איש בחליפת ארמני בעלת פסים דקיקים בצבע כחול כהה עמד ליד מלון המלך דוד בירושלים. הוא החזיק בידו תיק מסמכים עשוי עור. ידו החופשייה יישרה עניבה ורודה, החליקה על שיערו המבריק מג'ל ולאחר מכן נפנפה למונית. מתחת לגבות שחורות ועבות עיניו החומות הבהיקו בשמש המזרח תיכונית ולא שמו לב לעוברי אורח שחלפו לידו. המונית עצרה, הוא התכופף והתיישב מאחור. "לגן הטכנולוגי, בבקשה," הוא אמר באנגלית.

 

הנהג הסתובב וחשף פנים עגולות ממוסגרות בשיער חום בהיר ודק. חריצים הקיפו את עיניו. פינות שפתיו נמשכו כלפי מטה. "אתה יודע איפה זה? שאשים וייז?" הוא שאל באנגלית במבטא ישראלי כבד. הנוסע העיף מבט על מספר תעודת הזהות המודבק למגן השמש שבישר באותיות גדולות באנגלית ששם הנהג הוא שמחה.

 

"אני לא יודע," הוא ענה. "אמרו לי שזה קרוב לתחנת הרכבת."

 

"זה רחוק. אתה רוצה שאפעיל מונה, או נגיד מאה שקל?"

 

האמריקאי נפנף בידו. "מאה שקל נשמע בסדר."

 

המונית החליקה בין המכוניות. "אתה בביקור עסקים?" שאל הנהג, עיניו הכחולות והקרות כמו שמי ירושלים בחורף, נצנצו במראה.

 

"כן, אני מייצג משקיעים בחברות סטארט-אפּ," אמר הנוסע בזמן שעיניו סרקו את מסך הטלפון.

 

"נחמד," הנהן הנהג. "ישראל היא ה'סטארט-אפ נִיישׁן'. הרבה אנשים עושים כסף. אתה מניו יורק?" הנוסע המהם. "כן, ידעתי. לקחתי הרבה בחורים כמוך. הייתי כמו נהג פרטי של כמה מהם. סיפרו לי הרבה על ניו יורק. על היהודים העשירים שם. אגב, איך האנגלית שלי?"

 

האיש לא השיב שקוע בטלפון. הנהג משך בכתפיו ונאנח. "אח, כולכם אותו הדבר. חליפה, אייפון, רולקס," והביט בו במראה.

 

המונית חלפה ליד חנויות יוקרה ופארקים מטופחים. הנהג ליקק את שפתיו. "יש לי רעיון לפתוח שירות לימוזינות בישראל." הוא אמר. "כמו בלוס אנג'לס. לאורחים וי. איי. פּי. או סתם לאנשים שרוצים להרגיש ויי. איי. פיי." הנוסע לא ענה והמשיך לתקתק באצבעותיו על המסך. עיני הנהג זגזגו בין הכביש למראה. פתאום הוא סטה בחדות לנתיב השמאלי ופנה שמאלה לרחוב צר. הנוסע הוטח לצד, והטלפון נשמט מידו.

 

"הכול בסדר?" שאל.

 

"כן," השיב לו הנהג. הנוסע הרים את האייפון מרצפת הרכב והמשיך להקליד.

 

עם ההתרחקות ממרכז העיר הנוף הפך מבתי פאר ערביים ישנים לבתי דירות גבוהים פרבריים. בפאתי העיר הנהג שוב פנה בצורה פתאומית לדרך מקורצפת שהובילה לאזור סלעי וירוק. הוא המשיך להציץ בחטף במראה מפעם לפעם. האוטו קפץ כשהצמיגים התגלגלו על האבן. הנוסע הרים את ראשו. "איפה אנחנו?" הוא שאל. הנהג לא ענה. "ברור שזה לא הגן הטכנולוגי!" הרכב עצר לפני צריף פח חלוד. הנהג כיווץ את ידיו לאגרופים לכמה שניות, התכופף קדימה והזדקף. הנוסע סובב את ראשו מצד לצד אוחז את הטלפון בידו הימנית. פתאום הנהג שלח את ידו וחטף את הטלפון. הוא יצא מהרכב ופתח את הדלת האחורית כשסכין שלופה בידו השנייה. הוא סימן לנוסע לצאת.

