נעמי הרימה את ראשה מעל לפרטיטורה בה הייתה שקועה כמעט שעה תמימה. קווי עיפרון אופקיים והערות בכתב יד צפוף וקטן השתרגו לאורך ולרוחב גיליונות התווים. היא הוציאה מאוזניה את האוזניות אך לא עצרה את ההקלטה, מאפשרת לצלילי הרקוויאם של מוצרט לבקוע חרישית מבעד לאפרכסות השחורות, והביטה בפיזור נפש אל הרחוב שלמרגלותיה.

משאית ענקית עגנה על שולי המדרכה. מתוך תא הנהג ירדה בסולם אישה כבדת גוף, לבושה בחלוק ובשביס שחור. ממכשיר הרדיו של הנהג בקעו צלילים מזרחיים של שירי קודש ישנים שעברו הזרה אוריינטלית, וסולסלו מזרחית קולניים ורוויי געגועים. האישה נגשה לתא המטען של המשאית וניסתה לפתוח אותו, תוך שהיא מסמנת למישהו מתא הנהג בתנועות ידיים לעזור לה. מאחורי המשאית נעצר רכב נוסף, קטן, וממנו יצאו גבר צנום ושחום עור – כיפה סרוגה קטנה לראשו וזיפי זקן לא מגולח ללחייו, ושלושה בחורים נוספים. הם פתחו את דלת המשאית והחלו מרוקנים את תכולתה.

ממרומי הקומה הרביעית צפתה נעמי בספות דמויות העור השחור, בשטיחים המגולגלים ובוויטרינות החומות־סגלגלות שעם השנים איבדו מזוהרן, שנפלטו אט־אט מהמשאית. האישה כבדת המשקל עמדה ליד דלת תא המטען, ונראתה כמחכה למשהו חשוב שיגיח מתוכו, בעוד הגבר הצנום התרוצץ בין הסבלים ובצעקות קולניות וידא כי הם עושים מלאכתם לשביעות רצונו. לבסוף נכנסו הסבלים לתוך חלל המשאית ונעלמו שם למשך דקות ארוכות.

ויכוח סוער בין קריין רדיו לבין אחד משרי הממשלה הנדיד את מבטה של נעמי בחזרה אל תוך ביתה. במטבח ישב עודד, שומר על הסטאטוס־קוו הלא־רשמי בניהם, לפיו שייך המטבח לו בעוד המרפסת היא ממלכתה של נעמי. מולו היו פרוסים עיתוני האקטואליה ומבטו נדד בין העיתונים השונים לבין הרדיו שהוסיף לשדר ויכוחים קולניים. לצידו עמד פתוח המחשב הנייד, פרפרי שומר המסך מרחפים בו חרישית.

"מה קורה שם בחוץ?" שאל עודד כשהשגיח במבטה. נעמי התבוננה בו מזוגגת. האירועים שהתרחשו סביבה הצליחו אך בקושי לבקוע את צלילי קרנות היער הנוגים שהוסיפו להתנגן בראשה מחפשים את פתרונם ההרמוני. היא התבוננה שוב בדפים שלפניה וניסתה לערוך את ההרצאה בראשה. היא תשאל את הסטודנטים מי ביקש ממוצרט לכתוב את היצירה ולשם מה, ותנפץ את מיתוס איש המסתורין שהזמין את היצירה לשם הלוויתו של מוצרט בעצמו. היא תשמיע את הקיריה הבלתי גמורה ותשאל את הסטודנטים מי מהם ירהיב עוז לנסות ולהשלים את הקיריה. היא כמובן תבטיח תוספת בציון לכל האמיצים. בקלסר שהיה מונח לפניה עמד סדור האוסף הסודי שלה: גיליונות התווים של כל ניסיונות הנפל הרבים שנערכו במהלך ההיסטוריה להשלמת היצירה. היא בזה להם, לכולם. סופה של היצירה לטענתה הוא איזוטרי לחלוטין, חלום שאין לפתרו, סוד עמום שמקומו בהיסטוריה הבלתי ממומשת של נפש האדם. אבל לעיתים בשעות לילה מאוחרות היה חלום מוזיקלי עולה בדמיונה, מפתל שריגים של צלילי בסון עוגב וויולה, ומשלים את היצירה בראשה. וכשהייתה מתעוררת לא הייתה זוכרת את הצלילים.

"קפה?" קטע שוב קולו של עודד את חוט מחשבתה. "בסדר," השיבה. הרדיו עבר לנגן את "אומרים ישנה ארץ" של חוה אלברשטיין. במשאית שלמרגלות הבניין התפייט זמר מזרחי על נערה אהובה שעזבה. עודד כיבה את הרדיו ועמד להרתיח מים בקומקום החשמלי. התקרב אל המרפסת ושאל: "מה זה, יש להם גם פסנתר," רומז בראשו על הסבלים שהגיחו ממעמקי המשאית כשלגבם קשור פסנתר ימאהה שחור ומבריק. "יופי, אולי תמצאי לך חבר חדש לשוחח איתו בענייני מוסיקה," הוסיף בחביבות שסיגל לעצמו מאז עזבו ילדיהם את ביתם, והשאירו אותם – צעירים מכדי להיות זוג מבוגר ומבוגרים מלהיות זוג צעיר, להמשיך את חייהם בדירתם הקטנה.

