* נוסח ראשון: "פופיוט: פרודיה בשירי תפילה ישראליים" (בשיתוף עם נועה שקרג'י), כתובת 7–8, אוקטובר־דצמבר 2012. מבוסס על הרצאה שנשאו גלעד מאירי ונועה שקרג'י בכנס בינלאומי לסאטירה חברתית־פוליטית, אוניברסיטת חיפה 1.5.2012.
שירי התפילה הישראליים עושים שימוש רב בפרודיה. זהו ביטוי להשפעת התרבות הפופולרית התקשורתית וההומוריסטית על התפילה – תופעה שאנו מכנים פופיוט. הפופיוט הוא הזדמנות הניתנת לשירה היהודית הקדומה (הפיוט) לדלג היסטורית ופואטית לתקופה אחרת על מנת להתעדכן בחידושיה ולשוב להיות רלוונטית עבור משוררים וקוראים. אנו מבקשים לתאר תופעה זו באמצעות שני שירים: הראשון מאת דוד אבידן, בן דור שנות ה־50 של המאה הקודמת, והשני מאת אדמיאל קוסמן, בן דור שנות ה־80 של אותה מאה. לשם כך נאפיין ראשית מונחים מרכזיים: שיר תפילה, שירה ישראלית, פופואטיקה ופרודיה.
בקובץ קרבת מקום (2011), אנתולוגיית שירי התפילה שערכנו נועה שקרג'י ואנוכי, הגדרנו שיר תפילה כשיר בקשה. שתי סיבות לכך: האחת, שורש המילה תפילה, פל"ל, רומז למשמעותה הראשונית – בקשה; והשנייה, התפילה הראשונה המופיעה בתנ"ך היא תפילת בקשה. באופן כללי ניתן לומר ששירי תפילה מנסחים בקשה כפולה מעִם האל: משאלה לזכות בקרבתו המלווה בדרך כלל בבקשה ספציפית של הדובר, למשל לזכות בגאולה, שקבוצת הכדורגל שהוא אוהד תנצח או שיגיע האוטובוס.
השירה הישראלית המודרנית מסמנת תקופה פואטית־היסטורית ייחודית בשירה העברית. שניים מקוויה הסגנוניים הבולטים של התקופה הם תקשורתיות והומור (שהוא ביטוי מענג של תקשורתיות). שניהם ביטוי להשפעת העצמאות המדינית של העם היהודי על הספרות. כינון המדינה אִפשר לַאומה החיה בפזורה ודוברת לשונות רבות, לַעַם המתקיים מחוץ לְזמן ולְמקום ריבוניים, ליצור זהות מגובשת באמצעות הישראליות. מציאות כזו חייבה שיח המעוגן לא רק במקורות ובמיתולוגיה הלאומיים, קרי בטקסטים, אלא גם ביומיומי, באזרחי, באוניברסלי; שיח תקשורתי ופחות פתטי, אניגמטי ונמלץ. התקשורתיות וההומור הם גם תולדת השפעתה של התרבות הפופולרית: מדינת ישראל הצטרפה למשפחת המדינות בימים שתרבות זו נעשתה דומיננטית. התרבות הפופולרית היא אפוא כתם הלידה של הישראליות, והיא ניכרת בין השאר גם בספרותהּ.
הפואטיקה של התרבות הפופולרית היא הפופואטיקה, מקבילתו הספרותית של הפופ־ארט. זו פואטיקה המושפעת מתכנים של מדיה פופולריים, כגון קולנוע וטלוויזיה, ומתבניות אופייניות להם – התסריט, המערכון, הפזמון ועוד. אחת מתכונותיה המרכזיות היא השימוש הרב בפרודיה כחלק מהתקשורתיות, מההומור ומאמנות הביצוע (פרפורמנס) המציינים את התרבות הפופולרית. הפופיוט הוא למעשה צורה של הפופואטי.
הפרודיה היא יצירה תרבותית המְחקה באופן עוקצני ולרוב הומוריסטי יצירה תרבותית אחרת. הטקסט הפרודי מזהה בטקסט המקורי רכיבים נוחים להגחכה – תבניות מקובעות, סנטימנטליוּת, ארכאיזמים, מניירות ועוד – ומעוות אותם בדרך של הגזמה, המעטה, היפוך וכיוצא בזה. הוא משתמש בסוגי צחוק והומור תוקפניים, ולעיתים קרובות גם מנמיכים, ביניהם לעג, גיחוך, בוז, הומור שחור; ונוקט שלל אפקטים הומוריסטיים: אירוניה, סאטירה, גרוטסקה ואיגיון. הפרודיה אינה מבטאת על פי רוב הומור לשמו, אלא היא משתמשת בהומור בדרך מגמתית כדי לחזק את המסר הפולמי והמתקן שלה (Dentith, 2000).
