בספרו 'ראשית חכמה' מביא ר' אליהו די -וידאש, ממקובלי חברון וצפת מן המאה ה-16, משל על בת המלך והיושב בקרנות, שבו הוא מספר על איש מיושבי הקרנות שראה את בת המלך יוצאת מן המרחץ, חשק בה וביקשהּ לרשותו לעשות בה כטוב בעיניו, והיא בתגובה השיבה לו 'בבית הקברות יהיה זה ולא הנה'. בשמעו דבריהּ, שמח יען כי חשב שהזמינה אותו להיפגש עימה בבית הקברות, אלא שכוונתה היתה שבבית הקברות הכל שווים: העני והעשיר וגם היפה והמכוער, ורק במותם יהיה לו סיכוי שתסכים ותענה להזמנתו. ברם, האיש הגיע לבית הקברות והמתין לה, וכל מחשבתו ותאוותו היו מרוכזים בבת המלך ובצורתה, ומרוב חשקו בה פשט מעליו כל המחשבות האחרות והצרכים והתנתק מהחומרי ומהחושי, ולא אכל ולא שתה, ואמר אם לא באה היום תבוא מחר. כך עשה ימים רבים, והתבודד והתנתק, עד שנפשו דבקה במושכלות ונתפשטה אפילו ומצורת בת המלך ודבקה בקב"ה ובמושכל האלוקי. תהליך דומה, למסע שעבר גיבור המשל של ר' די-וידאש, ניתן לזהות בספרו האחרון של המשורר יחזקאל נפשי, 'הערך הקיים מיילל בחשכה', בהוצאת עמדה. בימי נעוריו ועלומיו של נפשי, במפנה המאות כ'-כ"א, התמקדה שירתו באהבה, בנשים ובאהבתו לנשים, אליהן כיוון חלק ניכר מהאנרגיה הפואטית שלו, שבחלוף השנים, כך לפי שירי ספרו האחרון, נותבה לאפיקים נוספים וחדשים. אפשר שבחר בכך, במודע או שלאו, מתוך איזו תשישות או מיאוס בחומר ואפשר גם שמלכתחילה חיפש את המושכל והאלוקי והיה עליו לחוות אהבות והשתוקקויות ארציות חזקות ומטלטלות על מנת להכשיר עצמו לאהבה הגדולה, זן שאינה סנסואלית, בינו לבין אלוהיו, בינו לבין משהו מושכל שהוא שב ומחפשו בינות דפי הספר. ביטוי מובהק להתרחקותו מן החומר ניתן למצוא בשיר 'הדברים כהויתם' (עמ' 51) בו נפשי מציג את הצניעות ככלי שמאפשר העמקה והתבוננות פנימית, אך גם כערך אסתטי וקדוש: 'אין זאת אלא שיא הפשטות.../ חדרון קטן. פת-לחם. ספרים מעט. אור מנורה דלוח. חיי סגפנות. מעוט קומה ומעוט תענוגות הגוף./ והוסיף: התבוננות!'.
ההתבוננות נפשי, מהידועים במשוררי ישראל בדורנו, בנפשו או בגרסתה היהודית - בנשמתו, היא התבוננות יהודית. ברבים משיריו, הוא מביא ציטוטים מכתבי הקודש הקאנונים: תנ"ך ותלמוד, מספרי הלכה ומכתביהם של פוסקים ושל אנשי והגות ורוח מתקופות שונות בהיסטוריה היהודית. פעמים רבות, בשירים אלו, שעוסקים באל ובנשמה, המבנה התוכני לובש חזות פיוטית, כמעט ליטורגית המזכירה את שירתם הנאצלת של משוררי ספרד ופורטוגליה. דוגמא מאלפת לכך ניתן למצוא בשורות החותמות את השיר 'ליום הולדתי העשרים ושמונה' (עמ' 42), שבהן המשורר מבקש מהנפש המיוסרת והשבורה, שאינה יודעת דרכה ומהלכיה, לחדול מלהסתתר בינות הבלי העולם, להתקשט ברוח ולשוב לחיק אלוהיה: ' אל נא ממך לבקש עוד מחסה/ אל לך להתחבא/ התקשטי נא לפני אדון עולם'.
ברם, בל יטעה הקורא ויראה את המשורר כמי שמבקש לחזור בתשובה. נפשי איננו מבקש בשיריו לקרב את נפשו אל הדת ואל הפרקטיקות בה (קיום מצוות) אלא כל עיקרו וכוונתו הם לקרבה ככל שניתן לבוראהּ. בשיר הפותח את הספר 'ויה דולורוזה. סוף המאה השמונה עשרה' (עמ' 5), המשורר מביא בבית הראשון ציטוט מתוך ספר 'שיחות הר"ן' ממנו ניתן ללמוד להיכן המשורר מייעד עצמו מבחינה רוחנית: 'הדרך הישירה ביותר מעולמנו הגשמי לדבקות/ באל, היא דרך נגינה וזמרה'. בבית השני בשיר המשורר כבר מבקש בהשראת הציטוט הנחייה וכח מהאל, לעבדו במסירות ולדבוק בו: 'אלוהים, אנא הענק אף לי את הקדושה והלהט, / את אותה מסירות נפש וטהרה, / זרימה שכזו, בבואי לבטא עצמי אל מול האל.'