נעמי הביטה באישה השמנה שצפתה נרגשת כיצד יורד הפסנתר נישא על גבות הבחורים החסונים ומונח בגסות על המדרכה. הגבר הצנום נעלם ושב כעבור מספר שניות כשהוא מסמן לסבלים על פתח הבניין שלהם. הסבלים החלו לנוע בכבדות, והפסנתר על גבם, אל תוך הבניין. "תיזהרו איך אתם לוקחים אותו, זה פסנתר ריבונו של עולם," הצליחה נעמי לשמוע את קולה העמוק מבעד לרעש המנוע ולקולות הזמרים הקולניים. היא שמעה את הסבלים העולים במדרגות, את ההדים העמומים של פגישות הפסנתר וקירות חדר המדרגות, ואת הדלת הנפתחת ונסגרת מתחתיה בקומה השלישית. היא הכניסה את האוזניות בחזרה לאוזניה בדיוק כדי לשמוע את פרק הסיום הלא־גמור של הרקוויאם, ורק אדי הקפה שהונח לפניה העירו אותה מתהלוכת הלוויה של וולפאג אמדאוס מוצרט.

בלילה שככה המולת הרהיטים הנגררים. נעמי סגרה את מערכת הסטריאו שלה ואת ספרי התווים. הרחוב שהתרוקן השמיע קולות של לילה. צרצרים חרישיים וזמזום פלורוסנטים ורכב שעובר מפעם לפעם ומבהיל את הרחוב מתנומתו. עודד כבר היה במיטה ונעמי הצטרפה אליו, מצטנפת ככל יכולתה בצד שלה במיטה הזוגית, מבהירה לו בשפת הסימנים האינטימית שלהם שהלילה היא מבקשת לישון. עודד נשק לה על עורפה והדליק את הטלוויזיה שהייתה תלויה על מוט נשיאה לפניהם, תוך שהוא מחליש את הסאונד עד לאפס. "מזל שאפילו בחדשות יש כתוביות," הוא מלמל, "מי צריך כבר לשמוע." נעמי שקעה במהירות בשינה.

הנקישות הרמות בקיר הדהימו אותה. קרוב לחצות היא התעוררה נבהלת, שומעת לא שומעת קולות רבים צועקים בדירה שמתחתיה, מילים דגושות פה כמו כמו פרימדונה ופוסטמה ופדלאה ומילים רפויות כמו נמאס לי ודי כבר ועוזבת. ואחר כך בכי. נעמי הרהרה עד כמה חנוק קולה של האישה כשהיא בוכה, ועד כמה פתוח וצורם הוא כשהיא צועקת. האם כולנו הנשים ככה? שאלה את עצמה תוך שהיא שוקעת בחזרה אל שינה עמוקה.

זמן מה מאוחר יותר שוב התעוררה. טריקת דלת וצעדים יורדים במדרגות, וקולות של רכב מתניע ונוסע. ואחר כך שקט. ואחר כך כמו משום מקום קולות אחרים. קסומים. פסנתר מנגן מרחף באוויר ירוק מעל ביצה כתומה ושלשה מלאכים יושבים על ענן מביטים למטה אל הבניין הקטן שלהם משליכים לעברו עלי כותרת של פרח צהוב, מונים בשקט אוהב לא אוהב אוהב לא אוהב. נעמי התיישבה במיטתה במהירות והחלום אבד, אולם צלילי הנגינה המשיכו, נוגים וארוכים. היא זיהתה את היצירה, משהו שניגנה בהיותה נערה צעירה. שיר עצוב מלא רגש לאורך ולרוחב הפסנתר, ממושך ומתוק. לפתע נזכרה: קליידרמן. הספר האדום עם היצירות הרומנטיות הפשוטות לנגינה, שכבשו את העולם. תמונתו המושכת בשיער בלונדיני ובחיוך מרמז על כריכת החוברת. האם זו האישה עבת הבשר שמנגנת ככה? היא הציצה בשעון. ארבע לפנות בוקר. נראה כי כבר לא תצליח לחזור לישון. היא קמה בשקט, נזהרת שלא להעיר את עודד, והלכה למטבח למזוג לעצמה מיץ תפוחים טבעי לתוך כוס צרה וגבוהה.

קליידרמן. מחשבותיה נשאו אותה עשרות שנים אחורה, כשתהתה מודאגת מה תאמר ז'ניה המורה לפסנתר אם תגלה כי נעמי הצעירה רכשה בכספה הפרטי את הספר הארגמני של אותו נגן יפה תואר והחלה מלמדת את עצמה את היצירות המתקתקות. בוודאי תרמוז לאימה כי מן הראוי שנערה כשרונית כנעמי תשקיע את מרצה בלימוד יצירות רציניות כשל מוצרט, היידן או שוברט. והאם בוודאי תהנהן בצדקנות ועוד באותו היום תערוך חיפוש קצר ותכליתי בכליה של נעמי הצעירה, תמצא את הספר הכרוך בכריכה דקה, מבזה, ותגנוז אותו באחת ממזוודותיה הנעולות.