 

"מה אתה עושה?" שאל האמריקאי בקול גבוה.

 

"סתום ת'פה!" הנהג נבח ומשך אותו מהאוטו. הוא הצמיד את הסכין לגבו ודחף אותו לתוך הצריף. הוא סגר את הדלת במהירות ונעל אותה. האיש סרק את החדר החשוך וראה שולחן אוכל ישן עם כיסאות חלודים מכוסים באבק. בִּדְלֵי סיגריות ופחיות בירה ריקות היו מפוזרים על הרצפה.

 

"תקשיב לי טוב מר הייטק," הוא שמע את הנהג צועק מבחוץ. "אתה נשאר כאן. אני שולח הודעה לאדם הראשון ברשימת השיחות שלך ודורש כסף כדי לשחרר אותך."

 

"קוראים לי אדם," הוא ענה. "למה אתה עושה את זה?"

 

"אני יודע מה שמך!" אמר הנהג. "הטלפון שלך אצלי וגם התיק עם הארנק. כל היהודים מניו יורק אותו הדבר. אתם באים לכאן בחליפות יקרות, מפזרים כסף כמו גשם ומסתובבים כאילו אתם בעלי הבית. אבל כולכם סמרטוטים! אתם לא יודעים מה זה צבא. אתם לא יודעים מה זה פיגוע..."

 

אדם הביט בדלת כאילו לא שמע אותו. "כמה אתה רוצה, שמחה?" אדם שאל. הנהג שתק. "ראיתי את תמונת הרישיון שלך על מגן השמש. אני יודע שאתה שמחה. מה פירוש השם?"

 

"הַאפִּינֶס," הוא אמר.

 

"הַאפִּינֶס?" אדם חזר על המילה.

 

הנהג צחק כאילו הוא סיפר בדיחה. "שמחה זה לא אני," הוא אמר במרירות. "אבל לא אכפת לי מה אתה יודע. אדרוש מאה אלף דולר. בשבילך זה בטח פִּינאטס, כמו שאתם אומרים." אדם שמע תקתוק מהוסס על מסך הטלפון. האדם האחרון שאיתו דיבר היה מַכָּר בניו יורק. אדם רצה לדעת מה דעתו על השקעה במעבד מחשבים חדש שנמצא בפיתוח בישראל. מיד אדם הריץ בראשו תסריטים, השערות, תרחישים ותוצאות אפשריות. הוא ניסה להיזכר בסרטי חטיפה. הוא שמע את המנוע ואת הצמיגים מכרסמים את החצץ ואז דממה. הוא צנח לכיסא ונתקף בשיעול יבש כשהאבק נדחף למעלה אל תוך נחיריו, ושאריותיו נחתו על החליפה.

 

הוא המשיך בהעלאת השערות: שמחה חוזר עם חבורה של מאפיונרים ומפוצצים אותו במכות. דרך המכר בניו יורק שמחה מגיע לשרה אשתו ששולחת את הכסף, אבל שמחה בכל זאת נוטש אותו שם למות לאט בבדידות. המשטרה עוקבת אחרי שמחה לצריף ובקרב היריות כדור חודר דרך הפח ישר אל תוך לבו. שמחה מוכר את הטלפון, מנצל את כל מסגרות כרטיסי האשראי ואף פעם לא חוזר.

 

הוא חש שהפחד משתלט על גופו ומיד הכווין את מחשבותיו לדברים שמחים. ילד בונה ארמון חול בחוף הים הלבן של ההַמְפְּטוֹנְס; סטודנט שחצן מאבד את עשתונותיו בפאבּ במַנְהָטֶן כשהוא רואה אישה יפה מאוד בעלת שיער ג'ינג'י ושומע את צחוקהּ המעורר תשוקה; איש העסקים הטירון שניסה בכל כוחו לשדר ביטחון במשרד בקומה השמונים עם קירות הזכוכית כשניהל את רכישת הסטארט-אפ הראשונה שלו. כך עברו השעות בזחילה עד שהאור התחיל לסגת החוצה דרך הסדקים בין הקיר לבין הקרקע עם שקיעת השמש. נפלה עליו תרדמה שנקטעה לפרקים על ידי כאבי צוואר וישבן רדום.

