר האוטונומיה והתפקיד של כל לשון וספרותה כמערכת התבטאות בעלת חוקים ומגבלות הנובעת מעולמה, ממצבה ומצרכיה הייחודיים.[34] 'כל לשון ומהותה יחידה היא במינה והיא בריאה מיוחדת במינה', הדגיש ברשימתו 'אחת ושתיים'.[35]

            ברדיצ'בסקי פיתח השקפה רדיקלית על החד-פעמיות האותנטית של מעשה היצירה. השקפה זו מעוגנת בפואטיקת החוויה הרומנטית, ומתוכה השמיע מסכת ערעורים נמרצים כנגד טשטוש התחומים הלשוני שאפיין אז את הספרות העברית וספרות יידיש. קובלנתו הופנתה אל הסופרים בני הזמן, וראש וראשון להם י"ל פרץ,  המתרגמים את עצמם מלשון ללשון, וקוראיהם אינם יודעים אם מה שניתן להם נוצר במקורו בעברית או ביידיש. הלשון אינה כלי סתמי או נייטרלי שאפשר לצקת בו אותם תכנים, טען. היא אינה מלבוש שאפשר לפשוט אותו כדי לכסות את הגוף במלבוש אחר, משום שמה שנוצר בהקשר לשוני אחד אינו יכול להיוולד מחדש בלשון אחרת. 'טעות גדולה היא לחשוב', כתב, 'שדברים אשר ישיר אותם המשורר בשפה זו, יכול היה לשיר אותם מלה במלה גם בשפה אחרת, ושאותו דבר העיקרי ליצירת השירה ולהתגלמותה, מלאכת השפה, טפל הוא, ורק עניין הרצון או המקרה הוא זה, להשתמש בשפה זו או זו... השפה היא חלק הכרחי מהשירה, כהשירה עצמה'.[36] בדו-הלשוניות חסרת הגבולות שרווחה אצל רוב הסופרים באותן שנים ראה קלקלה ממארת המשבשת את דיוקנן של הספרות העברית וספרות יידיש. הספרות העברית, טען, טבולה מעצם החומר הלשוני שלה בירושה ההיסטורית ובזיכרונות הלאומיים הקדומים, וההווה ארוג בה ברצף היסטורי-מיתולוגי שאין לו שיעור, בה בשעה שהיידיש, שפת ההווה, מוכשרת לבטא את נפש ההמון הפשוט הרחוק מאוד מעולם הספר. שיבוש התחומים וטשטוש הגבולים הוא, אפוא, מעשה של עיוות תרבותי הרסני.

אכן, סיפוריו העבריים של ברדיצ'בסקי כתובים בנוסח מסוגנן, אליטיסטי, הנוטה אל הארכאיות גם כאשר הוא אקסטטי ואקספרסיבי, ובולט בהם רישומו של הניב המקראי. הוא לא האמין בכוחה של העברית להיעשות ללשון מדוברת במציאות הלשונית המפוצלת המאפיינת את חיי היהודים בארצות מושבם, והתבונן בתמיהה ובהסתייגות בניסיונות להחייאת העברית בגולה ובארץ-ישראל. 'נפלא הדבר', כתב, 'שדווקא אלה הנושאים את דגל "השיטה הטבעית" בלימוד ובמסירת שפה, שכחו עם זה את טבע השפה ורוח השפה, ואין בכל מה שכותבים ומדברים אפילו סימן של רוח השפה. רק שפה מלאכותית אנו רואים, שפה עשויה בידיים בלי רוח חיים'.[37] ועם זאת, כמי שאחז בהשקפה ציונית מעשית, קבע שגם בעניין זה לא המדרש עיקר אלא המעשה. שפה עברית מדוברת תוכל להיווצר באופן טבעי לא באגודות של חובבי שפת עבר בגולה אלא רק במציאות עתידית ריבונית של 'עם כתיקונו יושב על אדמתו, יונק ממנה כל הלחישות  הדקות שהן הן מצאו מבטא ומלים בשפתו, מדבר באותה שפה ואינו יודע בעיקר אחרת, בוודאי אין מוצא להבעת רוח האדם אלא בשפת אמו'.[38]

