אחד הנושאים המסקרנים מבחינת יצירתו של הסופר דוד שחר (1997-1926), הוא האופן שבו מיוצגת הדת היהודית בסיפוריו. מבחינה ביוגרפית, ידוע לנו שדוד שחר גדל בבית מסורתי, אבל למשך תקופות מסוימות בחייו עבר לגור אצל סבתו שם חי בצילה של היהדות החרדית הירושלמית. בבגרותו, בחר שחר באורח חיים חילוני.

הרוחניות נוכחת בכתיבתו של שחר פעמים רבות. לא תמיד הרוחניות הזו משויכת לדת היהודית ממש, לעתים אלו דתות קרובות אליה וישויות שאינן ברורות לגמרי. קשה למצוא בסיפוריו של שחר יחס אוהד ומעריך כלפי החברה הדתית האורתודוקסית ומנהגיה, אולם קשה גם למצוא ביקורת מוחלטת כלפי מגזר זה, ועל כן נוצר פער מסוים באשר להבנת יחסו של שחר לדת היהודית.

סוגיית ייצוגה של הדת היהודית בסיפוריו של שחר מעוררת ענין, משום שאין מדובר ביוצר שעולמות רוחניים לא מעסיקים אותו בכלל, אלא להיפך, מעיין יצירתו של דוד שחר שואב רבות ממקורות המסורת, הדת והקבלה היהודית. די להיזכר בעובדה שלסדרת הספרים שלו הוא החליט לקרוא היכל הכלים השבורים, שם שמשמעותו העמוקה מובנת לנו דווקא מתוך היכרות עם עולם ההוויה הרוחני של הדת היהודית. ובכל זאת, ייצוגים ספציפיים של התייחסות לדת עצמה ולנציגיה, קשה למצוא באופן מפורש בכתביו.

עיון בנובלה על הצללים והצלם מאפשרת לנו להציץ ולבחון את יחסו של שחר לדת היהודית, שכן הקונפליקט המרכזי של אפרים, הדמות הראשית בנובלה, עוסק בהתמודדות עם אורח חיים דתי-אורתודוקסי.

*

התא המשפחתי

גיבור הנובלה על הצללים והצלם, הוא אפרים, בחור בן 17, שחי בירושלים, בן למשפחה דתית. הדבר הראשון שאנו לומדים על אפרים, הוא העובדה שעזב את ביתו, ועבר להתגורר ב"הכנסת אורחים" – סוג של בית יתומים לנערים מתבגרים. סיבת העזיבה, כפי שמתברר בשלב מאוחר יותר של הנובלה, היא בשל חילוקי דעות קשים בין אפרים לאביו, בעיקר בהקשרים דתיים.

תיאור דמות האב בפתיחת הנובלה, מלווה במחמאות על איכויותיו מבחינה שכלית (לא ספציפית חכמה דתית). האב הוא מנהל חשבונות, הוא שקול, אוהב סדר וארגון. חרף העובדה שאינו משמש כרב באופן רשמי, הכינוי הרווח של אביו של אפרים הוא רבי אהרון סגל. מעניין לבחון את העובדה שעיסוקו של האב בנובלה, הוא ניהול בית-יתומים, מקום שבו חיים ילדים ללא הוריהם. בבית היתומים, מפגין אהרון סגל סמכותיות ראויה לציון ולהערכה. לעומת זאת, במישור הזוגי, הוא דווקא די חלש וחסר אונים. שיינדל, אשתו, היא אישה מוחצנת יותר, בזבזנית, שמתאפיינת ביופי חיצוני ומלבושים נאים. מבחינת התא המשפחתי, שיינדל היא הדמות שפונה יותר אל הרגש ופחות אל השכל והרציונליזם; מבחינת הרמה הדתית מתוארת שיינדל באופן נגטיבי: "בהשוואה לנשים חופשיות הייתה התנהגותה דתית מאוד", הבחירה באפיון נגטיבי שכזה, יש בו משום מזעור הרמה הדתית שלה בעיניי.