לפרודיה תפקיד של היפוך נורמות ספרותיות בצומת היסטורי. זהו תפקיד פוליטי וביקורתי במערכת הספרותית, המבטא את הצורך של הדור ההווה להשתחרר מהמודל ומהחוקים שגיבשו קודמיו. במילים אחרות, הפרודיה היא סימפטום של מעבר בין תקופות היסטוריות והיא משרתת את הדור הצעיר כמכשיר לאימון ולשליטה בטקסטים קודמים על מנת להורידם מגדולתם.
אף על פי שהפרודיה היא בעיקרה תבנית ספרותית חתרנית, היא מתבססת על תפיסה שמרנית הקובעת שיש קנון ואף משמרת אותו, שהרי ללא קנון הקורא אינו יכול לזהות את המקור ופרשנות הטקסט נפגמת. מכאן גם הנטייה ליצור פרודיות על יצירות פופולריות (Hutcheon, 1985: 18). במצב עניינים זה נוצר הפרדוקס הפרודי: באמצעות ציטוט פרודי בטקסט המאוחר מְחַיָה הפרודיה את המקור ותורמת אגב כך לשימורו כיצירה חדשה ורלוונטית. הפרדוקס אף מסביר מדוע יש פרודיות הנולדות מתוך הערצה למקור (189 :2000 Dentith,). הפרודיה מזהה את גרעין הכוח של הטקסט המקורי ופוגעת בו באמצעות מקור כוחו, אולם זהו אותו מרכיב עצמו הנערץ על מחבר הטקסט המאוחר. בפרפרזה על דברי חז"ל אפשר לומר באופן אירוני: אמור לי על מי אתה עושה פרודיה ואומר לך מי אתה. זו אם כן תמצית הפרדוקס הפרודי: היוצר הפרודי מגדיר את זהותו הספרותית דרך יריבו.
בשירי התפילה הישראליים הפרודיה היא נשק איקונוקלסטי בהתמודדות של השירה העברית המודרנית עם הסמכות המקודשת של המקורות. בד בבד היא מהווה ניסיון פרדוקסלי לשמר את הרלוונטיות שלהם לתרבות היהודית המתחדשת. שירי התפילה הישראליים אימצו את העמדה הפרודית כדי לעצב זהות רוחנית עדכנית המתאימה למשורר עצמו, לזמן ולמקום. זהו מהלך מהפכני מבחינה פוליטית וביקורתית, בהיותו מבוסס על קישור לולייני בין הפרודי־הומוריסטי לרליגיוזי, שכן הנומינוזי או מעורר היראה מנוגד להומוריסטי – איננו צוחקים בדברנו עם האל או בזמן תפילה בבית הכנסת.
דוגמא מובהקת לפופיוט פרודי הוא השיר "תפילה מלב אל לב" של דוד אבידן:
אֲדוֹנָי אֱלוֹהֵינוּ אֲדוֹנָי אַתָּה יָדַעְתָּ
שֶׁאֲנַחְנוּ לֹא יוֹדְעִים דָּבָר וַחֲצִי דָּבָר
עֲשֵׂה לָנוּ נֵס עַכְשָׁו שֶׁנֵּדַע כָּל מַה שֶׁיָּדַעְתָּ
כָּל מַה שֶׁתֵּדַע כָּל מַה שֶׁתַּחְשֹּׁב כָּל מַה שֶׁתַּרְגִּישׁ
עֲשֵׂה לָנוּ נֵס עַכְשָׁו שֶׁנּוּכַל לַעֲשׂוֹת נִסִּים
לְמַעַן עַצְמֵנוּ וּלְמַעַן זוּלָתֵנוּ וּלְמַעַן אֲדוֹנָי אֱלוֹהֵינוּ
וְאַל תַּגְבִּיל אֲדוֹנָי אֱלוֹהֵינוּ אֶת אֶפְשָרֻיּוֹתֵינוּ
יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר הִגְבַּלְתָּ אֶת אֶפְשָרֻויּוֹתֶיךָ
וְתֵן לָנוּ עוֹלָם קָטָן מִשֶּׁלָּנוּ
שֶׁנִּבְרָא אוֹתוֹ בְּשִׁשָּׁה יָמִים וְלֹא נָנוּחַ
בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יוֹתֵר מִשְּׁבִיעִית הַיּוֹם
וְאַל תְּרַחֵם עָלֵינוּ אֲדוֹנָי אֱלוֹהֵינוּ
רַחֵם עַל הַקְּטַנִּים וְעַל הַשּׁוֹטִים
רַחֵם עַל הָעַמִּים וְעַל הָאֲרָצוֹת
וְתֵן בָּנוּ כּוֹחַ לִהְיוֹת אֲנַחְנוּ עַצְמֵנוּ
אֲדוֹנָי אֱלוֹהֵינוּ הֲלֹא אַתָּה יָדַעְתָּ
אֲדוֹנָי אֱלוֹהֵינוּ הֲלֹא אַתָּה שָׁמַעְתָּ
אֲדוֹנָי אֱלוֹהֵינוּ הֲלֹא אַתָּה אַתָּה
וַאֲדוֹנָי אֱלוֹהֵינוּ הוּא אֲדוֹנָי אֱלוֹהֵינוּ
לָכֵן תֵּן בָּנוּ כּוֹחַ לֹא לְוַתֵּר
וְלֹא לְעוֹרֵר רַחֲמִים שֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ
וַאֲפִלּוּ לְצֹרֶךְ כִּי אֵין אֲדוֹנָי צֹרֶךְ
אֲדוֹנָי אֱלוֹהֵינוּ הֲלֹא אַתָּה רִחַמְתָּ
אֲדוֹנָי אֱלוֹהֵינוּ וְלֹא אַתָּה תְּרֻחַם
תֵּן לָנוּ לֵב חָזָק וּמוֹחַ פָּתוּחַ
וְאַל תַּחֲשׁוֹב עָלֵינוּ יוֹתֵר מִדַּי
בָּרוּךְ אַתָּה אֲדוֹנָי בּוֹרֵאָדָם
לֹא יָנוּם וְלֹא יִישַׁן אֲדוֹנָי צְבָאוֹת
בָּרוּךְ אַתָּה אֲדוֹנָי עֵר לְתָמִיד
בָּרוּךְ אַתָּה אֲדוֹנָי בּוֹרֵא אָדָם בְּצַּלְמוֹ
בָּרוּךְ אַתָּה אֲדוֹנָי מְבֹרָךְ מִבְּרָכוֹת
וּפִי מְבָרֵךְ יְבֹרַךְ וְנֹאמַר אָמֵן
(אבידן, 1978: 41–42)
אבידן עיצב שיר תפילה המשמר את המסורת היהודית, אך בה בעת גם מורד בה. החתרנות באה לידי ביטוי בחיקוי המגחיך של צורת התפילה היהודית המקובלת. הפרודיה בשיר מפרקת את ההיררכיות ואת הדיכוטומיות המקובעות ביחסים שבין הנשגב להיתולי. היא אף יוצרת אינטימיות מפתיעה בין האדם לאל הודות לווידויים אוטו־פרודיים, כדוגמת "שֶׁאֲנַחְנוּ לֹא יוֹדְעִים דָּבָר וַחֲצִי דָּבָר", ולעיצוב דיאלוג בין מביני דבר, בין שווים. אחת ממסקנות השיר היא שקל יותר לתקשר עם האל כאשר משוחחים איתו בתבניות המקובלות בשיח האנושי: לשון דיבור והומור. גם כותרת השיר רומזת לכך באומרה כי גם לאלוהים יש לב.
הפרודיה בשיר היא רב־ערוצית ונסובה על קטנותו של האדם, על שיגעון הגדלות של האל, על המונוטוניות של התפילה היהודית, על התועלתניות של המתפלל ועוד. עם זאת, למרות הכעס על האל, יש בשיר גם כנות ועומק שיוצרים ריגוש החורג מהפרודי. בזכות האיזון בין המיסטי לפרודי, אבידן פרץ את הגבולות ההרמטיים של הפרודיה והפכהּ לשיר אהבה לאל ולאדם.
השיר מצליח לחבר בין האני העליון – הנביא, לאני התחתון – הליצן. השירים הפרודיים הנוגעים ללב ביותר הם אלו שמעצבים אני מורכב מעין זה, שיש בו מהמשחקי ומהלירי־רציני. המזיגה של הומור ומשחקיות עם רגש מעודן איננו הטחה פרודית, אלא התכה, קרי שיקוף מעובד של חוויה. שירים מורכבים כאלה מעוררים הזדהות בהיותם תיאור אותנטי של המצב הקיומי.