 

כשאור היום התגנב בחזרה אל תוך הצריף, אדם התעורר והתמתח בכאב. כשפקח את עיניו הוא נזכר במצב וקפץ על רגליו בהלם. למרות הכישלון המובטח, הוא ניסה לפרוץ בכתפו הימנית את הדלת הנעולה בכל כוחו. אחר כך הוא תפס את הקצה התחתון של הפח מעל הסדק. הוא ניסה לעקור את הקירות מהקרקע, אבל הצריף היה בנוי כדי לשרוד את רוחות החורף החזקות של הרי יהודה. הוא שקע מטה בייאוש ונשען על הקיר מתנשף, ראשו מכורבל בין ברכיו. הרעב הציק לו, והוא נזכר בארוחת הבוקר במלון אמש.

 

פתאום גריסת צמיגים וטרטור מנוע מילאו את החדר. נעליים רמסו את החצץ. מפתח הסתובב במנעול. הדלת נפתחה בתנופה. שקית סוּפֶּר מניילון עם בורקס, מְכל יוגורט ופחית קולה נזרקה פנימה. הדלת נסגרה במהירות.

 

"חכּה!" אדם קרא ורץ לדלת. "מה קורה? שולחים לך את הכסף?" הוא שמע שפשוף של גפרור על קרטון והריח את העשן הרעיל של סיגריה.

 

"כן," השיב לו שמחה, "אשתך מעבירה את הכסף לחבר שלך כאן ב'קול תקשורת'. הוא יביא לי מזומן. ואז נעשה החלפה."

 

"נהדר!" אדם צהל. ושאל, "שרה אמרה עוד משהו?"

 

שמחה היסס מעט לפני שהשיב. "כן. היא ביקשה ממני לא לפגוע בך."

 

"מה ענית?" אדם שאל מהר.

 

"לא אמרתי כלום," שמחה ענה. "אבל אני אומר לך: אם הכול יתנהל כפי שאני רוצה, אין לך ממה לדאוג."

 

"שמחה," אדם נשען על קיר הצריף והדביק עליו את לחיו השמאלית המלוכלכת בניסיון להתקרב לקול בחוץ. "יש לי ילדות קטנות. הן זקוקות לאבא שלהן. אתה מבין? יש לך משפחה?"

 

הדלת נפתחה בכוח, ושמחה פתאום עמד אף אל אף מול אדם. אדם הבחין בקמטים מעמיקים מסביב לעיני שמחה. "אתה שם לב שאני לובש את אותה החולצה מאתמול?" הוא נבח. "אתה חושב שרק לאנשים עם כסף יש ילדים? מה אתה יודע על משפחה, יא אמריקקי. בישראל משפחה זה הכול!"

 

"אז למה אתה מְסַכֵּן אותם וחוטף אותי?" אדם שאל. "לא חבל שתלך לכלא?"

 

"כן? אתה חושב שאלך לכלא?" שאל שמחה ופניו התרככו.

 

"ברור שתלך לכלא," אמר אדם בחוסר סבלנות. "מה שאתה עושה לי נקרא חטיפה. מי שעובר על החוק הולך לכלא."

 

"אתה יודע מה זה כלא?" שמחה שאל. אדם שתק. "אתה מכיר מישהו שהיה פעם בכלא?" אדם שוב לא ענה והסתכל על הנעליים שלו המכוסות באבק.

 

"אספר לך מה יקרה אם אלך לכלא: אשתי תקבל קצבה מהביטוח לאומי. לא אצטרך להסתובב בכבישים ולהתחנף לאנשים להיכנס למונית שלי. אקבל שלוש ארוחות ביום. אם אתנהג יפה אוּכל ללמוד תואר..." מבטו כבר עבר מאדם לנקודה בקיר האחורי. עיניו הצטמצמו, והוא נשם כמה פעמים כאילו הוא עומד להתחיל לדבר ועוצר את עצמו. אדם כיווץ את גופו וחיכה לתזוזה פתאומית שלו.