אפרים, מבלה ונהנה יותר עם אמו (כך למשל בטיול במרכז העיר, שבו נהנה מתמונות וחוויות שונות). ניתן לשער, שהרצון ליהנות מחיי העולם הזה היא תכונה שדוד שחר מעריך, הרבה יותר מאשר תכונות כגון חסכנות ושיקול דעת. כך, למשל, בשפה פיוטית ומרובת תיאורים חיוביים, מתאר שחר את הטיול של אפרים עם אמו בירושלים:

"היה יום אביב, הרחוב כולו היה טבול באור, וקרני השמש ריצדו בין השמשות על שמשת כל חלון. אמו לבושה היתה שמלה לבנה אשר פרחים גדולים כחולים מודפסים עליה וכובע-קש רחב-שולים, והוא נשא לפתע עיניו ואהבה גדולה אליה הציפו אותו. הוא שמח שהוא חי ובריא, ושמח שזו ההולכת לידו היא אמא שלו, ושמח שהרחוב שופע אור."

העדפתו הרגשית של אפרים את אמו על פני אביו, מסמלת את חיבתו של אפרים לעניינים של הנאות גשמיות שונות שהעולם מציע. הנאות גשמיות אלו, ילכו ויתעצמו ככל שאפרים יתבגר. אהבתו של אפרים אל אמו, היא כמעט רומנטית, כך למשל הוא מבטא את געגועיו אליה:

"געגועים טמירים אליה גאו בליבו – אל הטובה, הברה, היפה, היפה להפליא, ההולכת אחריו יחפת רגלים בחול המדבר הלוהט. כוחותיה כלו מכבר, לפני זמן רב מאוד, והיא ממשיכה והולכת אחריו לא בכוחותיה אלא בכוח אהבת נעוריה"

דיכוטומיה ראויה לציון שמציב דוד שחר בנפשו של אפרים, היא אותה ההשוואה של האם לירושלים, ולעומת זאת, של האב לאלוהים:

"היא, ירושלים, הייתה אמא שלו, והוא, אלוהים, היה אבא שלו."

ירושלים בכתיבתו של דוד שחר, היא עיר מופלאה שהשיטוטים וההתבוננות בה מסבים סיפוק רוחני (לא בהכרח יהודי דתי אורתודוקסי) מיוחד ואינסופי. עיר של נופים מופלאים, היסטוריה עשירה ותרבויות מגוונות. שחר אוהב את ירושלים, הוא חי בה וכותב בעיקר עליה ביצירותיו השונות. לעומת זאת, השוואת האב לאלוהים, לא משאירה מקום לספק באשר לאופן שבו האל נתפס מבחינה רגשית:

"מחמיר וקפדן ומצווה ומטיל בלי הרף חובות, חובות עשה וחובות לא-תעשה. ואף על פי כן, ואולי דווקא משום כך, הריהו צודק תמיד, ועליך להתפלל לו, לברך אותו, להלל, לשבח, לפאר, לרומם ולפאר אותו בכל עת ובכל שעה".

לאפרים שני אחים ואחות גדולים, וכולם המשיכו לפי המסלול האורתודוקסי הנדרש מהם: עבודה מסודרת, לימוד תורה והקמת משפחה. אפרים, לעומתם, לא הולך בתלם, הוא יוצא מהבית ונכנס לשורה של הרפתקאות חיפוש שונות. במודע או שלא במודע, מציב שחר את אורח החיים הדתי כאופציה של "החיים הרגילים", "האפורים" ו"הבינוניים" מבחינה רוחנית. לעומת זאת, את היציאה מאורח החיים הדתי, או את החיפוש של גבולותיו, מאפיין שחר כחיים של אמת, חיים חווייתיים מלאים ועשירים מבחינה רוחנית. היציאה מתלם החיים "הרגילים", ובכלל זה היציאה מהדת, היא מבורכת בעיני גיבוריו של שחר.

