​

 זה אמור היה להיות פשוט כל כך.

יורד בַּשביל ועולה מיד חזרה למכונית. מה קרה?

סבך היער סגר עליו מכל הכיוונים. הוא סטה אך מעט מהשביל, ועכשיו עמד תועה ותוהה בנקודת המפגש של שלושה שבילים, שאחד מהם הוביל למטה. בו, ידע, לא ילך.

שני שבילים יצאו מהצומת והובילו אל מעבה היער. הוא בחר בשמאלי שבהם.

השעה הייתה שעת בין ערביים, והאור, שהלך ונקלש, חדר מבעד לעצים, שהגוון הצהבהב של עליהם בישר על הסתיו המתקרב. השביל שהוביל למעלה התעקל לפתע והפך לירידה תלולה לעבר ערוץ מסולע.

הוא עמד במקומו, בוהה במתלול. כעת איבד לחלוטין את דרכו. השמש השוקעת נעלמה בתוך העננים הסמיכים שהחלו לגלוש אל בין העצים. סבך הענפים והשיחים נראה לו לפתע כסבך חייו. הוא התקשה לנשום.

צינת הערב החלה לחלחל מבעד למעיל העור הדק שלגופו. הוא התיישב על אבן שטוחה והידק את סוגר מעילו. ציפור קראה מרחוק. ריח אדמה רטובה עלה מבין העלים שכיסו את הקרקע והזרים אנרגיה חדשה בגופו.

עכשיו ידע בבירור, היציאה מהיער תחלץ אותו מהמבוך שבו נמצאים חייו ומהדילמה המוסרית הלופתת את חזהו.

 

לפני ארבע שנים קיבל פרס ספרותי חשוב על ספרו "מארג חייו", שבו פרש את סיפורו של יצחק בן ארץ, האיש המיוחד, גיבור ישראל, מקימה ומייסדה של מפלגת "זכויות הרווק", המפלגה המוזרה ביותר שהוקמה אי-פעם. מאז לא הצליח לפרסם ולו סיפור קצר אחד ונאלץ למצוא את פרנסתו בעבודות עריכה מזדמנות.

כשהיה ילד אהב את הספר "חוט הזהב" וחלם לתעות ביער כשחוט הזהב מורה לו את דרכו.

אבל היער הוליך אותו שולל, כפי שגם הכתיבה הספרותית, שהילכה עליו קסם, בגדה בו והותירה אותו אובד דרך. הוא נוכח לדעת שאין בתעייה ביער, או בתהיית המוח הריק, שום הילה קסומה.

איפה הוא חוט הזהב שיורה לו את הנתיב?

הוא הוריד את תרמילו, לגם את שארית התה המתוק שבתרמוס וכרסם את החטיף האחרון שנותר לו.

לאחר שבועות מייגעים של חקירה וחיפוש אחר קורותיו של גוראן פינצי, שבמהלכם גישש את דרכו בין מקורות מידע סבוכים, כבר החל להתגבש אצלו הסיפור, והוא חש שהמילים פורצות להן שוב ערוץ מחודש ומתחילות לזרום כבעבר.

אבל הדילמה לכדה אותו בצומת, שממנו לא ידע לאן יפנה.

 

איש בשם אדם לוי טלפן אליו יום אחד וביקש להיפגש עמו, והוא נענה.

"בן דודי", סיפר לו אדם בפגישתם, "גוראן פינצי, היה קפיטן בצבא הלאומי היוגוסלבי. הוא היה חייל מצטיין וזכה בעיטורים שונים. הוא היה מהיהודים הבודדים ששירתו בצבא יוגוסלביה באותה עת. בעיצומה של מלחמת בוסניה, בשנת 1993, לאחר נסיגת הצבא היוגוסלבי העממי, עמדה בפני גוראן הדילמה, בהיותו פטריוט קרואטי, אם להישאר בצבא או להצטרף לכוחות ההגנה של המיעוט הקרואטי בבוסניה.

בעומדו בצומת ההחלטות עשה את בחירתו, ערק מהצבא ולחם בשורות הHVO- - מועצת ההגנה הקרואטית. גוראן לחם בגבורה כפטריוט ובגיל 30 נפל באחד הקרבות.