 

דממה השתררה. שמחה בחן את העור החלק של אדם, האבק על החליפה והזיק התמים בעיניים החומות והאינטליגנטיות. "אבא שלי היה אלכוהוליסט," אמר לבסוף. "הוא הרביץ לאמי הרבה שנים עד שנטש אותנו. הייתי הבכור אז נאלצתי לפרוש מהתיכון בכדי לפרנס. חילקתי עיתונים, ושטפתי כלים במסעדות. אף אחד לא התקשר מבית הספר לשאול למה הפסקתי לבוא." אדם שתק והרים את עיניו להיישיר מבט אל שמחה. שמחה הִטה את ראשו לצד והמשיך, "אחר כך, הדוד שלי השיג לי רישיון נהיגה, עזר לי להיכנס לחברת מוניות ועשה דיל עם בעלי החברה שייתן לו חצי מהמשכורת המסכנה שלי. עבדתי משמרות כפולות וישנתי במונית. התחלתי לשתות. פגשתי נשים. עד שהכנסתי אחת להיריון. התחַתַּנּו. היא בסך הכול בחורה טובה. הפסקתי לשתות. נשבעתי בחיי שלא אהיה כמו אבי."

 

אדם מעולם לא שמע גבר מדבר ככה. כל שביב מידע ששמחה סיפר היה כמו אגרוף בבטן. "מאיפה האנגלית שלך?" הוא הצליח להוציא.

 

"אמרתי לך, מהמונית," שמחה נהם. "הסעתי הרבה בחורים מניו יורק, כמוך."

 

אדם כיסה את עיניו בכפות ידיו ומעד אחורה. שמחה עמד דקה בלי לזוז ואז ניער את גופו. הוא יצא מהצריף וחזר עם עוד שקית פיתות וחומוס. הוא זרק את השקית אל חיקו של אדם, סגר את הדלת, נעל אותה ונסע. אדם התיישב ונגס בבורקס באיטיות.

 

'אני יודע איך לעשות לאנשים מיליונים,' הוא חשב בניסיון להרגיע את עצמו. הוא ישב במקומו כמה שעות ובנה תוכניות עבודה לעיצוב אפליקציה עבור נהגי מוניות לזהות אזורים מלאֵי אנשים, שעון חכם לאלכוהוליסטים שעוזר להם להימנע מפיתויים לשתות וקורס לאסירים בכלא במכירות ושיווק. אחר כך הוא קם והתחיל לצעוד מקיר הצריף לקיר השני בקו ישר, כל פעם יוצר מסלול חדש באבק הרצפה. הוא ראה בעיני רוחו את הוריו שהציבו אותו על מסלול חייו ודחפו אותו קדימה – לבית הספר הפרטי באַפֶּר וֶוסְט סַייד, לבית הספר לעסקים באוניברסיטת פנסילבניה, העבודות בקיץ בחברות של החברים של אביו והחתונה המהודרת בקאנטרי.

 

הוא עצר ונאנח. הוא המשיך ללכת. עכשיו, כל פעם שהתנגש בקיר, הוא פגש מישהו. שרה, כבר לבושה ומאופרת, נפרדת ממנו בבוקר בנשיקה לוהטת. בתו הגדולה רומי שבונה ארמון מלֶגוֹ מסבירה לו בסבלנות על כל חדר וצְריח. בתו הקטנה טיילור מזמינה אותו להצטרף למסיבת התה שהיא עושה עם הבובות שלה בתוך בית המשחק בחדר שלה. חברו הטוב ריצ'רד מעביר לו בקבוק בירה בזמן שהם יושבים על הספה ורואים משחק כדורגל אמריקאי. אבא שלו קורא את הוַול סְטְרִיט ג'וּרְנַל ליד חלון ראווה בביתו בפַּלְם בִּיץ' המשקיף אל מגרש הגולף.

 

ואז פניו העגולות והחיוורות של שמחה הופיעו, תלויות באוויר כמו חתול הצ'שייר ב"אליס בארץ הפלאות". הראש של שמחה הסתובב. כשהפנים חזרו אליו, הן הפכו לפנים המקומטות של איש התחזוקה במשרד שלו שאדם לא ידע מה שמו, עיניו דומעות וממצמצות. אדם כופף את ראשו אל תוך ידיו ושפשף בעיניו כמו אופה הלש בבצק.