נדמה כי פירוק סמלי של התא המשפחתי של אפרים, ילמד אותנו כי לדידו החיים בחיקה של הדת היהודית האורתודוקסית הם לא באמת רוחניים ומלאים, ודווקא האופציה הגשמית בעולם הזה היא זו שמלאה ברוחניות מספקת.

הממסד והמעגל החברתי

תיאור ילדותו של אפרים מבחינה חברתית, מובעת בנובלה דרך חווית שיעור התנ"ך בבית הספר וההתרחשויות המגיעות בעקבותיה. הממסד, שמיוצג דרך בית הספר והמורה, אטום ולא מאתגר את עצמו מבחינה דתית, הוא לא פתוח לשאלות פילוסופיות כגון "מי ברא את אלוהים?", השיעורים שקשורים לדת היהודית, הם רק מקור להעברת ידע יבש, ולא מקום של בירור רוחני מעמיק וחקרני. המעגל החברתי שבא לידי ביטוי דרך החברים לספסל הלימודים של אפרים, שבזים ומתנכלים לו על שונותו הפיזית (הג'ינג'יות) ועל הרצון המוגזם שלו להעמיק ולחקור בידיעותיו, ובכן, גם מעגל זה מואר באור שלילי ומנוכר. כך מתאר שחר את חוויית הלימודים בבית הספר:

"היו כל שנות לימודיו הראשונות מצטיירות בעיניו כחשרת עבים מעיקה ומחניקה, שלא הוארה אלא פה ושם על ידי נצנוץ קטן, כקרן שמש חודרת ונעלמת."

לאפרים יש בעיות תיאולוגיות עמוקות שלא זוכות למענה. שאלה כגון "מי ברא את אלוהים?" היא איננה בירור הלכתי בסיסי, אלא שאלה מעמיקה שדורשת התמודדות ואומץ מצד הנשאל. לטענתי, התסכול שחווה אפרים כאשר לא נענה לשאלותיו התיאולוגיות, גורם לו לצאת ולחפש אמיתות מוחשיות וארציות יותר, ולעזוב את הדת היהודית שסוכניה (המורה לתנ"ך או מנהל בית הספר) לא מספקים לו תשובות החלטיות.

בדומה לדמות האב, גם הממסד והמוסכמות החברתיות שמזוהים עם אורח החיים הדתי, מביעים טכנוקרטיה הלכתית יבשה שלא מצליחה למלא את הסקרנות ואת החוויה שגיבורו של שחר מבקש לחוות.

 

ורדה ודניאל

את ורדה, אפרים פוגש לראשונה בעת שיטוטיו בירושלים, כאשר הוא בורח מבית הספר, ורואה אותה מציירת עם בן זוגה במרחב ירושלמי. זו פגישה חטופה שבה עולות קונוטציות של מערכת רגשית של ילד כלפי הוריו. אפרים רואה אותם מפגינים אהבה פיזית ורגשית (מחמיאים זה לזו, מתלטפים ומציירים). חווית הפגישה הראשונה עם ורדה, מותירה רושם חזק מאוד בנפשו של אפרים והיא תהדהד בו לאורך מספר שנים.

הפגישה הבאה, תתרחש לאחר כעשור, לאחר שאפרים מחליט להפסיק את לימודיו בסמינר הדתי למורים, ושוב הוא מוצא את עצמו משוטט בירושלים. הוא פוגש בורדה ומזכיר לה את הפגישה הראשונה איתה. היא איננה זוכרת, אך מגלה סקרנות ואמפתיה כלפיו. הם משוחחים ומגיעים לבית של ורדה ודניאל. ורדה מציגה את אפרים בפני דניאל כ"צעיר המתעניין בבעיות אמונה ודת". כך נוצר משולש מרתק בין דניאל שהוא ד"ר לכימיה, ורדה, אשת האמנות הטוטאלית ואפרים.

