... שֶׁכָּל מֵרוּצוֹ וְלֶכְתּוֹ –

אֶל מִנֶּגֶד:

עַד כְּלוֹת צִמְאוֹנוֹ וְצוֹמוֹ.

שֶׁאֵין מְצוּדוֹת מִגַּבּוֹ

לָסֶגֶת

זוּלַת אֶל עַצְמוֹ.

 

כִּי הַדֶּרֶךְ אֵלָיו לֹא תָּמִיד הִיא אֵלֶיךָ

(הָהּ דֶּרֶךְ שֶׁבֵּין הַנִּכְלָם וּמַכְלִים!)

כִּי הַדֶּרֶךְ – סִכְסָך שֶׁל הַסֶּגֶת-וְלֶכֶת

בְּסוֹד רְגָעִים וּנְחָלִים.

 

לֹא כָּל הַקּוֹלוֹת שֶׁדִּבְּרוּ מֵרִגְעָם

זָכוּ וְהִגִּידוּ.

לֹא כָּל הַנְּחָלִים שֶׁהָלְכוּ אֶל הַיָּם –

הָלְכוּ וְהִגִּיעוּ.

 

וְאָז עַל הַחוֹף קוֹנְכִיּוֹת קוֹנְכִיּוֹת –

מַפָּלוֹת שֶׁל סוּפָה. רְמִיּוֹת שֶׁל כְּאִלּוּ.

הִשְׁלוּ אֶת עַצְמָם שֶׁהִפְלִיאוּ לִחְיוֹת

וּרְאוּ: גַּם לָמוּת לֹא יַשְׂכִּילוּ.

 

וְאָז הֵם עוֹרְקִים אֶל תּוּגָה נֶאֱצֶלֶת

(הָהּ נֶצַח! הָה רֶגַע שֶׂמֵת!)

וְכָל הַנִּבְרָא הַנִּבְדֶּה-בְּצֶלֶם

בּוֹרֵא לוֹ דַּיָּן-אֱמֶת.

 

 

 

בקוראך את השיר הזה מתחשק לך לאחוז בכנף בגדו של המשורר אברהם שלונסקי (1973-1900) ולומר לו שהחיים טובים, יש חיים אחרים, שווה לחיות, יש אלוהים, או כמו שידידי המשורר והסופר צדוק עלון אומר תמיד בשם שפינוזה מורו: טוב הֱיות מֵאִי הֱיות.

את השיר האהוב עליי והמזעזע הזה בעל העוצמות הפואטיות הבלתי רגילות, בעל השפה העברית האישית הכל כך מתוחכמת, שאבתי מ"ספר הסולמות" (ספרית פועלים, 1973), ספר השירה האחרון של אברהם שלונסקי. זה ספר שכולו ניסיון אחרון של טיפוס בסולמי החיים וכֶשֶׁל. בסופו נכתב:

"אור ליום ו', טז אייר תשל"ג, עצם המשורר אל עיניו לעולמים. אותו יום היה ספר שיריו האחרון בדרכו אל מכבש הדפוס. ביד אייר, בשעת בוקר מוקדמת, צִלצל שלונסקי אל המביא-לדפוס – שתי שורות של שיר ביקש להוסיף לשירו האחרון, וחשש שמא יאחר את המועד: 'עֲצוֹם עַפְעַפֵּי עֶרֶב/ עֲצוֹם עַפְעַפַּי'. שירתו נחתמה. נעצמו עיניו".

עד היכן מגיע כפירתו המיואשת של שלונסקי, זוהי כפירה אבולוציונית-ביולוגית עתיקת יומין. לא די שהקונכיות לא ידעו לחיות, רכּיכות עלובות, אלא גם לָמוּת הן אינן יודעות, כי במותן הן הולכות ונשטפות ובאות אל החוף ונחשפות בערייתן השִׁלדית, משל ל"מתים ללא קבורה" במחזהו של ז'אן פול סארטר.

מובן ששלונסקי לא מדבר על קונכיות בלבד. הוא אינו משורר טבע פֶּר סֶה. הוא משורר האדם והחברה. כוונתו לבני אדם. ואם הָרְמִיּוֹת של הכאילו האלה המתקרות קונכיות לא היטיבו לחיות ולמות, לא כל שכן אנו, בני האדם שרק בודים להם איזו דת, איזה אל וחיים מתוך תקווה ופחד, ובעצם חיים חיים חסרי משמעות, בודים דיין אמת.

זה שלונסקי החי, החברתי, הבועט, הנלהב מרוח האדם העמל והציוני, מן היהודי המתחדש בארצו, מִנוף הארץ? למשל בטון הקונסטרוקטיבי העולה משירי הגלבוע ועמק יזרעאל הנודעים שלו, למשל בשיר "זֶמֶר": "שִׁירוּ לִי, כִּי טוֹב לִי, טוֹב לִשְׁמֹעַ/ שׁוּב כְּאָז מוּל סַהַר זֶה וּתְכוֹל./ שִׁירוּ עַד יָמוּשׁ גַּם הַגִּלְבֹּעַ/ וְיֵצֵא עִמָּנוּ בְּמָחוֹל.// כִּי שָׁרוּי, מֻתָּר הוּא לִי הַזֶּמֶר,/ כִּי צִיּוֹת זָרַעְתִּי בְּדִמְעָה./ כִּלְרוֹעִים בְּחַג שֶׁל גֵּז הַצֶּמֶר/ לָנוּ הַתַּגְמוּל וְהַתְּרוּמָה."
הזהו שלונסקי המהלל את העשייה והעמל כמו בעבודת קודש: "הַלְבִּישִׁינִי, אִמָּא כְּשֵׁרָה, כְּתֹנֶת-פַּסִּים לְתִפְאֶרֶת/ וְעִם שַׁחֲרִית הוֹבִילִינִי אֱלֵי עָמָל./ עוֹטְפָה אַרְצִי אוֹר כַּטַּלִּית./ בָּתִּים נִצְּבוּ כַּטּוֹטָפוֹת./ וְכִרְצוּעוֹת תְּפִלִּין גּוֹלְשִׁים כְּבִישִׁים, סָלְלוּ כַּפַּיִם". זה שלונסקי הפייטן הסולֵל בישראל?