 

כשהגיעו דמדומי הערב הוא אכל את שאריות האוכל ועבר לשכב על האדמה הקרירה, ידיו משולבות מאחורי הראש. הוא דמיין את שרה בבית משתדלת לנהל את העניינים כרגיל. היא אוכלת ארוחת צוהריים עם חברתה לינדה ב"לה גְרָנוּאִי". היא מכינה סנדוויצ'ים עם חמאת בוטנים וריבה עבור הבנות בצורה של סמיילי. היא מספרת להן סיפור לפני השינה על נסיך אמיץ שיצא להציל את הנסיכה מהדרקון, אבל המכשף המרושע כלא אותו בצינוק. ואז הפֵיה הטובה גרמה לחרב הקסם של הנסיך לרחף בין סורגי הברזל ישר אל תוך ידו.

 

אדם התעורר כששמחה רוכן מעליו והסכין בידו. "קום ותסתובב!" הוא נבח. "ידיים מאחורי הגב." הוא הניח את הסכין על השולחן וקשר את ידיו של אדם מאחורי גבו בחוזקה. הוא שם רצועת בד שנקרעה מחולצת טי ישנה על עיניו, הידק אותה והוביל אותו למושב האחורי של המונית. אחרי נסיעה של כעשר דקות שמחה עצר את הרכב והוציא את אדם ממנו בגסות. אדם ניסה לקפוץ במקום כדי לשחרר את כיסוי העיניים, אך זה היה מהודק היטב.

 

"תפסיק!" נהם שמחה. עוד אוטו הגיע. שמחה והגבר השני דיברו בעברית בנעימוּת לבבית.

 

"אדם, הכול בסדר, אני כאן!" קול קרא באנגלית. אדם הכיר את הקול של עמית מ"קול תקשורת". הוא חייך כאילו הם נפגשים לבירה בפאבּ אחרי יום עבודה. עוד כמה משפטים בעברית הוחלפו, היה רעש של תיק כבד עובר מיד ליד ודלת נטרקה. אדם סובב את הראש מצד לצד כדי ללכוד צליל שירמוז לו מה קורה. "עמית?" הוא קרא. הוא הרגיש נשימה על צווארו, קפא במקומו והתכונן לברוח לכיוון השני.

 

"אחי," עמית אמר. הוא הסיר את הכיסוי, ואדם גילה את פני ידידו. עמית הסתכל ברוגע מעֵבר לכתפו. אדם סובב את הראש ועיניו התלכדו באלה של שמחה. "אתה בן זונה!" הוא צעק. עמית תפס את ידיו והחזיק אותו. שמחה שלח לו מבט זלזול, נכנס לאוטו ונסע. עמית שחרר את החבל מידיו. "יאללה, נלך." הוא תפס את המרפק של אדם כאילו הוא עדיין קשור וכיוון אותו לאוטו. "אין לי קליטה כאן," אמר לאדם, "אבל אנחנו קרובים לירושלים. בקרוב תוכל להתקשר לשרה. אל תדאג, המשטרה כבר תגיע אל שמחה."

 

למחרת, השוטר מצא את אדם בחדר האוכל במלון המלך דוד והתעקש שהוא יבוא איתו לתחנה ויזהה את שמחה. שוטרים עצרו אותו כמה שעות אחרי ששחרר את אדם. הם הכניסו את אדם לחדר קטן וצפוף עם חלון. הוא הצביע על שמחה מיד כשראה אותו עומד בשורה של חמישה גברים. שמחה נעץ מבט ישיר ולא מתנצל אל החלון כאילו הוא יודע היכן בדיוק עומד אדם אף על פי שעבורו זו היתה רק מראה. לרגע אדם חשב שהוא אפילו זיהה רמז של חיוך מכיר תודה. כשאדם יצא מתחנת המשטרה, הוא ביקש מהשוטר המלווה לעדכן אותו לגבי התיק ונתן לו כרטיס ביקור.