קרוב לשתים עשרה בצהרים נשמעה דפיקה בדלת. נעמי סידרה את שמלתה שנסתרה בזמן הישיבה המרושלת על הספה שבמרפסת, וקמה לפתוח. "הי," חייכה במתיקות השכנה, "אני אביגיל , באתי לעשות היכרות, יפריע לך אם אני אכנס?" "בשמחה," חייכה אליה נעמי בנועם, לא מסגירה את הסודות ששמעה בלילה. "תרצי כוס קפה?" שאלה בנימוס. "למה לא, תודה, נס, אבל רק עם סוכרזית, הבטחתי לבעלי להוריד עשר קילו." "מצטערת, אין לי סוכרזית," הסמיקה נעמי. בכל שנותיה וגם אחרי שלושה הריונות ולידות, לא עבה בשרה ולא השתנתה במאום גזרתה הדקיקה. "אז אולי יש לך משהו קר, מים?" שינתה אביגיל את דעתה והוסיפה במהירות "מקווה שלא הפריע לך כל המעבר דירה שלנו. כמה שהתחננתי למשאית שיסגור את המנוע הוא לא הסכים, לא רצה שיתקרר לו האוטו. היית מאמינה? מה אני יעשה, לא נעים להיכנס ככה לשכונה חדשה אבל מה אני יעשה, ככה רצו מלמעלה. אז מה אתם הרבה זמן פה?"

"יותר משלושים שנה," אמרה נעמי, "מאז שהתחתנו בעצם." "מה בת כמה את, את נראית ילדונת," אמרה אביגיל. "הלוואי עליי להיראות כמוך אחרי שלושים שנות נישואין. ואיפה הילדים שלך?" "עזבו את הקן," השיבה נעמי, מרפרפת במבטה על פני ביתה תוהה אם לזאת יקרא קן. מדפי ספרים רבים שכיסו כמעט את כל הקירות, פסנתר כנף שחור, שתי ספות בד ישנות אך נקיות, שולחן אוכל מעץ חום אדמדם, שישה כסאות עץ תואמים, מטבח, לא זרדים ובטח לא נוצות ריפוד. הבית כולו שידר נוכחות אקדמאית רצינית וחסרת פשרות. בניה גדלים בקינים אחרים, נזכרה בשורה מתוך ספר הילדים של לאה גולדברג.

מבטה של אביגיל נח על פסנתר הכנף. "מי ניגן, אחד הילדים?" שאלה. "לא," השיבה, "הם שנאו את הפסנתר." "ולא ויתרת להם, אה?" אמרה אביגיל במהירות "כמו שצריך. הילדים בימינו כל מה שמעניין אותם זה מחשב וטלוויזיה, כלום אין להם בראש. אכפת לך שאני ינגן משהו? לפחות שמישהו ינגן עליו, לא?" ובלי להמתין לתשובה הרימה אביגיל את מכסה פסנתר הכנף, גררה אליו את הכיסא והחלה לנגן את אותה יצירה קליידרמנית שנעמי שמעה בלילה. היא עצמה את עיניה ודיוושה על פדל ההארכה של הצלילים וניגנה על כל קלידי הפסנתר, עיניה עצומות וגופה העבה מתנועע לקצב המנגינה. נעמי הקשיבה. לאישה הזרה היו כישורים מוסיקליים ללא כל ספק. כשפתחה אביגיל את עיניה הן היו לחות מדמעות. "חולה על היצירה הזאת," היא אמרה. "אל תסתכלי עליי שאני בוכה, מכל שטות אני בוכה. אז לא אמרת לי מי אצלכם מנגן."

נעמי חייכה אל אביגיל. "את מנגנת יפה מאוד," אמרה לה בכנות. "למדת הרבה שנים?"

"לא, איפה הרבה שנים. בעלי הראשון הוא מימן לי את השיעורי פסנתר אצל המורה במושב שלו, אבל אחרי שהוא זרק אותי מהבית כבר לא היה לי כסף להמשיך לנגן. אז ככה את כל הכסף שהרווחתי מהגירושין הוצאתי על פסנתר אחד שראיתי בעיתון למכירה. את כל הפסנתרים שלהם הם מוכרים הרוסים האלה, מסכנים, אין להם מקום בבתים הקטנים בארץ שלנו, מה נעשה."

נעמי שתקה. מעולם לא ידעה איך להגיב על שטף דיבור גלוי לב. היא, שמטבעה הייתה מאופקת, נבוכה מפתיחות כאילו הייתה חשיפה של מקומות מוצנעים.

"בטח את חושבת איזה מין אישה באה לבית שלך וישר מספרת לך על הגירושין שלה, אה?" אמרה אביגיל כחשה את מחשבותיה. "גם אני זה לא מתאים לי להישפך ככה, אבל אולי זה שניגנתי בפסנתר שלך אז אני כאילו כבר מכירה אותך. אבל הבעל ההוא שהתגרש ממני, שיישרף בגיהינום, שנה אחת לא הבאתי לו ילדים כבר גירש אותי, אפילו אימא שלו התחננה לפניו שמי תרצה אותו גרוש שיתן לי עוד הזדמנות אבל הוא – כמו חירש, אם לא היה חירש איך היה נותן לי לנגן את כל הזיופים שלי, אני שואלת אותך, מזל שהיה חירש. ככה גירש אותי ואני זכיתי בשלום כפרה עליו, שלא מגרש אותי כבר שבע שנים, ושהסכים לי להביא את הפסנתר שלי לבית שלו."

נעמי ניגשה למקרר והוציאה קנקן פרחוני מלא במים קרים ומזגה לאביגיל. כמה קשה היה לה להרות את מיכאל, נזכרה, ואיך זה שאחרי שילדה אותו הרתה פעמיים נוספות בתוך זמן כל כך קצר שלא הספיקה למנוע את ההריונות. אבל התקופה ההיא, בה מיכאל לא בא, הייתה חרוטה בתוכה בחרט עלבון צורב.