שיר התפילה הישראלי הפרודי הוא גם תוצר פוליטי ואיקונוקלסטי של העידן החדש – הדת האוניברסלית של התרבות הפופולרית. העידן החדש מצטיין בהכלאה בין תורות מיסטיות שונות ולכן הוא למעשה ביטוי של שעתוק, של מיחזור. גם הפרודיה היא כאמור תוצר של מיחזור טקסטים, מִחזור הנדמה אקלקטי לפרקים. למשל הרֶמיקס בין הנשגב להיתולי, שהרי לכאורה השגב מנוגד במהותו להיתול; האלוהי, הגבוה, הרציונלי והמושלם הן איכויותיו של הנשגב ואילו האנושי, הנמוך, האי־רציונלי והפגום הן איכויות המציינות היתול.
הפואטיקה של אדמיאל קוסמן היא המשך ופיתוח של הפופיוט הפרודי האבידני. שירו "אִינסְטוֹלִינְג יוּ מַיי לוֹרְד" הוא דוגמה חיננית לכך ולשיחה עכשווית בין המשורר לאל:
אִינסְטוֹלִינְג יוּ מַיי לוֹרְד, אִין דֶ'ה מִידְל אוֹף דֶ'ה נַייט.
אִינְסְטוֹלִינְג יוּ אֶנְד אוֹל יוֹר פְּרוֹגְרַמְס. אַפּ אֶנְד דָאוּן
דֶ'ה נַייט גוֹאְז, אִין מַיי וִינְדוֹאס, סְלוֹאס, איִנְסְטוֹלִינְג יוּ אֶנְד
דֶ'ה כְּרוּבִים, אִינְסְטוֹלִינְג יוּ אֶנְד דֶ'ה שְׂרָפִים, אִינְסְטוֹלִינְג אוֹל
דֶ'ה הוֹלִי כְּרוּ. אַנְטִיל דֶ'ה מוֹרְנִינְג
קָאם.
אִינְסְטוֹלִינְג יוּ מַיי לוֹרְד. אִינסְטְוֹלִינְג אוֹל מַיי קְוֶוסְצְ'נְס. אוֹל
דֶ'ה דַרְקֶסְט נַייט. אִינְסְטוֹלִינְג אוֹל דִבֵּייטְס. אִינְסְטוֹלִינְג
אוֹל רִילֵישְׁנְז. טְרוּת'. אִינְסְטוֹלִינְג אוֹל
פְּרִיטֶנְדִינְג אֶקְשֶׁנְס.
אִינְסְטוֹלִינְג לַייט, אִינְסְטוֹלִינְג לַייף, אִינְסְטוֹלִינְג יוּ
וִוית' לָאו, וִוית' אוֹווֹ. אִינְסְטוֹלִינְג אוֹל נַייט לוֹנְג בִּילוֹ.
אַנְטִיל דֶ'ה אֶנְד, מַיי לוֹרְד,
ווּד וִוי
פַיינֶאלִי בִּי דֶד.
אִינְסְטוֹלְד טוּגֶדֶ'ר.
(קוסמן, 2007: 53)
שירו של קוסמן כתוב בשפה האנגלית בתעתיק עברי. צורת הכתיבה הזו היא פרודיה על האלוהים של המאה ה־21 – המחשב. בדומה לאבידן, קוסמן מבקש לדבר עם האל בכלים המוכרים והידועים לו, כלומר בכלים טכנולוגיים. הוא מציג עמדה אמביוולנטית כלפי תורות ניו־אייג'יות המבטיחות למאמין 'להתקין' לתוכו את האל בפעולה מהירה, בשעה שברור לו שהעבודה הרוחנית היא במהותה תהליך אינסופי שנמשך עד המוות.
כמו אבות האומה (אברהם, יצחק ויעקב), שזכו להארת האל בלילה, מבקש קוסמן, בפרודיה על הפסוק "ויהי בחצי הלילה" מסיפור יציאת מצרים ומהפיוט הידוע של הפייטן הארצישראלי יניי, התגלות "אִין דֶ'ה מִידְל אוֹף דֶ'ה נַייט". אך השורה הזו מתייחסת גם לתוכנות שיש להתקין על המחשב במהלך הלילה. כך מבקש קוסמן מהאל הארה בשתי השפות, העתיקה והחדשה. והארה, בפרפרזה טכנולוגית, היא התקנה של האחד בתוך האחר – התקנת האל בדובר.