בשלב מסוים בנובלה עולה תשוקה מינית עזה של אפרים ביחס לורדה. תחילה זה קורה ברמיזות קלות, אולם בביקורו של אפרים אצל ורדה, כשבועיים לאחר מות אמו, נחשפים מאוויי ליבו עד שהם מגיעים לכדי מחשבות של קיום יחסי מין בכפייה ממש:

"אחר עלתה מחשבה בליבו, שאילו בא כאשר בא ולא היה אומר דבר אלא אונס אותה שם במקום עמידתה במטבח, לא היה הדבר נורא כל-כך והביזיון לא היה מחפיר כל-כך."

היחסים עם ורדה יישארו דואליים ומשונים, שכן, לעתים הוא חש כלפיה וכלפי דניאל יחסים של בן להוריו, ולעתים הוא חש כלפי ורדה תשוקה מינית גדולה ובלתי נשלטת. שחר רומז אולי לכמיהה אדיפאלית חזקה ביותר של אפרים כלפי ורדה.

נדמה, כי המבנה האדיפאלי שהתקיים במשפחתו של אפרים (אותה כמיהה כמעט רומנטית לאימו שיינדל, ושנאה רושפת כלפי אביו ר' אהרון), מתקיים כעת במעגל שבין אפרים לבין ורדה, כאשר דמות האב היא אלוהים. השנאה הגדולה של אפרים לאלוהים האורתודוקסי, לדת היהודית, חוקיה ומצוותיה, מקבלים, בעקבות ניתוח זה, גוון אישי ועז הרבה יותר. בתוך המעגל הזה, התמונה מתבהרת ומאפשרת להשוות את העולם החילוני לדמות אם, טובה, חמה, נחשקת, מקבלת ונוכחת. לעומת זאת, את העולם הדתי, ובתוך זה את האלוהים, ניתן להשוות לדמות אב, תובענית, מרוחקת ולא ממשית. בין שני העולמות הללו, בחירתו של אפרים לא קשה, הוא מתאהב בורדה ושונא את אלוהיו.

 

מותה של האם שיינדל סגל

פרק ז' בנובלה, מתאר את הידרדרותו הדתית של אפרים, עד שהיא מגיעה לשיאים מפתיעים ממש.

"הרגש הרגיש שמתיחות עצביו מתקרבת במהירות רבה לנקודת משבר, ושכל איסור או חובה שמקורם בדת, ואפילו הקלים ביותר, דברים שהיה עושה עד כה מתוך הרגל ובהיסח-הדעת, היו מביאים אותו עתה לידי רתחה."

בתחושות אלו, מזקק דוד שחר את תחושותיו הקשות כלפי הדת היהודית האורתודוקסית, חוקיה ומצוותיה. ניתן למצוא בסיפורים נוספים של שחר התייחסות ביקורתית כלפי הדת היהודית, אולם קשה למצוא סיפור שבו שוטח שחר מספר פעמים ובצורה סדורה את טענותיו וקשייו הכנים כלפי הדת היהודית.

בפרק זה, אפרים מתאר את הסיוטים שפוקדים אותו בלילות ובהם מתרחשים גילויי אהבה בין אפרים לבין ורדה וגם בין אפרים לבין אימו. את החלומות הללו קוטע אביו של אפרים, תוך שהוא מקלל ומכה את הנשים. הוא מכנה את אפרים 'נואף!'. אמנם מדובר בחלום, אך במהלך החלום הזה (שניתן לראות בו את מאוויי הנפש החזקים ביותר), מתרחשים יחסי ניאוף בין אפרים לבין ורדה, ולא די בכך, אלא גם רמיזה לגילוי עריות בין אפרים לבין אימו. גילוי עריות, הוא מהאיסורים החמורים ביותר של הדת היהודית, חמור עד כדי כך שמוטב לאדם המאמין למות ולא לעבור עליו. סיוט זה של אפרים, יכול לסמל עדות נוספת להידרדרותו הרוחנית, חסרת המעצורים, של אפרים.