"אז לא אמרת לי כמה ילדים יש לכם שיהיו בריאים," אמרה אביגיל, דיבורה הקולח מחזיר את נעמי להווה.

אחר הצהרים נפנתה נעמי לפסנתר שלה. ספר התווים של היידן עמד מצפה לה על שידת התווים, והיא החלה לנגן את הסונטה מספר שלוש עליה תכננה להרצות ביום המחרת. הקלידים הלבנים והשחורים ריקדו ברצון תחת אצבעותיה, מניחים בעדינות צלילים קטנים בחלל החדר, משאירים אותם לרקד מעט באוויר, ואז להיעלם להם כמו בועת סבון במשחק ילדים. נעמי אהבה את היידן, לא מדי פרוע לא מדי סנטימנטלי, רגש שבו מסותת היטב למבנים הרמוניים שגאונות ופשטות משמשים בהם כאחד.

אך באמצע נעצרה. נדמה היה לה כי מישהו מקשיב לה, כי אוזניים כרויות לה מהקומה התחתונה. השעה הייתה קרובה לחמש, יותר משעה נותרה עד להרצאה היומית שלה. היא סגרה בעדינות את מכסה הפסנתר והדליקה את הרדיו של עודד. שלמה ארצי שר "היא לא יודעת מה עובר עליי".

נעמי שבה ונזכרה בהמשך שיחתה עם אביגיל. איך החלה לספר על עצמה עוד ועוד, בשטף חודר ומביך, על אימה קשת היום שגידלה את שבעת ילדיה וגם ניקתה בתי שכנים לפרנסתם, על אביה שהיה בעל חנות לבני נשים קטנה בנצרת עילית, שאחרי עשרים שנות פעילות נסגרה, מרכינה ראש בפני הרשתות הגדולות שהציפו את הקניונים, ועל שנות האבטלה הרבות בהן הלך וקמל עד שנפטר. אביגיל סיפרה ונסוגה אל פזמון חוזר שיש בו קבלת הדין – "מה אני יעשה ככה החליטו מלמעלה." והוסיפה וסיפרה על אהבות קשות ומרות, על אכילה מנחמת ומביישת, ועל תקוותה למציאת חברה. "לפחות חברה אחת שהיא בן אדם," אמרה לנעמי והביטה בה במבט מצועף. נעמי חשה כיצד היא מתעייפת, ככל שעלתה אביגיל על גדותיה כך הלכה נעמי ונסגרה עד שאמרה פתאום בקול קר וחותך – "הגיע הזמן שתלכי," ואביגיל השיבה המומה, "אבל רציתי לנגן פה עוד קצת," ובאצבע עגולה לחצה על שני קלידי בס לבנים כמשאלה.

נעמי החזירה את ספר התווים של היידן אל המדף, ונטלה משם חוברת תווים של מנדלסון. היא התיישבה ליד הפסנתר ועלעלה בחוברת, עיניה מרפרפות על פני שירים עתיקים ללא מילים. לבסוף נעצרה על "שיר ספינה ונציאני". היא פתחה את מכסה הפסנתר והחלה לנגן, עיניה נעוצות מרוכזות בתווים שמזמן לא ניגנה, וליבה – פתוח ומכוון מטה, אל ביתה של אביגיל. היא ניגנה לה את השיר העצוב, הגלי, הפשוט, כלוחשת לה מסר משתתף – פה בבניין הזה מבינים במוזיקה של החיים, את כל העצב ננגן את ואני ויהיה בסדר.

אבל כשנגמר השיר התחרטה נעמי מייד ובכל כולה התפללה שאביגיל לא הייתה בביתה באותן דקות של ניגון. היא נטלה את תיקה ויצאה מביתה במהירות. כשירדה במדרגות הבניין נתנה את דעתה לעובדה שנעליה מקימות רעש גדול כשהיא הולכת. מעולם לא שמה לב לכך עד עתה. היא ניסתה להחריש את נקישות עקביה אך לא הצליחה. כשיצאה מפתח הבניין רצתה לנשום לרווחה, אך אז מוכנה הייתה להישבע שזוג עיניים הביט בה מהקומה השלישית וליווה את צעדיה במורד הרחוב.

כשחזרה לביתה הייתה שעת ערבית. היא צעדה בלאות ברחוב שלה נושמת את אוויר אוגוסט החם, שריחות פירות הפיקוס מכבידים אותו וקולות של ציקדות חבויות מעירים בו זיכרונות. היא התרכזה בארוחת הערב שבוודאי הכין עבורה עודד – בטוסט הגבינה החום, בסלט החתוך דק עם שמן הזית ובתה הנענע הקר שרק הוא ידע להכין לה. שוב חשה את התחושה המוכרת של הכרת התודה לשגרה הברוכה. כשהתקרבה לבניין נשאה עיניה מוכנית אל הקומה הרביעית לראות אם אור דולק בסלון אם הוא מחכה לה אולי במרפסת אבל פתאום זוג עיניים בקומה השלישית ותריס שנטרק מייד, ופתאום קולות נעלי עקב מחודדות יורדות במדרגות ו־שלום מה שלומך, איזה קטע בדיוק כשאת חוזרת אני יוצאת יש לי כמה סידורים, טוב אז ביי. ועוד נשימה אחת ומדרגות ובית.

ובלילה שוב קלידרמן. חמש-שש דקות וזה הכול. עשר-אחת־עשרה בלילה וזה הכול. לא מריבה באישון ליל ולא פסנתר לפנות בוקר. אבל משהו בשיר הזה שונה, אחר, מכוון יותר. כאילו מיועד לאוזני מי.

