​

פגיס

 

מֵעוֹלָם לֹא הִכִּיר אוֹתִי.

אֲנִי חַיָּה אֶת שִׁירָיו מֵאָז

שֶׁפָּגַשְׁתִּי אוֹתוֹ עַל מַדָּף מְאֻבָּק

בַּחֲנוּת סְפָרִים בִּרְחוֹב אַלֶּנְבִּי

אֶלֶף תְּשַׁע מֵאוֹת שִׁבְעִים וְאַחַת,

כְּשֶׁבְּאַלֶּנְבִּי עוֹד הָיוּ חֲנֻיּוֹת סְפָרִים קְטַנּוֹת

וּסְפָרִים בָּאָרֶץ לֹא הִתְרַכְּזוּ רַק בִּשְׁתֵּי רְשָׁתוֹת

וְלִפְנֵי שֶׁהָיוּ בִּכְלָל רְשָׁתוֹת.

 

סִפְרוֹ חָבוּשׁ אֶצְלִי הַיּוֹם בִּרְצוּעַת מַסְקִינְטֵיְפּ עָבָה

וּמִלּוֹתָיו מֵאָז חוֹבְשׁוֹת אוֹתִי שׁוּרָה שׁוּרָה.

פְּעָמִים רַבּוֹת כָּל כָּךְ קָרָאתִי אוֹתוֹ

וְאַף פַּעַם לֹא יוֹתֵר מִדַּי.

 

וְלֹא

מִשּׁוּם שֶׁגַּם אִמִּי

הִגִּיעָה לָאָרֶץ מִבּוּקוֹבִינָה

וְלֹא מִשּׁוּם שֶׁגַּם הִיא דָּנָה אֶת עַצְמָהּ

לְחַיִּים לְלֹא נֶחָמָה

וְלֹא מִשּׁוּם שֶׁכָּל חַיַּי שָׁמַעְתִּי מִמֶּנָּה

עַל נְתִיב חַיֶּיהָ,

שֶׁאַתָּה לֹא סִפַּרְתָּ.

לֹא.

 

אֶלָּא בְּעִקָּר

בִּגְלַל כָּל מִלָּה וּמִלָּה

שֶׁכָּתַבְתָּ וְנִסַּחְתָּ וְעָרַכְתָּ

וְהוֹתַרְתָּ כְּמַצֵּבָה, כְּצַוָּאָה, כְּמִצְוָה

לְלֹא יְדִיעָתְךָ,

עֲבוּרִי.

 

 

טוטם 

 

בְּלֵילוֹת אֲרֻכִּים הֵם בָּאִים אֵלַי,

שְׂרִידִים בּוֹדְדִים שֶׁל שֵׁבֶט קַדְמוֹן,

מִתְכַּנְּפִים מֵעָלַי, מְנַסִּים לוֹמַר לִי מַשֶּׁהוּ

אוּלַי לְהָגֵן עָלַי,

אֲנִי מְנַסֶּה לְהָבִין אֶת שְׂפָתָם.

 

לִפְעָמִים הֵם מוֹפִיעִים מְחֻפָּשִׂים

מְרוּחִים בִּצְבָעִים עַזִּים

בַּעֲלֵי תָּוֵי פָּנִים סְדוּקִים,

כְּמוֹ בְּעַמּוּדֵי הַטּוֹטֶם

נִצָּבִים זֶה מֵעַל זֶה

וְעַל פְּנֵיהֶם

מַסֵּכוֹת מוּזָרוֹת שֶׁל חַיּוֹת:

 

זְאֵב

נָאוּצִ'יצֶ'ל,

אַרְיֵה                                                                     

לָאוּפֶר,

רָחֵל

זַלְמָנוֹבִיץ',

יוֹנָה

גְרַאוֹ,

 

מְפֻסָּלִים בְּגֶזַע עֵץ שֶׁהִתְבַּקֵּעַ עִם הַשָּׁנִים

אוּלַי אֲנִי הַיְּחִידָה שֶׁרוֹאָה אוֹתוֹ

נוֹדֵד בַּעֲרָבָה סְעוּרַת רוּחוֹת

מִטַּלְטֵל מִצַּד לְצַד

סוֹבֵב, מִתְהַפֵּךְ

וּמִתְגַּלְגֵּל

 

מִנְּשָׁמָה

לִנְשָׁמָה

עַד אֵלַי.

 

 

סנסקריט 

 

מִבֵּין הַשָּׂפוֹת שֶׁעַל צַג הַמַּחְשֵׁב אֲנִי בּוֹחֶרֶת

בְּסַנְסְקְרִיט,

שָׂפָה שֶׁל נְזִירִים בּוּדְהִיסְטִים

אֲשֶׁר בְּפִסְגוֹת הָרִים אֲפוּפֵי עֲנָנִים שֶׁבְּרֶכֶס הַהִימָלָיָה

נִלְחֶשֶׁת מִפֶּה לָאֹזֶן

לְקוֹל צִלְצוּל פַּעֲמוֹנִים נִשָּׂא עַל מִדְרוֹנוֹת מֻשְׁלָגִים

נִכְתֶּבֶת עַל עֲלֵי דְּקָלִים

נִלְמֶדֶת מִמִּזְמוֹרִים עַתִּיקִים

מִכְּתָבִים קְדוּמִים   

אֲפוּפַת גְּנָזִים

סוֹדוֹת וּרְמָזִים,

 

לִכְתֹּב לְךָ אֶת אֲשֶׁר עַל לִבִּי.

 

 

עירום                                                  

אֶת הַגּוּף נִתָּן לְהַלְבִּישׁ

אֶת הַפָּנִים לְאַפֵּר

עַל הַצַּוָּאר לַעֲנֹד

 

רַק הַקּוֹל עֵירֹם

כִּבְרֶגַע הִוָּלְדוֹ

בּוֹקֵעַ מִמַּעֲמַקֵּי

גָּרוֹן

 

וְאִי אֶפְשָׁר

לְכַסּוֹת אוֹתוֹ בְּדָבָר

מִלְּבַד בַּדָּבָר עַצְמוֹ,

 

לְבַדּוֹ

עוֹמֵד בְּדִבּוּרוֹ. 

יש משוררים שחוויית השיר אצלם היא בלתי אמצעית ויש כאלה החזקים ביכולת האינטלקטואלית של תיווך מעשה השיר דרך טקסטים של אחרים. אלה משוררים מתכתבים. עדינה בן חנן שייכת לסוג השני של המשוררים. יש לה רגישות בלתי רגילה לפואטיקה שבמרכזה אינטרטקסטואליות ושימוש בשפה, במקרה שלנו העברית האהובה. הכוח בשיריה נובע הרבה פעמים מתוך הממד הארספואטי, זה צד חזק בשירתה, אבל זו ארספואטיות במובנה הרחב של המילה שלא מביעה רק לִבְטֵי כתיבה ראשוניים ולא הצהרות בנוסח היכן נחלתי את שירי, אלא בעיקר התכתבות ביוגרפית על דרך השיר עם כותבים, בעיקר משוררים, ששרטו את תודעתה וכן פלירט עם העברית האהובה. זה לא אומר שאין היא נוגעת בתֶמות מוכרות וידועות בשירה הנוגעות לחייה מדברים קטנים כמו מראות הטבע במרפסת ביתה ועד מוראות השואה. הקול המקורי שלה נובע, בין השאר, מתוך היכולת שלה להקשיב לקולות אחרים. לא פלא אפוא שקראה לספרה החדש בשם המקורי: "גיבורה או אנטי".

 

רן יגיל