אם יציאתו של אפרים מחיק הדת הייתה סמויה עד כה לאורך הנובלה (מבחינת המרחב הציבורי), בפרק ז', אפרים מתוודה בפני מנהל הסמינר למורים על בעיותיו באמונה:

" 'יש אלוהים', צעק אפרים, 'אולם אלוהים אינו דורש ממני שאחבוש כובע ושאתפלל שלוש פעמים כל יום ושלא אעשן בשבת. אלוהים דורש ממני אך ורק שלא ארע לשאר בני-אדם' "

לאחר השיחה, אפרים מחליט באופן סופי לעזוב את המסגרת הדתית ולפנות אל האלטרנטיבה החילונית. נדמה שאפרים חצה את כל הקווים במהלך הפרק. חילול שבת בפרהסיה, כמיהה ליחסי מין אסורים מהתורה, עזיבת המוסדות הדתיים והתחברות חברתית ומקצועית עם המרחב החילוני.

מעניינת בחירתו של שחר לעצב את העלילה כך, שבשיא ההידרדרות הרוחנית מתרחש האסון הגדול של משפחת סגל – מותה הטראגי של האם האהובה שיינדל בתאונת דרכים קשה. כמובן שאי אפשר להצביע על צירוף מקרים זה כהתערבות אלוהית מוחלטת, אבל הנושא שסובב סביב הנובלה כולה, קרי יציאתו של אפרים בשאלה, והעובדה שממש באותו פרק של ההידרדרות הדתית מתה האם בפתאומיות, גורמת לטרגדיה להיראות פנטסטית ולמעשה להצביע על קיומו ונוכחותו הממשית של אלוהים.

 

אפיזודת הסיום ומשמעותה

עם שוך הסערה המשפטית שאליה נקלע אפרים בעקבות תקיפת השוטר הבריטי, ברגעי הסיום של הנובלה, אפרים מודה לורדה, על שהגיעה ללוות אותו בעת שחרורו מהמעצר. בשיחה בין אפרים לורדה, אנו נחשפים שוב לדואליות של היחסים ביניהם. תחילה, תוקפת אותו התשוקה הגדולה כלפיה, אך הפעם, אפרים לא מסתפק במחשבות, אלא מממש את רצונותיו באופן פיזי:

"פתאום אחז אותה בשתי ידיו, אימץ אותה אל לב ונשק לה בחום על שפתיה. היא היתה כה רכה וחסרת-אונים בין זרועותיו עד כי נמלא ליבו רחמים עליה."

ורדה לא מביעה התנגדות תקיפה כלפי אפרים, להיפך, היא מחזירה לו נשיקה קלה בשפתיים, תוך הבהרה שיחסים רומנטיים אלו, לא יכולים להתממש באמת, ויישארו בגדר תשוקה לא ממומשת. ורדה מזמינה אותו לביתם לחגיגת שחרור, ביחד עם דניאל בעלה. ורדה, אולי רומזת לאפרים – היה לי בן, לא אהוב.

אבקש להתייחס לשתי אנקדוטות המופיעות באפיזודת הסיום של הנובלה. ראשית, מוטיב ההתבגרות שמופיע בחלק זה – ההתייחסות לזקן שצמח בזמן המעצר, אמירתה של ורדה: "הרי אתה צעיר כל-כך, בן שבע-עשרה, ילד, ילדון ממש." ולעומתה דבריו של אפרים: "אינני ילד, אני גרוע מילד, אני פשפש...". ממוטיב זה, ניתן להסיק כי שחר יצר סיפור המתאר מעבר מילדות לבגרות, שמלווה ביציאה מהדת ואימוץ זהות חדשה. במהלך ההתבגרות הזאת, עוזב אפרים את הוריו הישנים, את ביתו ואת הממסד הדתי, ומאמץ לעצמו זהות חדשה, שבאה לידי ביטוי בעיקר בחילוניות שלו ובאימוצו את ורדה ודניאל כהוריו החדשים. בהקשר של מערכת היחסים ה"הורית" המשונה הזו, הדברים נותרים פתוחים בסוף הנובלה, אך בעצם תחושת ההקלה שהקורא מרגיש שסוף כל סוף, אפרים מצא לו מקום בעולם, נדמה שמערכת היחסים הזו, תגיע למקומות חיוביים, ואכן, אפרים מצא לו בית חם ומקבל.