ניסיתי לשרטט כאן היבטים אחדים בלבד מתוך מכלול ענף וסבוך, שהסתירות הפנימיות המשסעות אותו הן חלק אורגני ממהותו. נהוג לתאר את ברדיצ'בסקי כמגלמו המובהק ביותר של המרד בעבר היהודי, וכנביא העבריוּת החדשה המציבה אלטרנטיבה רבת-און לרוחניות הגלותית המסורתית – אך באותה מידה מצויים בכתביו ביטויים עמוקים של דאגה אמפתית להמשך קיומה של היהדות ההיסטורית במסגרותיה המסורתיות במזרח-אירופה. נהוג לראות אותו כמטיף הגדול לפתיחת עולמם של צעירי ישראל בפני תרבות אירופה, ברוח הקריאה 'צר לנו המקום' שהשמיע בשלהי 1896, בתחילת הוויכוח הנודע שלו עם אחד-העם.[39] אולם בפועל הוא נשאר צמוד כל ימיו למרחב היהודי-עברי בלבד, מחובר ללא הפרד אל נכסי הרוח היהודיים, מסויג מן הנטייה להתבטל בפני תרבות הגויים. אכן, הוא לא פרסם מימיו ולו מלה אחת על עניין או על ספר כלשהו שמחוץ לתחום היהדות. 'חוט השני בכל מעשי: מאבקי עם היהדות, ואותו לא גמרתי ולעולם לא אגמור', כתב ביומנו ב-23.8.1907.[40] 'שאלת כל השאלות זו אצלנו מעסיקה אותי בכל אשר אפנה או פניתי, ואפילו בשעה שברחתי הרחק הרחק מאלה', הוסיף במכתב פרטי ב-1913.[41] המערכת המורכבת של עמדותיו ורגישויותיו אינה ניתנת להילכד בתוך הנוסחאות התמציתיות המשמשות בדרך כלל לאפיון משנתו, והיא משקפת  את המורכבות רבת הניגודים של אישיותו היוצרת ושל תמונת העולם שלו. כל עיון בכתביו ממחיש מחדש את כוחה האותנטי של עמידתו בפרשת הדרכים ההיסטורית בתולדות ישראל על סף המאה העשרים, סיטואציה מהפכנית של משבר ומפנה שיצירתו של ברדיצ'בסקי היא אחד הקולות העמוקים והמסעירים שבקעו מתוכה.

המאמר פורסם לראשונה ב: העברית: רבעון בענייני הלשון העברית, מחזור סג, חוברת א-ב, תשע"ה-תשע"ו, עמ' 48-37.

 

מבחר ביבליוגרפי

אלמגור, דן ושמואל פישמן. נחלת מי"ב: מפתח ביבליוגרפי ליצירות מיכה יוסף ברדיצ'בסקי (בן-גריון) ולחיבורים על אודותיו, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל-אביב תשמ"ב.

בן-גריון, עמנואל. רשות היחיד: מיכה יוסף בן-גריון (ברדיצ'בסקי) בעשרים שנותיו האחרונות, הוצאת רשפים, תל-אביב תש"ם.

בן-גריון, עמנואל. קורא הדורות: מי"ב – מספר-עד, מבקר תולדתי, בעל אגדה, חוקר קדומים, הוצאת רשפים, תל-אביב תשמ"א.

בן-גריון, עמנואל. עולם ועולמות בו: מי"ב – מורד ומשורר, הוצאת רשפים, תל-אביב תשמ"ו.

בן-מרדכי, יצחק. שבחי האיבה: עיונים ביצירתו של מ. י. ברדיצ'בסקי, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל-אביב תש"ן.

גוברין, נורית (עורכת). מיכה יוסף ברדיצ'בסקי: מבחר מאמרי ביקורת על יצירתו הסיפורית, הוצאת עם עובד וקרן תל-אביב לספרות ולאמנות (סדרת 'פני הספרות'), תל-אביב תשל"ג.

גוברין, נורית (עורכת). בודד במערבו: מיכה יוסף ברדיצ'בסקי בזכרונם של בני זמנו, בית דבורה ועמנואל, חולון תשנ"ח.

הולצמן, אבנר. אל הקרע שבלב: מיכה יוסף ברדיצ'בסקי – שנות הצמיחה (תרמ"ז-תרס"ב), מוסד ביאליק, ירושלים תשנ"ו.

הולצמן, אבנר (עורך). מיכה יוסף ברדיצ'בסקי: מחקרים ותעודות, מוסד ביאליק, ירושלים תשס"ב.

הולצמן, אבנר. הספר והחיים: מסות על מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, הוצאת כרמל, ירושלים תשס"ג.

הולצמן, אבנר; גדעון כ"ץ; שלום רצבי (עורכים). מסביב לנקודה: מחקרים חדשים על מ"י ברדיצ'בסקי, י"ח ברנר וא"ד גורדון, מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות, קרית שדה בוקר 2008.

הולצמן, אבנר. מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, מרכז זלמן שזר, ירושלים 2011 (סדרת 'גדולי הרוח והיצירה בעם היהודי').

ורסס, שמואל. ממנדלי עד הזז: סוגיות בהתפתחות הסיפורת העברית, הוצאת מאגנס, ירושלים תשמ"ז.

כגן, צפורה (עורכת). הגות וסיפורת ביצירת ברדיצ'בסקי,  אוניברסיטת חיפה, חיפה תשמ"א.

כגן, צפורה. מאגדה לסיפורת מודרנית ביצירת ברדיצ'בסקי, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל-אביב תשמ"ג.

כגן, צפורה. רומן גמור: 'מרים' למיכה יוסף ברדיצ'בסקי – מהדורה מחקרית, הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה וזמורה ביתן, תל-אביב תשנ"ז.

מירון, דן. 'ברדיצ'בסקי המספר: תחנה ראשונה ותחנה אחרונה', כיוון אורות: תחנות בסיפורת העברית המודרנית, הוצאת שוקן, ירושלים ותל-אביב תש"ם, עמ' 105-17.

קשת, ישורון. מ. י. ברדיצ'בסקי: חייו ופעלו, הוצאת מאגנס, ירושלים תשי"ח.