בדומה ליונה וולך, לג'אלל א-דין הרומי וליוצרים רבים אחרים, הדחף להתקרבות איננו יש מאין, אלא הוא תולדה של סוג של התגלות. במקרה דנן, מעין קול מתוק מן דשמייא, שקורא למשורר בשמו ומותיר בנפש געגוע עז להתקרב ליוצרהּ: 'אני שומע את קולה של הרוח הקוראת בשמי/ שומע את קולה של הרוח/ מה לרוח ולי/ מה לה ולי' (עמ' 62). ראוי לציין שהמשורר איננו שואל מה לו ולרוח אלא הוא מציג זאת כעובדה, כמו אינו חושב שיש לו ולה מן המשותף, כך שההתגלות בשלב זה היא למעשה הזמנה להתקרבות, שרק בהמשך עתידה להפוך להשתוקקות נפשו השבורה והבוכייה של המשורר להתקשט ולהתקרב לבורא עולם.
באופן מפתיע, נפשי הרליוגיוזי והמיסטי בספר החדש, אינו שונה במיוחד מנפשי הרומנטיקן, זה המוכר מספריו הקודמים, שבעזרתם קנה מעמדו בהיכלות הספרות העברית. למעשה, זהו אותו ליריקן עורג וכמה שמבקש להיטיב עם נפשו ולהכות על חטאיו, כבעל תשובה גמור. כך בא הדבר לידי ביטוי בשירי געגועיו לבאלי, אהובתו המוזכרת במספר שירים: ' עולה עתה בדעתי, כי אלו לבסוף, נשא הייתי לבאלי, אהובת לבי, וזו, אין היתה מפלת את הריונה, ילד היה לי עתה, כבן שנתיים, או מעט יותר' (עמ' 73). אהבת המשורר לבאלי נגלית לקורא לאורך הספר טיפין טיפין, עד אשר היא מופיעה במלוא תעצומותיה בשיר 'גם ברוגז דעת אזכור' (עמ' 73) בו המשורר מתחרט ומבכה, מרחק שנתיים-שלוש מהקשר שהתפרק, על קנאתו לה, על דברים שאמר בשעת כעס, על שלא נישאו, על שהפילה את ילדו ובעיקר כואב על שהיתה מתהלכת בשחורים בבית וכאשר שאלהּ לפשר הדבר 'היתה מצטטת מדבריו של צ'כוב: "כי על חיי אני מתאבלת...". בשיר 'יום א', ה' באייר' (עמ' 6) המשורר משלים את התמונה החסרה אודות האהובה מן העבר ומודה בפני הקורא כי תמונתה של באלי, המונחת לשולחנו ובה חתימתה, היא כל שנותר ממנה, ובתמונה זו הוא נאחז. בשיר נוסף, העוסק בהפלת פרי אהבתם המשותף, שהיה יכול להיות לו, משמיע נפשי את קולו של הגבר בתהליך ההפלה. קול שלעיתים נדירות מושמע בספרות בסמיכות למילה הפלה: 'חלפו לי מספר שנים מאז...ואינני יכול שלא להניח עתה, כי האמת שנפלה מרחמך בחדר ההוא/ בצער, בדמע, בשתיקה, היתה מהות כל אושרי, כל אשר לבי היה חפץ בו מעולם, משל האושר הדועך תחת הדם, כבחזיונו של יוחנן.' (עמ' 10). טראומת ההפלה חזקה מהמשורר הרגיש, ואין הוא יכול להרפות ממנו וממכאוביה. לדידו, אין רק הפלת הילד המשותף, אלא גם הפלת אהובתו באלי, בה חפץ יותר מכל והפלת אושרו, שהתהווה בקרבו, במהלך חייהם המשותפים יחד. אפשר כי בשורות אלו נפשי למעשה מציג דגם ייחודי ואפשר גם ראשוני מסוגו של קינת הפלה הגברית בשירה העברית.
למבקש לעיין לעומק בשירתו של נפשי, יהיה קשה לחמוק מהדפוס הארור של המשורר הרומנטיקן להחמיץ את אהבותיו ולקונן על אובדנן ועל לכתן כאשר הן בחיק זרועות אחרים. כך למשל בשיר 'לנערה עליה כתבתי בספרי הראשון לו התכחשתי' (עמ' 11) הוא כותב: 'היה עלי לשאתך לי לאשה, להיות אב לילדיך./ כעת את בצפת ...ובעלך הטוב, האיש הפשוט אשר את שמו לא אדע, /בודאי נושק לך ברוך, מלטף את צוארך, את כתפיך.' כיאה לרומנטיקן אמיתי, נפשי זוכר מהן רק את הטוב, החושני, הענוג. הוא מהרהר בנשים שהיו ובנשים שישנן כגאוגרף הממפה ארצות נודעות ובלתי נודעות. כך ממש הוא משרטט את האנטומיה של גופן ואופיין כמו היו חבל ארץ אחד, פיסה מאותה אדמה :'הדברים הפשוטים עולים עתה בדעתי./ לא יופי שיער הזהב, לא כפות רגליך הדקיקות, סומק לחיך, לא הצחוק' (עמ' 7). לדידו של נפשי הרומנטיקן המיוסר, שבנקל אפשר לזהותו כפרידריך שילר היהודי של הספרות העברית, האישה היא מושא הערצה, טבע פראי והזיה שאין הוא מעוניין להקיץ ממנה: 'מדוע היה עלי להקיץ/ כה מאושר הייתי בחלום ההוא, את עירומה ויפה בזרועותי, / תלתליך חום בהיר כאדמה קיצית.../ אלו היית מתירה לי הייתי יורד איתך למחשכים,/ גואלך ללא היסוס בזה הרגע.'. לסיום, דומה כי אין מנוס מלתהות ולשאול לאן נפשי ינתב בעתיד את האנרגיה האדירה בשירתו, זו שמהללת כל אישה כמו היתה ונוס, ומייפה כל עבר ומחבקת כל נוף ברכות ובעונג ומשיבה לאל ולאמונה כבוד שידעו רק בכתבי קדמונים ובספרי דת ובעלי תשובה?