ובבוקר שוב מרפסת והרצאה שיש להכין ובצהרים רעב מכרסם מלביש לה שמלה דוחף אותה לצאת לבית קפה סמוך לפתוח את הדלת ולהתחיל לרדת שלוש מדרגות בנעליים שמשמיעות קולות חזקים מדי ואז דלת נוספת נפתחת בקומה השלישית ושכנה חדשה בנעלי בית ושקית זבל בידה, ו־מה העניינים, נו אם יש כבר זבל לפנות אז כנראה שהתאקלמנו ולאן את יוצאת, אה לא ידעתי שיש פה בתי קפה טובים אולי תקחי אותי פעם אה, ומקווה שלא הפרעתי לך עם הנגינה שלי. אז יאללה ביי.

ובערב קליידרמן. ועוד משהו לא מזוהה ופתאום קולות של שירה מתרוננת, "הלוואי" של בועז שרעבי בנשיות מסתלסלת ויפה, בלי זיופים, בלי חריקות, קול מצויין. מילים לא מדוייקות ואז שקט שחונק את השירה פתאום, וקולות דלת נפתחת וקולות דלת נסגרת וקולות של רגליים עולות במדרגות ודפיקה בדלת ביתה. ו־מה העניינים, בדיוק נתקעתי בלי אבקת מרק אולי יש לך קצת, אני לא רוצה להפריע חלילה.

למחרת בבוקר התארגנה נעמי מוקדם, עוד לפני שעודד יצא לעבודתו במשרדי העיתון יצאה היא, תיקה אחוז בידה ובו ספרי תווים שונים, נגן דיגיטלי ואוזניות. היא הלכה לבית הקפה, ואחר כך לאוניברסיטה, לחדרי הפסנתר של הסטודנטים, להכין את הרצאתה. שלוש פעמים הפריעו לה סטודנטיות שרצו לנגן ונבוכו כשראו את הפרופסור למוזיקה קלאסית יושבת ומנגנת בחדרים הדחוסים. פעם אחת נכנס הרקטור של האקדמיה ושאל אם היא זקוקה לדבר מה. נעמי השיבה שהיא איננה זקוקה למאום, אלא שהפסנתר בביתה זקוק לכיוון. הרקטור מלמל כי ישלח אל ביתה את מכוון הפסנתרים של האוניברסיטה, ויצא משם נבוך גם הוא. נעמי לא יצאה מהחדר עד להרצאתה בשעה 17:00, אליה הגיעה מעט עייפה ותסרוקתה סתורה שלא כרגיל.

היא שבה אל ביתה רק בשעות הערב. רכבה של אביגיל לא חנה במקומו ליד הבניין, ונעמי נשמה אנחת רווחה קטנה. היא עלתה בשקט במדרגות ביתה, וצנחה על הספה שלה בסלון. "נעמי, זו את?" שמעה את קולו של עודד עמום בין אדי המקלחת החמים. "זו אני," השיבה לו, קולה מצטלצל באוזניה מלא הקלה ושקט, פרטיות קטנה ששבה פתאום מכניסה נשימה בין מילה למילה. נעמי קמה מהספה והלכה להכין לעצמה תה צמחים. היא התיישבה עם כוס התה במרפסת והביטה אל הרחוב שלפתע נראה לה רגיל ומוכר. עודד יצא מהמקלחת, לבוש בטרנינג בהיר ומדיף ניחוח רענן. "לא היית בבית כל היום," הוא שאל אותה. "מה נהיה?" "סתם התחשק לי לנשום אוויר עולם," השיבה נעמי. הוא התיישב לידה על כורסת המרפסת השנייה. זמן מה ישבו כך בשקט. לפתע ניגש עודד לפסנתר שעמד בסלון והחל לנגן, אקורד פה מינור מחולק ופתוח, ספור בקפידה למשקל של ארבעה רבעים. כמה זמן ניגן כך, נועץ מבטו בנעמי שישבה בגבה אליו כשהיא בוהה ברחוב החשוך והמנצנץ בנורות החשמל שלו כאילו היו נרות של עוגת יום הולדת. עד שקמה גם היא מכיסאה שבמרפסת והתיישבה לידו, מוסיפה לאקורד הנמוך מנגינת סולו גבוהה ונוגה. רק אז התקדם עודד למהלך ההרמוני הבא, מפתיע אך ברור מאליו. הפנטזיה לארבע ידיים של שוברט נולדה מחדש מתחת ידיהם המנגנות, מדלגת מאליה ממינור למז'ור, מחלום מתוק למציאות מוחצת, ושוב לפנטזיה דמיונית ומלכותית – שנוצרה מאליה תחת ידיהם המקישות בקלידים, הידיים המורגלות והגמישות של נעמי, וידיו המגושמות אך היודעות את מלאכתן של עודד.

כשנראו במרפסת אורות הפז'ו הכחול של אביגיל, כבר הסתיים הקונצרט הקטן בסלון של עודד ונעמי, הרדיו בביתם ניגן סופשבוע רגוע בגלגלצ וממרפסתם הפתוחה נשבה רוח קלה גם אל תוך חדר השינה, ואווררה את חלל הבית כולו.

