"גלעד שליט היה השבוי היחיד שזכיתי לראות שב ארצה כשהוא חי" 

(עמ' 259)

1.

הבלשן היהודי הגדול בן המאה ה-20, רומן יאקובסון, מבדיל בין כמה תפקידים של הלשון, בין כמה יכולות של הלשון האנושית, אותם הוא מכנה "פונקציות". בשני הקטבים של יכולות אלה מצויות, מצד אחד – הפונקציה הרפרנציאלית, זו הנותנת סימנים (מילים) לתיאור מציאותי, ומצד שני – הפונקציה הפואטית, זו היכולת של הסימנים (של המילים) לתאר דמיון אנושי, משחקי דמיון, מערכות שאינן תיאור מציאות אלא יצירת משמעות חדשה מיוחדת לאדם החושב, להומו ספיאנס. בין שני הקטבים הוא מתאר עוד ארבע פונקציות של השפה. לעולם אין האדם משתמש בפונקציה אחת באופן טהור, בלעדי. תמיד הוא משלב בהתבטאותו הלשונית שתי פונקציות ויותר.

ייחודה של שפת המחקר האנושי היא הפונקציה הרפרנציאלית. המחקר אינו משחק לשוני, אלא דרך להציג "אמת", "עובדות" ודומיהן. זו אמורה להיות שפת החוקר. גם שפת העיתונאי אמורה לשאוף להיות כזו, שכן היא אמורה לתאר עובדות, אמת, מציאות "כמו שהיא". כמובן שזו מטרה שאינה ניתנת למימוש מלא: מה שהיה אתמול "אמת מדעית", הופך מחר לתיאור לא רלוונטי לכל הפחות, אם לא נכון. גם העיתונאי הישר (לא זה המניפולטיבי), ככל שינסה לתאר עובדות, מתאר עובדות כפי שהוא רואה אותן, חושב אותן, מעריך אותן באותו זמן בו הוא מתבטא. לא רק אחרים עשויים לתאר אותה מציאות בצורה אחרת – שאם כולם היו מתארים באותה צורה, לא היה צורך בעיתונאי או שכל העיתונאים היו מדברים באותה שפה. גם העיתונאי עצמו לא יתאר מחר בצורה זהה את מה שהוא תיאר היום בצורה מסוימת. עצם העובדה שאני עצמי, אפילו בעצם הפיסקה הנוכחית, משתמש לא מעט במירכאות כפולות, מלמדת שביטויים שלכאורה חד משמעיים, כמו "אמת", "עובדה", הם רב משמעיים, ניתנים ליותר מאשר לפרשנות אחת.

ייחודה של השפה הספרותית, לעומת שפת המחקר, הוא הפונקציה הקוטבית לזו הרפרנציאלית, זו הפונקציה הפואטית. הפואטית לא מתארת את המציאות אלא את הדמיון, הרצון, הרגש, המחשבה של היוצר בהתייחסותם אל מציאות. שפת הספרות יכולה להיות פנטסטית ויכולה להיות ריאליסטית. אלא שגם בביטויה הריאליסטיים היא מתארת, כמו שכתב אריסטו בספרו "פואטיקה", לא את המציאות שקרתה אלא את מה שיכול היה להיות, את מה שמתאים למציאות, לא את המציאות שקרתה אלא את מה שיכול לקרות פעם. פונקציה שלישית, שמפתח רומן יאקובסון היא הפונקציה האמוטיבית – הצד הרגשי שמביעה הלשון – קריאת הכאב או קריאת האהבה, השמחה או העצב. הרגשות, חזקים ככל שיהיו, אינם מציאות נמדדת, כמו שגם אינם דמיון בלבד. עבור החווה אותם הם מציאותיים למרות שקשה מאוד למדוד אותם, לתאר אותם "אובייקטיבית".

2.

העיתונאי צריך לדייק בתיאור מציאות, ואילו כותב הסיפורים צריך למשוך את ליבו של הכותב ואת דמיונו. אבל גם העיתונאי וגם היוצר אינם יכולים שלא להשתמש בכוח הרגשי של הלשון. הסופר פועל על רגשותיו של הקורא, מרחיב את דמיונו, מציג בפני הקורא עולמות להיות בהם מעבר לעולמו המציאותי. גם העיתונאי, כשהוא מתאר עובדות, אינו יכול שלא לשלב בהן רגשות. להיות מציאותי ולהיות דמיוני אלה שני צרכים אנושיים בסיסיים, האמורים להשלים זה את זה ולא להוציא זה את זה. 