הוא הקשיב בעניין. המלחמה ההיא עוררה בו סקרנות רבה בעת שהתרחשה. בני משפחתו חיו דורות רבים בזאגרב ועדיין הייתה השפה הקרואטית נשמעת בבית, סיפורים היו מסופרים, כיצד נפרדו דרכיהם בנתיבי הבריחה מהנאצים ושבו ונפגשו בישראל.

"בני משפחתי ואני", המשיך אדם, "מבקשים להנציח את זכרו של גוראן ולכן החלטנו לפנות אליך בהצעה לכתוב את תולדות חייו ולסכם את פועלו. אתה דובר את השפה המקומית וניסיונך בכתיבת ביוגרפיות כבר הוכח. תוכל לכתוב בכל אופן שתבחר, ובלבד שגוראן יוצג בדמותו האמיתית, כאדם, כיהודי גאה וכפטריוט קרואטי".

לאחר שהתלבט במשך כשבועיים החליט להיעתר לבקשה ויצא - במימונם של אדם לוי ובני משפחתו - לקרואטיה ולבוסניה כדי להיפגש עם אנשים שהכירו את גוראן ועם חבריו ליחידה שלחמו לצדו.

"לא נותר בקרואטיה איש ממקורביו של גוראן", אמר לו אדם, "הוריו נפטרו והוא היה בן יחיד. אבל יצרתי קשר עם חברו הטוב. שמו מילאן ראדיץ'. הם למדו יחד בבית הספר. הוא מוכן להיפגש איתך כשתגיע לדוברובניק. משם תוכל לצאת לדרך. הוא יַפנה אותך לאנשים נוספים שהכירו אותו".

 

"גוראן היה אדם עקשן והגון", אמר לו מילאן. הם ישבו בבית קפה על שפת המרינה ושתו יין מקומי חמצמץ.

רוח נעימה נשבה והניעה קלות את הסירות העוגנות. "הוא היה ישר כמו תורן", מילאן דיבר קרואטית, והוא התאמץ להבין את חידושי השפה, שהבדילו אותה מהשפה הסרבו-קרואטית שהכיר מהבית. "התלמיד המצטיין בכיתה, שמעולם לא הסכים לרמות במבחנים או להעתיק שיעורי בית. אבל היו לו רעיונות נועזים שהפליאו אותי. יום אחד, כשהיינו בעיר רוביני, הציע שנשחה מהנמל אל האי שממול ונתגנב אל חוף הנודיסטים. היו לו הפתעות כאלו". מילאן הזמין עוד יין לשניהם.

"כשסיימנו את לימודינו", המשיך מילאן, "גוראן עבר לזאגרב והחל ללמוד באוניברסיטה. לאחד מכן התגייס לפתע לצבא. לא נפגשנו הרבה מאז. אני נשארתי כאן והפכתי למורה בבית ספר. בתקופת המלחמות המטורפות האלו מוטב היה לשמור על השפיות, וזה מה שניסיתי לעשות".

"האם ידוע לך באיזו פקולטה למד ומתי?", שאל.

מילאן הרהר רגע קל, "כמדומני, שהוא החל ללמוד רפואה בשנת 1982".

"גוראן פינצי", מלמלה המזכירה בארכיון האוניברסיטה, בעודה מעלעלת ברשימות הסטודנטים. "כן, החל לימודיו ב-1982 ומשנת 1984 אינו מופיע עוד ברשומות". היא נשאה אליו את מבטה והוסיפה בנימוס "מצטערת, זה המידע שביכולתי למסור לך".

"אולי יש כאן מישהו שהכיר אותו?", התעקש, יודע שקצת חוצפה ישראלית יכולה רק להועיל.

"המתן", אמרה בחוסר רצון. היא שבה אל הרשימות. "כן, ישנה אישה שלמדה איתו באותן שנים והיא חברת סגל באוניברסיטה. שמה ד"ר ורוניקה מלאדיץ'. תוכל לברר בפקולטה לרפואה".

לאחר יומיים הצליח לקבוע פגישה עם ורוניקה במשרדה שבאוניברסיטה. היא הייתה אישה גבוהה כבת חמישים ודמתה לשחקנית יוונייה שחורת עיניים ששבתה את לבו לפני שנים.