אך למחרת, כשהתעוררה, חיכה לה פתק יבש על שולחן המטבח: 'יצאתי מוקדם קראו לי לעבד ידיעה עיתונאית שהגיעה בלילה. יום טוב. עודד.' שלוש נקודות במשפט כל כך קצר, ושום מילת חיבה, אפילו לא אחת. גרירת כיסא בקומה התחתונה הזכירה לה כי השכנים התעוררו גם הם, ובספונטניות לא אופיינית, היא החליטה להפתיע את גיא בנה השני, ולבקרו בדירתו הסמוכה אל הים. היו לה שעות רבות להעביר עד להרצאתה, והיא חשבה לנסוע לביתו באוטובוס ולהשאיר את מכוניתה חונה בחניית הבניין המשותף. מעניין אם אביגיל תחשוב שאני בבית ותנגן לה אל התקרה של ביתה, רצפת ביתי הריקה, חשבה נעמי בפרץ של רשעות.

היא עלתה על קו הנוסע לכיוון דרום העיר, ולא נעצה את האוזניות באוזניה, נותנת להמולת הנוסעים לחלחל אל תוכה, גומעת אותה כמו שגומעים שיקוי רפואי. המחנק שחשה נעמי מאז שעברו אביגיל ושלום אל הבניין שלהם, נתן בה אותותיו. היא צמאה לשחרור, לפשטות של יחסים פשוטים וקולחים.

פשוט וקולח היה גיא. מעולם לא הסתבך עם הוריו, לא העביר עליהם ביקורת ולא כעס עליהם. הוא קיבל אותם כמות שהם, והתקדם אל תוך חייו שלו בלי לבעוט ובלי לבהות לאחור. בביתו שבדרום תל אביב תמיד היה החלון פתוח, וריח הים היה מעורבב שם עם ריחות הסיגריות וריחות נוספים של בשמי נשים וגברים, תבשילים פשוטים בסירי אלומיניום וניחוחות גרביים וגוף, ועוד ריחות שנעמי לא הכירה. תמיד היו בדירתו בחורה או שתים, וגיא תמיד נהג בהן בחיבה ובפתיחות גברית. חלק ניכר משעות הבוקר בילה גיא בסיוד בתים בתל־אביב, טוען שכך הוא פורק את היצרים האומנותיים שלו. בשעות הערב, כשלא היה מארח, היה יושב מול המחשב בדירתו ומתכנן תוכניות שהרוויח עבורן כסף רב. חברות סלולארי היו קונות את שירותיו כבעל רעיונות והשראה לגאדג'טים ולשיפורים טכנולוגים, סומכות על אישיותו הפתוחה שתדע לתרגם צרכים אנושיים פעוטים לפטנטים סלולאריים גורפי מיליארדים.

באותו הבוקר לא חנה הטוסטוס של גיא ליד דירתו, ונעמי תהתה האם השכים קום לשם שינוי, אך כשדפקה בדלת נשמע קולו המנומנם שואל מי זה, ואחר כך צעדיו היחפים רצים בשמחה לפתוח לה את הדלת. "הי אימא," טפח על שכמה בחיבה, "טוב שבאת, בדיוק מישהו הרים לי את הטוסטוס ורציתי לקפוץ למשטרה כאילו שהם יכולים לעשות משהו. אבל אם את כבר פה אז נזכה לאיזו ארוחת בוקר רצינית, מה?"

נעמי חייכה בהוקרת תודה אל בנה והוציאה מתיקה שקית עם פיתות, לבאנה, זיתים וירקות שקנתה בשוק בדרך לביתו. גיא אהב אוכל מזרחי פשוט וסלד מאוכל משפחתי בנוסח המערב. לחם לבן, קוטג' וחביתה היו עבורו סיוט בורגני. "מצוין, כבר אני מכין לנו קפה," הוא אמר ונעלם במטבח.

נעמי ישבה על הספה והתבוננה אל הים. מה הוא שר, הים הזה, נזכרה בשאלה ששאלה את עודד באחת מפגישותיהם הספורות לפני שהחליטו לקשור את חייהם זה בזו. זכרה את פניו המסתובבות להתבונן בה כאילו ראה אותה בפעם הראשונה, או אולי בעצם – כאילו ניבא לה פתאום דבר שלא ידע בעצמו את מילותיו.

מה הוא שר, הים הזה, מה הוא רוצה, למה הוא לא נח, למה הוא זז כל הזמן, מה לוחשים גליו כשהוא רגוע ומה הם צועקים כשדגל שחור מונף מעליהם ומה הוא עושה לחול. שירי ספינה רבים הלחין מנדלסון, אך את המולת גלי הים התיכון הוא לא הכיר, וימה של תל אביב שר אחרת מימה של אוסטריה, נעמי הייתה בטוחה בכך. ומי ילחין ים ישראלי זועף ורוגע מאלף תרבויות שחנו לחופו, היא לא ידעה.