מה יעשה איש ציבור ועורך דין, שבא לסכם, לכתוב את סיפוריי חייו, את מה שחווה, את ניסיונו? מצד אחד, עליו לדייק בעובדות, לכתוב טקסטים שלא ישתמעו למספר פנים, להביא היסטוריה בפני הקורא ולא "היסטוריה אלטרנטיבית". מצד שני, עליו לכתוב בצורה שתעניין. קודם כל שתעניין אותו עצמו, שתראה לו עצמו שסיפור חייו אינו "יבש" אלא מלא ענין, ובוודאי שתמשוך אחריו את הקורא. בהיותו בעל שאר רוח, הוא מבקש לא רק לתאר אירועים שהיה חלק מהם, אלא גם לפרשם. רגשותיו הם בעלי מקום מרכזי בתפישתו, שכן הוא הולך "בשליחות הלב", כשם הכותרת של ספר זה. ועם זאת, בהיות איש מציאות, עורך דין, פעיל ציבורי, עליו לדייק, לעמוד במבחן העובדות ואם להשתמש בלשון משפטית – להיות מוכן לחקירה נגדית.

נכתב כאן סיפור זיכרונות של אדם, מלווה בתיאור תולדות משפחתו בדורות האחרונים, בצילומים אישיים רבים ובתעודות כבוד רבות. סיפור כזה הוא גם עובדות חיים של אדם וגם סיפורו האישי ככל שרוחו מתירה לו. אבל, אם אדם זה, כמו במקרה של עו"ד אורי סלונים, הוא גם אישיות ציבורית שסיפורה משולב באירועים היסטוריים רבים, הטבועים בזיכרון הלאומי של הדורות האחרונים, הרי סיפורו האישי הוא פרשנות לאירוע שהקורא מכיר, ובניית האישיות של הכותב עומדת שוב ושוב למבחן דעותיו הלאומיות של הקורא, יכולתו של הקורא לבדוק את הסיפור, להשוות אותו לעובדות שהוא מכיר, לעמדותיו הפוליטיות, הלאומיות. אכן, מרבית הספר הוא תיאור אירועים ציבוריים ידועים מנקודת מבטו של אורי סלונים.

3.

נקודת מבטו של אורי סלונים על אירועים ציבוריים ידועים, איננה של אחד מן העם, הוא מגיע למקומות שאחרים לא יכלו להגיע, פעילותו סודית מאוד. עד כדי כך שגם עכשיו איננה יכולה להיות נחשפת; בוודאי שלא באופן מלא. אבל אורי אינו מתאר רק עובדות. אורי מתאר את רצונו הטוב, את המעשים הטובים שדאג לעשות תמיד, כשהוא מתייחס לכל נמען כאל בן אדם, ומשתדל לראות בכול את הטוב ולא את הרע. מעבר למבחן העובדות, זה משכנע. זה מחמם את הלב. הקורא יכול לחוש שלפניו אדם חיובי. אשר למציאות ההיסטורית, הסבך הנורא של התרת שבויים מכלאם, עולות שאלות לא פתורות – שעיקרן מה נפתר, איך נפתר, ואם לא נפתר, מדוע לא נפתר.  חלק גדול מהספר מוקדש לנושא הטיפול בשבויי צה"ל ובנעדריו. נושא שהרבה בו לא נפתר, נושא שחלקים גדולים בו, מטבע הדברים, התנהל בצל, מאחורי הקלעים. ומה שאורי סלונים כותב הוא האנושי שבהתייחסותו, ערך שאין עליו עוררין. לצד זה, נשארת התעלומה תעלומה. הגישה החיובית המוצגת כאן שוב ושוב נאהדת מאוד. אבל הנושא עצמו נשאר לא ברור, לא פתור.

כך, לא פעם מורגשת מורת הרוח של אורי סלונים מדמויות ציבוריות שונות, בכל הדרגות, מראש הממשלה ומטה, אתן היה בקשר. אבל הוא מקפיד שלא לפגוע, וביקורתו זהירה, אם גם נשמעת מבין השורות של כתיבתו. נושא כואב כזה, ששב ומופיע אצלו, הוא הנושא של הנווט הנעדר, רון ארד, שמופיע בספר מספר פעמים. אתה קורא על רגשות כלפי בני המשפחה, אתה קורא על מאמץ רב והרבה צער, אבל אי אפשר לומר כי למדת דברים שאינך יודע כקורא בתקשורת בשנים הרבות מאז נעלם.