הזהו שלונסקי הנוקם שאינו יודע רַחֵם בחיה הנאצית בשירו האלמוֹתי "נדר"? "עַל דַּעַת עֵינַי שֶׁרָאוּ אֶת הַשְּׁכוֹל/ וְעָמְסוּ זְעָקוֹת עַל לִבִּי הַשָּׁחוֹחַ/ עַל דַּעַת רַחֲמַי שֶׁהוֹרוּנִי לִמְחֹל/ עַד בָּאוּ יָמִים שֶׁאָיְמוּ מִלִּסְלֹחַ/ נָדַרְתִּי הַנֵּדֶר: לִזְכֹּר אֶת הַכֹּל/ לִזְכֹּר - וְדָבָר לֹא לִשְׁכֹּחַ."

נכון הוא אומנם כי שלונסקי התחיל את דרכו הפואטית בעברית כאן בארץ באופן פסימי ומלנכולי בשתי פואמות דרמטיות עבריות בשם "דווי" (הֵדים, 1924) שהיוו תגובה למוראות מלחמת העולם הראשונה ולפוגרומים שעברו על היהודים באוקראינה בעקבות המהפכה הבולשביקית. אך משם הלך שלונסקי אל מקומות אחרים ועד ל"עוץ לי גוץ לי" הגיע.

ובכן אפוא מה יפה בשיר הזה? תנועת הנחלים הבאה לידי ביטוי במילים. תזוזת המים, מלמעלה למטה, אך גם קדימה ואחורה. אומרים הפסוקים של החכם באדם קֹהלת: כָּל הַנְּחָלִים הֹלְכִים אֶל הַיָּם וְהַיָּם אֵינֶנּוּ מָלֵא. אֶל מְקוֹם שֶׁהַנְּחָלִים הֹלְכִים שָׁם הֵם שָׁבִים לָלָכֶת. וגם שלונסקי בייאושו כי רב מגיע לשאלה המתבקשת של מה הטעם? הוא אף מקצין את קביעתו הקיומית של קֹהלת באומרו כי לא כל הנחלים שהלכו אל הים אכן הגיעו. יש שנואשו בדרך.

על דבר אחד מסכים שלונסקי עם קהלת, על תנועת המים קדימה אחורה, גאות ושפל ועל חוסר תכליותה כתנועה סיזיפית, אותה הוא מכנה בביטוי הלשונסקאי המקסים: "סִכְסָך שֶׁל הַסֶּגֶת-וְלֶכֶת". זוהי דרכו של האדם בחיים. סכסך מהדהד סכסוך ופכפוך וכמובן השתכשכות במי אפסיים ועד כמה יפה השימוש בצורת המקור ליצירת הביטוי סֶגֶת-וְלֶכֶת, אחורה קדימה וחוזר חלילה ללא מטרה.

גם הבית הראשון של השיר שהוא חריג במבנהו הוא מאוד יפה. ריצתו של האדם אל היעד הלא ברור בחיים, התמכרותו למעשים. אבל כשהוא נעצר ומביט לאחור כדי לסגת. אין לו מצודות ומבצרים אותם בנה כדי לישב בהם בטח. הוא נסוג תמיד אל עצמו.

כמו אצל אלבר קאמי ב"מיתוס של סיזיפוס", משולה הריצה של של שלונסקי לאדם הטורח בהוויה. כאשר האדם מגלגל את האבן במעלה החיים אין לו זמן לחשוב. הוא רץ. הוא סוחב. כאשר הוא מגיע כביכול אל היעד והאבן מידרדת מטה, יש לו זמן לרדת במורד אחריה - במקרה של שלונסקי להפנות את הגב ולעצור ולחשוב בעצם בשביל מה כל זה, אם בעוד דקות מספר שוב יהיה עליו לגלגל את האבן במעלה ההר - אצל שלונסקי להמשיך לרוץ.

יפה מאוד השימוש של שלונסקי בלשון "מצודה". הרי מצודה בעברית היא לא רק מקום מבטחים, מבצר גדול וחזק, אלא גם מלכודת, רשת לדיג או לציד, מכמורת. האדם בעצם לוכד את עצמו, צד את עצמו, דג את עצמו. פנית אפוא אחורה, הרהרת לחשוב ונתפסת בעצמך, נבלמת, נשלית ברשת או בקרס העצמי ונעצרת. נתקעת תודעתית בהכרת החלוף והמוות.

שלונסקי היקר, אומנם קשה להתווכח עם תחושות, ודאי על סף המוות; אך אם חיית, אם חווית, נרשמת אפוא בספר החוקים של הטבע. זה לא היה לחינם.