הפרודיה של קוסמן היא כפולה ואוניברסלית. בבסיסה עומדים הסגידה של המין האנושי למחשב ולטכנולוגיה והשתלטותה של השפה האנגלית על השפות האחרות ועל השיח הגלובלי. הדובר מבקש, בעזרת הפרודיה, להפוך את גופו ונפשו למחשב שיש בו את כל התוכנות שניתן להזדקק להן כדי להתאחד עם האל: "אִינְסְטוֹלִינְג יוּ אֶנְד אוֹל יוֹר פְּרוֹגְרַמְס". אבל ההבנה שהוא אינו יכול להתאחד באופן מלא עם האל, אף שפנה אליו בשפה הטכנולוגית ובאנגלית, מובילה להכרה שההתקנה היחידה האפשרית היא המוות המשותף. זו האפשרות היחידה להרגעת הכמיהה להתאחדות בין הדובר לנמען.
קוסמן משתמש בפרודיה גם ליצור אנאלוגיה בין האדם לאל. בבית הראשון הדובר מונה את החפצים המקודשים של האל כילד המונה את משחקי המחשב שלו: "אִינְסְטוֹלִינְג יוּ אֶנְד דֶ'ה שְׂרָפִים". בבית השני הוא מונה את התחושות המקודשות לאדם: הפחדים, הספקות, והשאלות: "אִינְסְטוֹלִינְג אוֹל דִבֵּייטְס". למעשה, אומר כאן קוסמן לאל בנימה קלילה ואבהית, לכל אחד מאיתנו יש תירוצים משלו לברוח מהאחר, אך אין לנו ברירה אלא להתאחד זה עם זה ללא מתווכים, לרבות שרפים, כרובים, שאלות או פחדים. השורה "אַנְטִיל דֶ'ה מוֹרְנִינְג קָאם" מחזקת את המסר הפרודי הזה. ניתן לאתר בה רמיזה לפסוק מתהילים "בָּעֶרֶב יָלִין בֶּכִי וְלַבֹּקֶר רִנָּה". הבוקר אכן אופטימי ומביא עימו התחדשות, אולם הוא אינו פותר באופן מוחלט את מצוקת הנבדלות מהאל, אלא יוצר צרכים ופחדים חדשים שיש להתמודד עימם על מנת להתקרב לאל.
שיריהם של אבידן ושל קוסמן הם ביטוי לשיח פרודי בין יוצרים: בין המשורר, בורא העולם המילולי, לאל – בורא העולם. המשורר מחקה את האלוהים שלכאורה מחקה את המשורר. כך, באמצעות התפילה הפרודית, הוא יכול להתמודד בו־זמנית עם הכמיהה לאלוהיו ועם הדחייה ממנו. בכתיבת השיר הוא מחקה את האל שבתוכו, אך גם מתווכח עימו באופן פואטי־יצירתי. בדרך זו מאפשרת הפרודיה למשורר לבקר את התרבות ואת התפיסות שאומצו בעבר ביחס לפנייה אל האל. תפיסות אלו נשענו על מורא, על פחד ועל כבוד ומנעו מהיוצר לומר את אשר על ליבו ולהתמסר ללא משוא פנים לשיח עם אלוהיו. השירים מדגימים כיצד דווקא הפנייה הפרודית אל האלוהים מסייעת למשורר ופותרת באופן אינהרנטי את שאלת האמונה, הואיל והפנייה עצמה היא ההתמודדות של המשורר עם דימוי האלוהים שבתוכו ומחוצה לו.
המהפך הפופואטי בשירה הישראלית העניק אפשרויות ביטוי חדשות ורעננות למשורר ולמאמין. שירה פורצת דרך זו היא מעין חיבור USB זמין ואסתטי, העשוי להפוך ביום מן הימים לספרות ההמשך של הכְּתבים היהודיים הקדושים.
* נוסח ראשון: "פופיוט: פרודיה בשירי תפילה ישראליים" (בשיתוף עם נועה שקרג'י), כתובת 7–8, אוקטובר־דצמבר 2012. מבוסס על הרצאה שנשאו גלעד מאירי ונועה שקרג'י בכנס בינלאומי לסאטירה חברתית־פוליטית, אוניברסיטת חיפה 1.5.2012.