נקודה מעניינת שנייה, היא הציטוט המסיים את הנובלה:

"אפרים נשא עיניו למרום – נדמה היה לו שאלוהים עדיין יושב שם למעלה וצופה בו בטלסקופ. צופה, ומחכה לראות איך יפול דבר."

כפי שאפרים אומר במפורש לאורך העלילה, מבחינתו אלוהים קיים. הוא מאמין בו, ומנהל איתו מערכת יחסים שאופייה משתנה מעת לעת. אפרים לא כופר בהימצאותו של בורא לעולם, אך מתקשה להתחבר לנציגיו ולציית לדרישותיו. הדימוי של האל היושב במרום, מביט באדם באופן כה פרטני (בטלסקופ) ובוחן את התנהגותו, הוא דימוי השאוב ממגמות דתיות שונות, שלפיהן, האדם מנהל קשר ישיר עם אלוהים שאין דבר נסתר ממנו.

בעקבות הדימוי הזה, עולה גם שאלת השכר והעונש בחייו של המאמין, ובאופן שבו אפרים תופש אותו. הסיום, מותיר את הקוראים סקרנים ביחס לגורלו העתידי של אפרים – האם בשל הפסקת קיום אורח החיים הדתי, ימשיכו לפקוד אותו טרגדיות וסיטואציות קשות (כמו מות אימו, או הסתבכותו הפלילית), או שמא ההשגחה האלוהית לא באמת קיימת, ואפרים בחייו החילוניים יחיה חיי שגרה, מלאים ושלמים יותר. מבחינת תפיסת האל והבנת נוכחותו בעולם, הדברים נשארים פתוחים בסיום הסיפור, אך מבחינת היחס לאורתודוקסיה הדתית, די ברור כי יחסו של אפרים הוא יחס של ניכור ומיאוס.

*

האלמנטים שדרכם מיוצגת הדת היהודית בנובלה על הצללים והצלם – דמות האב של אפרים, הממסד, מערכת החוקים הנוקשה והמעגל החברתי, כולם מוצגים בצורה בעייתית. הדמויות שמוצגות באור חיובי לאורך הנובלה, הן שיינדל אימו של אפרים, ורדה ודניאל, כאשר המשותף לשלוש הדמויות הוא חוסר דתיותן (שיינדל מוצגת כפחות דתית מאביו של אפרים וורדה ודניאל חילוניים לגמרי).

המשיכה של אפרים לעולם החילוני כל כך חזקה, עד שמבחינה סמלית המשיכה שלו אליה היא כמעט משיכה מינית. הוא מוצא בעולם החילוני שילוב של חום ודאגה אימהית, וכן חופש לשחרור יצרים ומאוויי נפש. לעומת זאת, את הדת היהודית, טקסיה ומצוותיה, הוא מציג כעול קשה מנשוא, חסר פשר ותכלית. קשה למצוא לאורך הנובלה אזכורים חיוביים מוחלטים למצווה או מנהג דתי כלשהו. אפילו הקידוש המשפחתי ביום השבת כרוך בהגעה בזמן ובחרדה מפני תובענותו של האב, רבי אהרון סגל.

אפרים, כמו רבים מגיבוריו של דוד שחר, נמשך לרוחניות כלשהי (זו יכולה להיות אלוהות שנקשרת בעבודה זרה ממש, אך בעלת ממדים רוחניים). הוא מצוי בסוג של חיפוש אחרי הרצון האלוהי, ופענוח משמעות הקיום האנושי. המערכת ההלכתית האורתודוקסית של הדת היהודית לא מספקת אותו, והחיפוש הרוחני נמשך אל מחוזות אחרים.