"נפגשתי עם כמה אנשים שהכירו את גוראן בצעירותו", אמר לה, "ברצוני לדעת עוד על חייו לאחר שעבר לזאגרב".

"גוראן היה אהובי", אמרה לאחר ששקעה בהרהורים. "בילינו יחד שנתיים ותכננו לבנות חיים משותפים. הוא היה מבריק וניבאו לו קריירה מזהירה באוניברסיטה. אבל אז הוא החל להתרועע עם חבורת סטודנטים קרואטים לאומניים, אנטי קומוניסטים, ששאפו לחתור תחת שלטונו של מילושביץ' הסרבי, שתפס את השלטון לאחר מותו של טיטו.

"הוא סיפר לי על חזונם להשגת עצמאות מלאה לקרואטיה ועל רצונם להשתחרר מההגמוניה הצבאית הסרבית. הרגשתי שהוא מתרחק ממני. הניצוץ שבעיניו הפחיד אותי.

"יום אחד הודיע לי על רצונו להתגייס לצבא הלאומי היוגוסלבי, יחד עם עוד כמה מחבריו. מטרתם, כך אמר, הייתה ליצור גרעין כוח שיהפוך את הצבא הקרואטי לחזק ביותר ביוגוסלביה". היא הרימה את הכוס שלפניה ולגמה מעט מן המים שבתוכה. "עדיין קיוויתי שיתפכח ויחזור אליי. כשהגיעה הידיעה על מותו נקבר החלום שלי יחד איתו".

"האם תוכלי", שאל בזהירות, "לפרט את הסיבות שגרמו לו להצטרף ל-HVO".

היא הביטה בעיניו, מבטה התקשה. "לא ידעתי על כך", השיבה, "אבל במצבו הנפשי באותה תקופה, כל דבר היה אפשרי". הוא הודה לה, ואז קם ממקומו ופנה לצאת ממשרדה, אך עצר ליד הדלת. "אני מתנצל", אמר, "אם נגעתי בעניינים אישיים מדי". "זמן רב עבר", אמרה. "אולי כדאי שתפגוש את מרקו קובאץ'. הוא היה אחד מאותם סטודנטים שהתגייסו לצבא. היום הוא מנהל מסעדה איטלקית, כאן בזאגרב".

הוא נכנס ל"טראטוריה קנצונה״" מבעד לדלת שהייתה מקורה בסובך מפוספס בירוק ולבן.

עיניו נמשכו אל קירות המסעדה, שהיו צבועים בגוון צהבהב. מסגרות עץ קמורות של חלונות היו מקובעות עליהם, כמו ברחוב ונציאני. שולחנות העץ המרובעים היו מכוסים במפות משובצות באדום ולבן. מאווררי תקרה סובבו חרש והשיבו רוח קלה על באי המסעדה.

מלצרית עמלנית נעה במהירות בין השולחנות. היא הזכירה לו מכונית מתנגשת שקנה פעם לבנו, כל אימת שהיא נתקלת במכשול מיד היא סבה לכיוון אחר. היא התקרבה אל שולחנו והגישה לו תפריט. הוא הזמין פיצה ובקבוק בירה מקומית. "מר קובאץ' נמצא?", שאל. "הוא יגיע בעוד שעה", ענתה, תולה בו מבט חוקר. "אני מבקש לשוחח איתו", אמר.

"אודיע לו כשיבוא", סיימה המלצרית את השיחה ופנתה אל שולחן אחר.

סבר פניו האדיב של מרקו השתנה כשהסביר לו את מטרת בואו. "השתדלתי לשכוח את השם הזה", אמר בחמיצות, "הוא היה חבר שבגד ברעיון. החלטנו שלא ניסחף ללאומנות קיצונית, אלא נתמיד בתוכניתנו לבנות את הצבא הקרואטי העתידי. הוא הוצב בסלובניה. לאחר התבוסה של הצבא היוגוסלבי בסלובניה, במלחמת עשרת הימים, ערק מהצבא והצטרף ל-HVO - מועצת ההגנה הקרואטית, שם יפה לחבורת רוצחים לאומנים שנתמכו על ידי ניאו-נאצים, אף על פי שמטרתם הראשונה הייתה להגן על האוכלוסייה הקרואטית בבוסניה. הוא בגד בכל העקרונות שקבענו לעצמנו. אבל מי אני שאשפוט, התקופה הייתה מטורפת. הארץ הגדולה, שטיטו השכיל לאחד, נסחפה לעשור של מלחמת הכול בכול״.