גיא חזר מהמטבח, נושא על טס נחושת שני ספלי קפה שחור. הוא הספיק להחליף את בגדיו וכעת לבש שרוואל לבן וחולצת טריקו כחולה, שכתמי סיד צהובים מכסים את תמונתו של בוב מארלי שפעם הודפסה עליה. "מצטער שלקח לי שעות, הייתי צריך למצוא שתי כוסות במעמקי הכיור ועוד לשטוף אותן," גיא חייך. נעמי הביטה פנימה אל הבית. הדירה הקטנה הייתה מבולגנת ומלוכלכת מתמיד. הכיור עלה על גדותיו וכלי האוכל הציפו את השיש ואת השולחן הקטן. בגדים מלוכלכים, שטיחים מקומטים ועיתונים ישנים מלאו את כל החלל. "תגיד גאיוש, אולי תקח לך איזו מנקה," שאלה פתאום, מפתיעה אפילו את עצמה בשאלתה. וגיא ענה: "דווקא חשבתי על זה בעצמי אבל אז התפדחתי לחפש, מה אני עקרת בית מבורגניה ששותה קפה בזמן שמנקים לה את הבית, אבל ברצינות אמא, בעצמי נמאס לי מהבלגן הזה ואין לי מושג איך מסדרים. שכחת לרשום אותי לחוג ניקיון כשהייתי ביסודי, ועכשיו נתקעתי בלי הידע הבסיסי הזה." נעמי חייכה, לכמה חוגים רשמה את בניה, הם למדו ציור ושחמט וקרמיקה ומדע ואנגלית וצרפתית, כיאה לילדי תל־אביב תרבותיים. אך אף אחד מהחוגים לא נגע בחיים עצמם, ואת עצם הדברים לא יכלה ללמדם. אולי אילו הייתה לה בת, ואולי ההוא שיצא מגופה בשטף דם של תחילת נישואיה, היה בעצם היא. נעמי סילקה את המחשבה מראשה, ואמרה לגיא שתתעניין בשבילו על עוזרת בית, אם יבטיח לבוא ולסייד את ביתם לפני פסח. גיא הבטיח.

לפני הצהרים יצאה מדירתו ונסעה באוטובוס לאוניברסיטה, ואת הזמן שנותר עד להרצאתה בילתה שוב בחדרי הפסנתר שבירכתי האכסדרה, מנגנת את נפשה.

כששבה בערב האדימו השמיים השחורים ונראה היה כי שרב סמיך עושה את דרכו למישור החוף. נעמי הלכה בזריזות מתחנת האוטובוס אל ביתה, נכנסה בעד השער של הבניין וכמעט ולא השגיחה באביגיל שישבה שם, על החומה הצדדית, סמוך לחדרון פחי הזבל, כמו מחכה לבואה.

"הי נעמי, מה קורה?" אמרה אביגיל כשחלפה נעמי על פניה. היא מחתה את אפה וניכר היה בה כי בכתה. האם ארבה לה שם? חיכתה בסבלנות או שמא בקוצר־רוח שתחזור? נעמי עשתה עצמה כמחטטת בתיקה, מחפשת מפתח או משהו חשוב. "בסדר," היא השיבה בקרירות, והוסיפה בשפה שאינה שפתה – "אני כבר מתה להגיע הביתה," הדגישה את ה"מתה" כבשפת העם, שפת הרחוב שמעולם לא דיברה. "אה, בטח, לכי לכי, בעלך כבר בטח מחכה לך," אמרה אביגיל. "גם אני ממהרת. מחכה פה שתבוא חברה שלי לקחת אותי לקפה. סיפרתי לך פעם על אודיה החברה שלי מהיסודי? לא משנה, לכי לכי לביתה שלך, חם פה עכשיו." נעמי השפילה מבטה ראשונה ואמרה: "האמת שבעלי יחזור מאוחר היום. הייתי מזמינה אותך לכוס תה או משהו אבל את ממהרת." להרף רגע נפגשו עיניהן במבט. השקרים שסיפרו זו לזו התגפפו כשתי חרבות קהות, שחוקות. נעמי השפילה עיניה ראשונה. מבטה נדד אל החנייה המשותפת של הבניין הישן שלהם, רכבו של עודד נעדר מן החנייה, אולם רכב אחר חנה בה. נעמי זיהתה את הפז'ו השחורה של אביגיל ושלום, החונה צמוד לרכבה שלה, ולרגע נדהמה – הרי יש בחנייתם המסודרת מקום השמור לדירה שבקומה ארבע, אולי לא שמו לב? היא נחפזה לעלות לדירתה.

עודד לא היה. הפסנתר עמד פתוח. נעמי סגרה אותו וצנחה על כורסת המרפסת שלה, הספיקה עוד לראות את אביגיל חומקת בחזרה אל תוך הבניין, עולה בצעדים שקטים אל דירתה.

למחרת בבוקר, העירה אותה שריקת הטלפון הסלולרי בשעה מאוחרת מהרגיל. הודעה חיכתה לה מדיקן הפקולטה למוזיקולוגיה: 'נעמי, עלינו לשוחח, האם תוכלי להגיע למשרדי ביום חמישי בזמן הפסקת הצהרים?' נעמי הצטמררה. הודעה רשמית ויבשה שכזו מפני מי שהיה לה עמית ומנהל שהוא ידיד במשך שנים, נשמעה כמעט כמבשרת פיטורין. היא הכינה לעצמה ארוחת בוקר קלה כששמעה בחדר המדרגות קולות מים זורמים וטפיפת צעדים וסמרטוט מגפף רצפה. היא פתחה את הדלת כדי סדק, לבושה עדיין באימונית הלילה שלה, וראתה שם את אביגיל כשהיא מקרצפת במרץ את הרחבה שמחוץ לדירתה. היא חשבה לסגור את הדלת בשקט אבל אביגיל כבר הבחינה בה. "אה, מה שלומך," אמרה, "חשבתי בינתיים שאני בבית לעשות קצת ניקיון בבניין הזה, אה? יו אני מקווה שלא הערתי אותך עם הרעש של השטיפת רצפה, מה?" "לא, זה בסדר," מלמלה נעמי, "אבל יש פה מנקה כבר פעם בשבוע. אז תראי," מיהרה אביגיל לענות, "אני לא כזאתי איסטניסטית אבל זה לא נראה שמישהו מנקה פה, כן? אני יש לי ניסיון בניקיון אז אמרתי קודם כול אני אתחיל בלנקות בבניין שלי ואחר כך אולי אלוהים יסדר לי עבודה בעוד איזה בית או שניים. אמרו לי השוק קשה פה בתל־אביב אבל יש מי שמכוון הכול מלמעלה ויודע כל אחד בדיוק מה הוא צריך. אז מה יש לך בוקר חופשי היום?" "כן," נעמי ענתה, ורצתה להוסיף – ואני זקוקה לו. אבל אביגיל הזדרזה ואמרה: "אז אולי יש לך זמן ללמד אותי קצת פסנתר? ראית שאני מכירה קצת אבל את שמעתי פרופסורית בנושא ולא גילית לי אבל פה לכולם יש פה גדול, אז אולי תלמדי אותי קצת." "ברור, בסדר," מיהרה נעמי לענות, "אולי בעוד שעה כזה?" "בטח יופי," אמרה אביגיל, "אז אני יבוא."

