בעמודיו האחרונים של ספרו המונומנטלי של חן יסודות (קלינמן), "במלוא מוטת הבריאה", מופיעה רשימת "סדר הכתובים" שהיא למעשה תוכן העניינים של הספר. אך לסדר כתובים זה מצרף יסודות הערה: "כל קשר בין כתוב לכתוב בהחלט אינו מקרי. עם זאת, כל כתוב נבדל מחברו בתכלית ההיבדלות כמו כל קשר בין כתוב לכתוב מקרי בהחלט". הערה זו, שבעיניי היא שירה בפני עצמה, לא מפתיעה את הקורא אם הגיע אליה בסיום קריאת הספר.

היא לא מפתיעה בשני מובנים: הראשון הוא זה התוכני שלה. אכן סידור השירים לאורך הספר מוליך את הקורא בנתיבים מתוכננים ומציבים תזות ורצפים-תודעתיים בנושאים שונים, אבל בד בבד כל שיר הוא יחידה נפרדת שאפשר להתייחס אליה במנותק מהעמודים שלפניה או לאחריה. המובן השני שבו ההערה אינה מפתיעה הוא בסתירה הפנימית המודעת שאותה היא מציבה. כל כך מודעת הסתירה, עד כדי חוצפה, עד כדי כך שהקורא מנסה לבחון שוב את שני המשפטים ולהשוות ביניהם ולחפש איזה רציונל להיאחז בו.

אבל כאמור, מי שהגיע להערה זו בסיום הקריאה, או אפילו לאחר קריאת מחצית הספר, סביר שיתענג מהשבירה, מהבלבול, מריבוי האופציות, ממלוא מוטת הבחירה. אחת הטכניקות המעניינות של חן יסודות לאורך הספר נעוצה בבחירתו המודעת לבחון סוגיות קיומיות מכמה נקודות מבט, מכמה אידאולוגיות, מכמה שלבי חיים. זהו רלטביזם פואטי דינאמי במובן הזה שיסודות אינו מתחייב לנקודת מבט אחת לאורך הספר, אלא מבין שבשביל להציב בפנינו את מלוא מוטת הבריאה, עליו לשורר את אותה בריאה במלוא נקודות המבט שהוא יכול להן, ואז להטיל בהן ספק, להציב להן התנגדויות והכל בחגיגיות ובביטחון מלא. "בכל שְתִי בִּטְחונות ניתן להטיל עֵרֶב ספקות", כותב יסודות בשיר "הבהרה" (עמ' 83).

אם לחזור להערה על המקרי או הלא מקרי המיוחסת לארגון השירים בספר, אז אני בוחר, כמו במין משחק ספרותי אינטראקטיבי, ללכת בנתיב הלא מקרי של תכנון סדר השירים ומבקש כעת לבחון את ליבו של הספר. אני פותח את הספר באמצעו, בעמ' 148, וקורא שלושה שירים שמתארים את שלב הילדות בחיים ואת נקודת המבט הילדית בעולם, שהיא לפי יסודות גם סקרנית ומחפשת ובמקביל גם יודעת את אמיתות העולם הכמוסות. כך שני הבתים הראשונים של השיר "בכלי ראשון":

 

"אָנוּ נוֹלָדִים וְיוֹדְעִים אֶת הָאֱמֶת,

קְדוּמִים מֵרֹב יְדִיעַת מֶרְחָק כְּאוֹר כּוֹכָבִים.

הֶעָתִיד נִזְכָּר וּמְחַמֵּם אֶת לִבֵּנוּ  –

לְעִתִּים מֵאִיר נִשְׁכָּחוֹת,

לְעִתִּים דֶּלֶת בְּטֶרֶם .

אָנוּ מִתְמַצְּאִים, מְטַפְּסִים עַל עֵצִים, יוֹרְדִים לִפְרָטִים

וְרוֹאִים אֶת הַיַעַר.

 

אָנוּ יַלדֵּי אֵלִים. אֵין יְלָדִים אֲחֵרִים.