הוא נדהם למשמע דבריו של מרקו. צד זה באישיותו המורכבת של גוראן שצץ לפתע, לא עלה בקנה אחד עם הדמות שבנה בסיפורו. "האם אתה סבור שייתכן שהיה מעורב במה שקרה במוסְטָר?", שאל בחשש.

"גוראן היה קצין. הוא פיקד על יחידה ב-HVO, שהשתתפה באירועי הטבח הגדולים של המוסלמים הבוסניאקים, גם באחמיצ'י וגם במוסְטָר. עכשיו תחליט לבד מה אתה מבין מכך".

"האם אתה מכיר שמות של אנשים שהיו איתו בHVO-?", שאל. מרקו הזעיף את פניו, "לא מכיר ולא רוצה להכיר".

"אפשר לסיים כך את הסיפור", חשב בצאתו מהמסעדה אל הרחוב הגשום. ״גוראן בדילמה. זה מול זה ניצבים, מחד גיסא - נאמנותו לחבריו וללאום שבשמו הוא נלחם, ומאידך גיסא - חינוכו והערכים ההומניים שספג ממשפחתו, אשר לא יאפשרו לו להשתתף ברצח המוני.

הערכים ההומניים גוברים על הנאמנות ללאום, גוראן פורש מ-HVO ונהרג בשוגג בדרכו הביתה.

שקיעה זהובה, סוף".

הוא חזר למלונו, נכנם לבר והזמין כוס יין. במעמקי בטנו החל לבעבע הספק הגדול. מה באמת קרה במוסְטָר, הוא חייב לברר.

הוא לא יבנה קריירה על ספק, גם לא בעבור הצלחה.

הוא גמר אומר לנסוע לשם, ולו רק כדי לדעת.

לאחר שעזב את הכביש המהיר בקארלובאץ' המשיך וחצה את הגבול לבוסניה ונסע במשך כחמש שעות על כבישים צרים ומתפתלים בין הרים ויערות, נפרשה לפניו העיר מוסטר, שנהר הנֶרֶטְבֶה חוצה אותה.

הוא עצר מול בית העירייה, בתקווה שבארכיון העיר יוכל למצוא עדויות למה שהתרחש. אז נזכר שזהו יום ראשון ובית העירייה סגור.

הוא שוטט ברחובות שוקקי חיים. תיירים רבים נמשכו אל העיר, ששמה סימל את מוראות המלחמה. העיר הייתה חיה ונושמת דרך ריאותיה מנוקבות הכדורים.

הוא נכנס לבתי מלון, תמונתו של גוראן בידו, עבר בין מסעדות, שאל צעירים, מבוגרים, נשים צעירות וזקנות. איש לא זיהה בוודאות את האדם שבתמונה. תקווה קלושה החלה להתעורר בו, אולי באמת לא היה גוראן מעורב במה שקרה בעיר. הוא החליט לחכות ליום המחרת ולנבור בארכיון בית העירייה כשייפתח.

הוא הגיע לגשר Stari Most העתיק, ועבר אל האזור המזרחי המוסלמי. הוא נכנס לבית קפה שהיה ממוקם בבניין עתיק הבנוי מאבני המקום, למרגלות צריח המסגד, והזמין כוס גדולה של קפה שחור ופרוסת עוגה.

הוא ישב, התמונה בידו. "מי אתה גוראן פינצי?", שאל את הצעיר יפה התואר, שפניו חייכו, אך עיניו היו רציניות. "מהו סודך? הרי בהיותך יהודי, יכולת לעלות ארצה כמו אדם לוי, בן דודך. בישראל יכולת לספק את כל יצר ההרפתקנות שלך. מהי האמת שלך?".

מלצרית בעלת מבנה גוף מלא הגישה לו את הקפה והעוגה על מגש עץ. עיניה נמשכו כממוגנטות אל התמונה, והמגש נשמט לפתע מידה. כוס הקפה התהפכה והקפה נזל על המגש וממנו אל השולחן. היא נמלטה במהירות מבעד לדלת האחורית. כמה דקות לאחר מכן ניגש גבר מבוגר אל שולחנו, נטל את התמונה בידו ופניו הארוכות המכוסות בזיפי זקן מאפירים חוורו. "אתה ז׳ורנליסט?", שאל בבוסנית. הוא הבין את שאלתו והנהן.