כעבור שעה היא הגיעה. את חלוק הבוקר החליפה בחליפה כהה מקטיפה ושביס תואם. לגופה היה ריח של ניקיון והשביס היה לח משערותיה החפופות. בידה אחזה בחוברת של קליידרמן. "הייתי מתה לנגן את הבלדה לאדלין שפה," היא אמרה, "את תוכלי ללמד אותי?"

נעמי חייכה בנימוס. להיות מורה לפסנתר היא ידעה, מרחק מהוקצע, קשב לצלילים ולא למילים ובטח שלא לגוף, קפדנות למען המנגינה, סימפטיה חשוקה לתלמיד המבצע. אבל מה תעשה פה עכשיו כשהתלמידה אינה מבקשת מרחק אלא קִרבה סמיכה, מעורבבת, מבעיתה. "אולי נתחיל במשהו פשוט יותר," היא אמרה, "סונטינה של מוצרט או אינבנציה של באך." "אבל אני אוהבת דברים רומנטים," מחתה אביגיל. "אבל לכל דבר יש סדר," אמרה נעמי בקשיחות לא אופיינית, והורידה את קליידרמן ממדף התווים שלפסנתר.

ואחרי השיעור נמלטה ולא ידעה לאן. שומעת את אביגיל אומרת אחריה: "ואם את יודעת על מישהו שצריך מנקה אז תגידי לי, אולי אחד הילדים שלך צריך? ואז אני אנקה אצלו ואת תלמדי אותי פסנתר בתמורה, שווה לא?" נמלטה אל האוניברסיטה אל חדרי הפסנתר שם. הדחוסים, הטחובים. אנשים לא קוראים מחשבות ולא יודעים עליי כלום, היא אמרה. אין דבר כזה ערבוב נפשי וגם אם יש אז אינני רוצה.

אבל באוניברסיטה, הדיקן דופק בדלת החדרון כבר יודע איפה למצוא אותה, קורא לה לחדרו. אנחנו צריכים לדבר. היה משוב, יש ביקורת. התלמידים של היום זה לא מה שהיה פעם. הם משתעממים מיצירות לפסנתר. את צריכה להעשיר את השיעור, תוסיפי תכנים רומנטיים, או דרמטיים. יצירות רבות רגש ופשוטות לביצוע, או אולי אופרות עם תוכן מילולי. ואל תקחי את זה קשה, כן? כולנו כאן חווים את השתנות הדורות. אז תעשי את זה ותגישי לי סילבוס מתוקן עד שבוע הבא כי אחרת יהיו קשיים עם הקורס שלך. ולחיצת יד רבת משמעות ושלום.

ובבניין המגורים בקומה השלישית ושלום ואביגיל צועקים בדירתם, למה את יושבת בבית כמו פרימדונה, ומה אני יעשה לא מוצאת איפה לעבוד, ולפחות היית מביאה לי בן זכר, ודלת נטרקת. וקליידרמן, מותק של קליידרמן, ובריחה מהירה, מהירה, לבית קפה – רחוק ככל האפשר.

ובבית הקפה נט, מחשבים ניידים, ככה זה היום

ובמחשבים יש אתר, יד שנייה

ובאתר מוכרים דברים שלא צריכים

דברים מיותרים, מכבידים

כמו פסנתרי כנף למשל

והרי כל כך קל לכתוב מודעה, הנה ככה כותבים, והופ – שולחים. זהו

ותוך חמש דקות הנייד מצלצל. כל כך מהר עובדים הדברים היום

והנה קונה. בחור צעיר, לומד ברימון, הלחנה וג'אז, תמיד חלם על פסנתר כנף. לא, לא נשוי, גר בדירה עם שותפים, בטח שיש מקום לפסנתר, אחרת לא היה בא. בטח שיש כסף, חוסך מהופעות בפאב בלילה. וזה יופי של פסנתר זה

והובלה זה לא בעיה הנה הוא מרים טלפון לחבר שלו במשולש

תכף הוא יבוא

לא צריך לחשוש, הוא יטפל יפה בפסנתר שלה, ינגן רק דברים איכותיים, רציניים כמובן.

והנה משאית עוגנת על המדרכה

והרדיו שלה מסלסל שירים מזרחיים

ושני סבלים יוצאים מתוכה ושני סבלים נכנסים.