4.

התיאורים מרתקים. נפרשות בפני הקורא פרשות המשתרגות על פני כל הגלובוס. לפעמים הקורא שואל עצמו מתי מצא אורי סלונים זמן לכל אלה, והלא גם בתחום המשפט הוא אינו קוטל קנים, וגם משפחה גדולה ונכבדה הקים. ואתה הולך ולומד כי בעולם רגשי יש זמן פנימי שהוא רב לאין שיעור מהזמן החיצוני. העובדות והרגש אינם בהכרח חופפים. נכון, רוב האירועים לא נגמרים בטוב. גם הזדון האנושי, גם המורכבות של אינטרסים אנושיים שונים המסתבכים זה בזה, אינם מאפשרים, כמו שלומד הקורא מהסבך אליו הוא מתוודע, לסיים אירועים בצורה חלקה, ברורה, חדה.  לא תמיד יש סיום. החידה נשארת לפעמים חידה. וכשיש סיום, ברוב המקרים הוא אינו סיום טוב. אבל הטוב נמצא בליבו של הכותב. הרבה תסכול הוא מתאר, הרבה אי הצלחה. משפט שמשך את תשומת ליבי, ואותו העמדתי כמוטו לדברי, הוא זה בו אומר אורי סלונים כי רק גלעד שליט הוא השבוי שזכה לראות אותו חוזר לארץ חי. משפט קצר זה מתמצת הרבה מהנאמר בספר כולו. מבחן העובדות שמתאר הספר הוא קשה. רב בו העמום על הברור. רב בו הסבל והעצב על השמחה. אבל מבחן הרגש והמוסר הוא המבחן האמיתי שבו מעמיד הכותב את עצמו.

המבחן בו מעמיד את עצמו אורי סלונים מתוך בחירה ולא מתוך כפיה, הוא מבחן הרגש הטוב, המעשה הטוב, הצורך להוסיף טוב בעולם. גם אם הוא מעט. גם אם לא תמיד צולח בידו. ובזה הכוונה קובעת לא פחות מאשר התוצאה. הקורא יכול לומר לעצמו,  כי בדרך כלל התוצאות הגדולות אינן מושגות, שהרי רק בני אדם אנחנו. ואם כך, התוצאות החלקיות, המקומיות, עשיית הטוב בזמן מסוים בנושא מסוים, אם לא השלטתו בעולם כולו, זו המטרה האנושית. זו המטרה שבן אדם יכול לעמוד בה. אורי סלונים עומד בזה יפה מתוך עדותו.  

כך אתה מבין גם מהו המשותף לאדם שהיה גם נשיא ווראייטי העולמי (היום הוא נשיא הסניף הישראלי) וגם יועץ שר הביטחון לענייני שבויים ונעדרים. אותו רצון פועל פה – להרבות הטוב בעולם. מה משותף לאנשים בעלי צרכים מיוחדים, להם עוזר ארגון ווראייטי ולמשפחות השבויים והנעדרים? הסבל משותף להם. להקל עליו בא אורי סלונים, ובצורה מרגשת הוא מתאר את הדרך המסובכת והקשה בה עבר מתוך רצונו זה.

דרך זו מיטיב ספרו לתאר. אתה קורא ומתרשם. ועוד יותר אתה מתרשם, כשאתה קורא את העדויות, הפרגמנטים השונים שכותבים בני המשפחות של הנעדרים אל אורי סלונים או עליו כשהן מתארות קטעים שונים במסעם הקשה. העדויות האלה מחברות את הצד הרגשי של הספר עם הצד העובדתי שבו ומראות משהו מהדרך המיוחדת שבה חי כותבו. מה מתאר הספר יותר מכל? את דרך המוסר הוא מתאר. הדרך שבה ראוי לחיות. הוא מתאר את הדרך בה מחבר מוסר בין עובדה לבין רגש. ויותר מכל זהו ספר מוסר.

* אורי סלונים, בשליחות הלב, הוצאת ידיעות ספרים, ראשון לציון, 2019, 327 עמ'.