"אני אספר לך מי זה", הוא ניגב במטלית את הקפה שנשפך על השולחן בידיו הרועדות. "הוא היה עומד בתחנת הרכבת, עם המעיל הארוך והאקדח, לפני שולחן שהוצא מהתחנה. ראיתי איך מביאים אליו בחורות, הוא בוחר אחת מהן ואונס אותה על השולחן, לעיני כולם. בשבילנו המוסלמים, האונס חמור מרצח. אבל הוא גם היה יורה בהן באקדחו לאחר מעשה לפעמים. הוא היה הרע מכולם".

"אשתי", צעק כשהוא מנופף בידיו ומצביע לכיוון שאליו נמלטה המלצרית, "הייתה ילדה. הוא אנס גם אותה. איך אתה מעז לבוא הנה עם התמונה של השטן?".

המלצרית חזרה ועמה שתי נשים נוספות, היא הצביעה על התמונה, שפתיה רעדו ורגליה כשלו. שתי הנשים תמכו בה והושיבו אותה על כיסא סמוך.

הבעל אחז בידו ומשך אותו אחריו. "בוא איתי, ואראה לך על מה לכתוב", אמר.

הוא היסס לרגע, אך לבסוף קם והלך עמו.

הם עלו במעלה מדרגות תלולות בין קירות אבן של בתים ישנים. הוא חש שהקירות נסגרים מאחוריו ומונעים ממנו כל דרך נסיגה. שער ברזל ישן חרק כשעברו דרכו והוא ראה מצבות קברים ניצבות באי סדר. האיש אחז בידו בחוזקה והצביע על אחת המצבות.

"אחותי", אמר, "גם היא".

בקצה חלקת הקברים הראה לו מצבה חלקה הנוטה על צדה. "כאן קברו עשרה ילדים ללא שם". רעד אחז בו והוא נאלץ להיאחז במצבת האבן.

"כשסיפרו לנו שנהרג בפאתי העיר", הוסיף האיש, "ידענו שנעשה צדק".

בנסיעה בחזרה לזאגרב קשתה עליו הנהיגה.

"איך אספר לאדם לוי ולמשפחתו", חשב, "שגוראן פינצי, הבחור היהודי המוכשר, שעתידו היה פרוש לפניו, הפך לפטריוט קיצוני ולרוצח שטוף זימה".

הוא עצר בצד הכביש וישב במכוניתו שעה ארוכה. לאחר מכן יצא ופנה אל שביל צדדי שהוביל אל היער.

 

גשם דק החל לרדת. הוא קם ממקומו והחל לעלות במעלה היער. הוא שיער שאם יתמיד בעלייה על אף המכשולים, יגיע בסופו של דבר אל הכביש.

סבך שיחי פטל רטובים חסם את דרכו. בעזרת תרמילו הדף ופילס לו מעבר בין ענפי השיחים שנאחזו בבגדיו ושרטו את פניו וידיו. לפתע יצא מן הסבך האפל. הכביש נפרש לפניו באותו הרף רגע, שבו נעלם קודם לכן. השמיים התבהרו ואור ירח הציף את המרחב שלפניו.

 

כשיצא מן היער אל הכביש הזדקף ושאף את אוויר הלילה הקריר מלוא חזהו.

כעת ידע, המצבות הדוממות לא תישארנה אילמות. הוא חייב לספר את סיפוריהן. הוא הצטער על בריחתו המבוהלת ממוסטר לאחר הביקור בבית הקברות.

אדם לוי שלח אותו כדי לכתוב על דמותו האמיתית של גוראן פינצי. זאת יעשה.

שלם עם מצפונו הוא יוציא את האמת לאור. בהסכמת המשפחה או בלעדיה.

לאורו הכסוף של הירח ראה את מכוניתו במעלה הכביש, במרחק של כמה מאות מטרים מהמקום שבו עמד.

"האם היער היתל בי?", חשב, "האם כלא אותי בחיקו עד שאתרצה?".

הוא נכנס למכוניתו, התניע אותה ונסע בחזרה למוסְטָר.