 

לא עברו חודשיים ונציג הפרקליטות התקשר וביקש מאדם לבוא לישראל להעיד. הוא הוסיף שקיימת אפשרות לשלוח עדות כתובה אם הוא רוצה, אך אלו לרוב פחות אפקטיביות. אדם ישב במשרד והביט בנהר ההאדסון ששמש אביבית נצצה על פניו. מאז שחזר לניו יורק הוא שקע מהר בחזרה לתוך מסלול חייו. הוא בילה שעות ארוכות במשרד, פינק את בנותיו בדובוני ענק ונכנס למיטה בלילות בתשוקה עזה לאשתו היפה. הוא ניסה להתנהג כאילו החטיפה לא קרתה. פתאום נכנס למשרד בלי לדפוק על הדלת איש צעיר עם סולם וארגז כלים. בלי להביט באדם, הוא הציב את הסולם מתחת לתאורת התקרה והתחיל לטפס. אדם התבונן באיש וענה לנציג הפרקליטות שהוא יבוא לישראל.

 

שרה לא כפתה על אדם לדבר על מה שקרה בירושלים. היא מעולם לא שאלה הרבה שאלות על חייו המתרחשים מחוץ למחיצתה אלא הקדישה את כוחותיה לטיפוח יופיָהּ, גידול הבנות ותחזוקת מקומה ברשת החברתית שלה. מאז שחזר היא שמה לב למבטו הנודד למרחקים מדי פעם ותחושה מורגשת מקצת שהוא שומר סוד. כשהוא אמר – לא שאל – שייסע לישראל להשתתף במשפט, גופהּ התחיל לרעוד, והיא התחננה בפניו שלא ייסע. הדמעות שזלגו על לחייה מרחו את האיפור. כשסירב להיעתר לה, היא צרחה שזה רק כסף ונשבעה שהיא תעזוב אותו אם ייסע. אבל הוא התעקש להגיע לירושלים להעיד באופן אישי. בכל מקרה, הוא אמר לה בשקט, "יש לי כמה לקוחות שאני צריך לבקר." שרה שתקה. היא הצמידה את גופה אליו, הקיפה אותו בזרועותיה ושילבה את אצבעותיה על גבו כמו מנעול.

 

בדיוק שבוע לאחר מכן הוא נחת בבן-גוריון. הוא הגיע משדה התעופה היישר לבית המשפט, עלה על דוכן העדים ודיבר לאט בכדי לאפשר תרגום לעברית. כששאלו אותו אם הוא רוצה ששמחה יקבל את העונש המקסימלי, הוא ענה שכן.

 

כשעורכי הדין סיימו את החקירה, אדם פנה לשמחה בפעם הראשונה. הוא דקלם את המילים שהתאמן בהן במשך כל הטיסה וניסה לשמור על רוגע, "התקווה האמיתית שלי היא שתנצל את זמנך בכלא ללמוד. אני מציע מִנהל עסקים. מה שעשית לי דרש אומץ ותעוזה, חשיבה מהירה ויכולת לפעול תוך כדי תנועה. כשתסיים לרצות את העונש, אני אלווה לך מאה אלף דולר להקמת עסק, ואהיה היועץ העסקי שלך."

 

התובע קפץ על רגליו. "כבוד השופט, אני מבקש להסיר מהפרוטוקול את דברי העד כעת. זה לא קשור בכלל לאירועים שהובילו לכתב האישום שהוגש נגד הנאשם! על כבודו לא להתחשב בדבריו בקביעת העונש."

 

אדם פנה אל השופט ומשך בכתפיו, "אני איש עסקים. אני יודע איך להרוויח כסף. אני לא יודע איך שולחים אנשים לכלא. הסבים הגדולים שלי היגרו לאמריקה כדי שאחיה ברווחה נפשית וכלכלית. הם עבדו קשה, הם הקריבו הרבה והם הצליחו. אני לא לוקח את הפריווילגיה שלי כמובנת מאליה. אני משקיע לא מעט כסף בחברות ישראליות מבריקות. אף פעם לא פגשתי אדם כמו שמחה. ואז הבנתי שיש כאן שוק פרוץ."

 

הוא פנה לכיוון של שמחה שישב עם ראש מורכן על החזה. "בעשרות הביקורים שלי בישראל לא ראיתי אף לימוזינה אחת. אני חושב שזה רעיון נפלא. אני מחכה לתוכנית העסקית שלך, ונתקדם." הוא קם וצעד לפתח היציאה. פינות שפתיו השקועות של שמחה נמתחו לצדדים, ועיניו הכחולות נצנצו כמו יום חורף ירושלמי.