עֲדַיִן קְרוֹבִים אֵצֶל הַצְּלִיל הַבּוֹרֵא, אֵצֶל הַמָּאוֹר הַגָּדוֹל ,

אֵצֶל דְּבָרִים כְּמוֹ מְכוֹנִית בְּרֵאשִׁית וְלֹא סוֹף מַעֲשֶה,

מְמַשְּשִׁים בִּפְלִיאָה אֶת שְׁמֵנוּ ,

שׁוֹקְלִים מִלָּה כְּנֶגֶד כְּבִישׁ, תְּאוּנָה כְּנֶגֶד הֶגֶה ,

מְלַקְּקִים גְּלִידָה וְדָם בְלִי לְשַׁלֵּם

אוֹ לַעֲשוֹת חֶשְׁבּוֹן ."

 

השיר הזה מוסיקלי, מלא מטפורות, ומפליא לתאר את התופעה הכמעט מיסטית של חיבור בין הפעוטות לבין מכמני המרחב סביבם. השורה שהיא צירו הרעיוני של השיר הזה המתייחסת לשלב התודעתי הילדי של האדם היא "עֲדַיִן קְרוֹבִים אֵצֶל הַצְּלִיל הַבּוֹרֵא", ונדמה לי שאין צורך לפשט ולהסביר את המטפורה הזאת.

השיר העוקב "בכלי שני" מציג את שלב הבגרות האנושית כשלב שבו כבר נכפו על האדם התרבות, האיפוק ושאר המרעין הבישין של האלטר-אגו המשתלט על האִיד (אם לעבור למושגיו של פרויד). "בכלי שני" הוא פרוזאי יותר במבעו ואינו קצוץ-שורות, מה שמכתיב לנו קריאה יבשה יותר וכזו שאינה קצבית ומפתיעה כמו במרבית שירי הספר. שיר זה מביע תיעוב מהשלב ההתבגרותי שעובר האדם, ומסתיים כך:

 

"... שִׁדרַת הַנִּסָּיוֹן, אוּלַי מְצוּקַת הַיוֹמְיוֹם, מְהַפְּכוֹת אֶת הָאָדָם וְקוֹטְמוֹת אוֹתוֹ מִלִּצְפּוֹת שָׁמַיִם, מִלִּסְפֹּג מַבָּט אֶל הַמֶּרְחָב הַפָּתוּחַ .

אֲיֻּמִּים חַיֵי הַעֲצָמוֹת הַלָּלוּ בְתוֹדָעַת קִיוּמָם, בְּצֵל עַצְמָם."

 

מבחינתי כאמור, צמד השירים הללו הם לבו של הספר. ההתבוננות הילדית בבריאה היא מה שמבקש יסודות, היא המפתח להשתלבותנו עם הבריאה שהוא סוקר עבורנו בספרו. מה יפה יותר מהמצב הילדי הניסיוני של ניסוי וטעיה בין השקפות שונות על העולם. למה להסתבך ולהתחבט במציאת פשר רציונאלי ולא להתמוגג מכל רעיון שמוצע לפנינו וסתירתו? כמו ילדים שמסתנוורים מאיזו מתנה שמחר ישתעממו ממנה או ימאסו בה. נו אז מה? אז יפסיקו ליהנות ממתנות? אז נפסיק להעניק להם אותן?

גם השפה של הספר אשר פועלת במשחקיות שאין דומה לה ובוראת מילים כמו "טִפִּית" או "בוֹקַהַת", מתחברת להזמנה הזאת לילדיות שאינה מחויבת למילונים וחוקי שפה נוקשים. כמו ילד המבטא את עצמו לעתים בג'יבריש שהוריו יכולים להבינה רק דרך כניסתם לתודעתו ולמצלול שהם יודעים לפענחו, כך יסודות לא חושש לפסל בשפה ולשחק איתה, מתוך ידיעה שנבין, אם נתמסר אליה ונפשיל את בגרותנו וחוקינו למענה.

את הדברים הללו אפשר בהחלט לחבר לעטיפת הספר שבה מופיע ציורו של פול קליי (Paul klee), Cosmic Composition. גם קליי כמו יסודות, בבקשו להציע את הקומפוזיציה הקוסמית, פונה אל המרחב הילדי ומשרטט במה שנראה לכאורה שרבוט ילדותי את תפיסת עולמו. אך ליודעי הח"ן של קליי מובן שאין זה סתם שרבוט, הם יודעים שעליהם להפשיל את המבט המבוית והמתורבות, לחבור לקמאי והייצרי ואז ליהנות ואולי גם לפענח. העטיפה זוהרת אך אפלה, הצורות המפוזרות בה מתכתבות וגם לא מתכתבות אחת עם השנייה, סמליה מציבים זה לצד זה דבר והיפוכו, אך בנוגה של השלמה. האלמנטים הללו מזכירים מאוד את שיריו של יסודות הכמהים אל התודעה הילדית ואל מלוא מוטת רוּחניותה.

השיר השלישי ברצף שתיארתי לעיל, אשר מגיע מייד לאחר "בכלי ראשון" ו"בכלי שני", נקרא "מאז נולדתָּ" ואני מבקש להביא אותו בשלמותו, ועם תקוותו וייאושו לסיים את הדברים:

 

מֵאָז נוֹלַדְתָּ אַתָּה שׁוֹקֵט כְּאִלּוּ לֹא נוֹלַדְתָּ ,

מַאֲרִיךְ אֶת מֶשֶׁךְ הַבְּשִׁילָה כְמוֹ שִׁנֵּי חָלָב, כְּמוֹ נְבוּאָה אִלֶּמֶת :

יָמִים יַגִּידוּ .

 

אֲבָל נוֹלַדְתָּ טְעוּן עֵינַיִם שׁוֹבְרוֹת שְׁתִיקָה

וּשְׂפָתֶיךָ פְּשׁוּטוֹת קָדימָה, מְמַהֲרוֹת לֶאֱגֹף אֶת הַמִּלִּים וְהַקּוֹלוֹת

לִפְנֵי שֶׁיַסְפִּיקוּ.

כִּי מֵאָז גָּדַלְתּ וְהָיִיתָ לְיֶלֶד

אַתָּה שׁוֹתֵק כְּמו מַפְתֵּחַ, נְבוּאָה אִלֶּמֶת. יָמִים יַגִּידוּ .

 

מָה אוֹמְרִים הַיָּמִים ?

הַיָּמִים הֵם עֵדוּת אֹפִי לכָל מָה שֶׁהשְּׁתִיקָה חוֹטֵאת לוֹ ,

אֲבָל אַתָּה עוֹמֵד בְּשֶׁלְּךָ וּמְסָרֵב לְפָרֵט.

הַיָּמִים הֵם עֵדוּת אֹפִי לִצְנִיפוֹת הַטּוּב שֶׁלְךָ

הַמְּהַפְּכוֹת גַם אֶת אוֹהֲבֶיךָ לִשְׁתֹּק, כִּי אֵין מִלִּים לְתָאֵר .

 

אֲפִלּוּ כְּשֶׁהַצְּחוֹק מִתְגַּבֵּר בְּךָ אַתָּה מַחֲרִישׁ אֶת גַּלְגַּלָּיו

כְּמוֹ בּוֹלֵם זַעֲזוּעִים

וְגוּפְךָ רוֹעֵד בְּמוֹרד הַצְּחוֹק בְּרַכּוּת מְדַגְדֶּגֶת .

אֲפִילוּ שְׁנִינֻּיּוֹת אַתָּה מְסַנֵּן בֵּין הַשִּׁנַּיִם,

מַחֲנִיק חִיּוּךְ מִלְּהִתְפָּרֵשׂ עַד קְצוֹתָיו וְלַחְשׂף אֶת שִׁנָּיו .

 

מִפְּנֵי מָה אַתָה נֶחְבָּא אֶל הַכֵּלִים,

וְכִי אֵינְךָ יוֹדֵעַ כִּי לֹא נִתָּן לְהִסְתַּתֵּר בָּאוֹר?

 

אֲבָל אַתָּה בְּשֶׁלְּךָ – יֶלֶד מַמְתִּיק, מַמְתִּיק סוֹד,

מַמְתִּיק דִּין ,

וּמֵאָז בָּגַרְתָּ וְהָיִיתָ לְנַעַר אַתָּה מְכֻנָּף פְּנִימָה כִּנְבוּאָה אִלֶּמֶת :

גַּם בָּרוּךְ יִהְיֶה ,

גַּם בְּרָכָה יַפְצִיעַ. עַד בְּלִי דַּי .