המאה ה-21, מה שכבר היה לנו ממנה, מתחלקת כעת לשני חצאים שווים בדיוק, שני עשורים – שמבחינת תולדות השירה העברית, יש ביניהם שוני מהותי. בעשור הראשון, כמעט כולו, עד נובמבר 2010, נמצאו שירי 'במלוא מוטת הבריאה' בשלבים שונים של הנבטה, דגירה, התהוות, כתיבה והכנה לדפוס. ואילו בעשור השני שירי 'במלוא מוטת הבריאה' כבר נמצאו ברשותנו, הקוראים, ובחלל העולם.
אכן, לעת עתה כרך שיריו העבה של חן ישראל קלינמן (כיום חן יסודות) הוא ספרן של יחידים; ולרבים וטובים עשויים אפוא דבריי להישמע כהפרזה פומפוזית. הספר הגדול צלל ברגע הופעתו אל באר האלמוניות והשִכחה. היצירה ומחברה לא נסתפחו אל איזו מן החבורות שקולן נשמע ברמה, או אל איזה מן הזרמים מקציפי הקצף שהגעישו את העשור; ודאי לא היה חלקוֹ עם עושי הכותרות, מזעזעי הזהויות, יוצרי הפרובוקציות או חנפי החנחון. אך לא כאבן ולא כמטיל עופרת הוא צלל, אלא כפצצה חיה, כמוקש-לטובה שביום מן הימים, בהצטלל הראייה, תדרוך עליו כף רגלה של תודעת-הרבים.
אך עד שתבוא כף הרגל, את האצבע הקטנה שלי אני רוצה לשוב ולשים על תוקפה וגבורתה של היצירה הזאת כבר עכשיו, כפי שעשיתי, בלי הד רב, בכמה הזדמנויות לאורך העשור. בעיניי, הוצאת 'במלוא מוטת הבריאה' שחררה פרץ אדיר של אנרגיה שירית, בממדים שספרותנו מכירה אולי אחת לשנות דור. הספר יוצא דופן בעוצמתו הרגשית והפיוטית, בתוקף המוסרי וההגותי שהדובר בשיריו מצליח להקנות לעצמו, בחדשנותו היצירתית, ביצירתיותו הלשונית, בלכידותו, בהיקפו, בכמותו; וכמות, אם היא מוצדקת, כמו כאן, גם היא מממדיה וממדדיה של האנרגיה השירית.
לצד כל אלה, ולא במקום האחרון, כוחו של 'במלוא מוטת הבריאה' טמון בכך שהוא מקיים את ההבטחה שבכותרתו. זוהי שירת עולם ומלואו, שירה של רוחב נשימה, שירה רב-ממדית המבטאת אישיות רב-ממדית, שירה מז'ורית העוסקת בנושאים הגדולים ומרהיבה עוז לחדש בהם. קלינמן מלמד אותנו בספר הזה איך לחיות ואיך למות. הוא חוקר את האמונה והאלוהות, את האהבה והגבריות, את ההיסטוריה והחלוף, ואת המהות המוזרה של היות אני בעולם. "לְהַשִּׂיג אֶת הַקִּיּוּם הֲרֵי זֶה אוֹתוֹ לֵיצָן הָרוֹדֵף אֶת כּוֹבָעוֹ, / וּכְשֶׁאֵינוֹ מַצְלִיחַ מְנַסֶּה לָבוֹא אֵלָיו בְּמַעֲרֻמִּים", הוא כותב ('עֹצֶר נשימה', ה, עמ' 99), אבל כן מצליח. אולי כי "לְעִתִּים אֲנִי כֻּתֹּנֶת מְשֻׁגָּעִים שֶׁבָּהּ כָּבוּל הָעוֹלָם" ('יֹפִי', ב, עמ' 114).
נתבונן נא ביחד בשיר משירי הספר, כדי לטעום. אין הוא מן הגדולים בספר, בנושא או באורך או בחשיבות. אבל אני רוצה לקרוא בו מילה-מילה, ולשם כך מוטב שלא נלך בהכי-גדולות. זהו שיר ללא כותרת מתוך המחזור 'י"ח נשמות ללא גוף' (עמ' 184).
אֲנִי לֹא מֵבִין אֶת זֶה.
הוֹלֵךְ אָדָם בִּרְחוֹבָהּ שֶׁל עִיר וְנִרְגָּם בָּעֳבִי הָאִשָּׁה.
מִבַּעַד לְמִשְׁקָפָיו הֵן חוֹנְתוֹת, סוֹדְקוֹת אֶת עוֹר הַתֹּף שֶׁל עֵינָיו,
הֵן צוֹלְתוֹת אֶת גּוּפוֹ מְצִלְתַּיִם,
אֶת גּוּפוֹ הַמַּחֲרִישׁ אֶת הָרְחוֹב, עוֹשֶׂה אוֹתוֹ מִקְשַׁת הֶלֶם.
מִסְתַּפְסֵל לְצַד הַדֶּרֶךְ, בְּמָקוֹם הוֹמֶה אֵין-אָדָם.
אַךְ שְׂרִיגֵי הַמְּעֻצִּים, פְּסִיפוּס הַמִּדְרֶכֶת, הַדִּשּׁוּא,
חֲבִילֵי הַמְּכוֹנִיּוּת הַחוֹנִים, הָאֲוִיר, רְטִיבוּת הַמֻּצְלָלִים,
קִרְבַת הָעֹמֶק –
כֻּלָּם מְחֻלָּקִים לְאֶחָד, כּוֹרִים אֶת עֵינָיו בְּכֹחַ הַיּוֹתֶרֶת,
וְכֵיצָד יְסָרֵב לָרְחוֹב הַבִּלְתִּי אֶפְשָׁרִי הַזֶּה?
וּמָה יַעֲשֶׂה בְּגוּפוֹ הֶחָלוּא כְּמַדְגֵּרָה?
נקרא שורה-שורה.
אֲנִי לֹא מֵבִין אֶת זֶה.
הפתיחה, בלשון דיבור, לא מבשרת כלל את ההמשך. גם תוכנה יתגלה כתמוה. אנו עתידים לקבל תובנה עמוקה, מבט החודר דרך המראה החיצוני אל המהות. מה הוא לא מבין – נגלה רק סמוך לסוף.
הוֹלֵךְ אָדָם בִּרְחוֹבָהּ שֶׁל עִיר וְנִרְגָּם בָּעֳבִי הָאִשָּׁה.
האחרות הנשית, המסתורין הנשי, כוח המשיכה הנשי על הגבר, היופי של אי-אילו נשים – כל אלה עשויים לפרוץ באלימות אל נפשו של גבר שרק הולך ברחוב. החוויה הזאת אנושית, אף כי עם השנים הולכים ומתרבים האיסורים על מילולה. אך הנה כאן כן, עדיין. הוא "נרגם", נסקל. עֳבִי הָאִשָּׁה, כמו עבי היער, כלומר הרבה יותר ממעטפת של מראֶה גרידא; משהו עמוק, מהותי, וגם נסתר.
מִבַּעַד לְמִשְׁקָפָיו הֵן חוֹנְתוֹת, סוֹדְקוֹת אֶת עוֹר הַתֹּף שֶׁל עֵינָיו,
הן, ברבים. משמע, "האישה" ואולי עוד אישה ועוד אחת. האישה כמהוּת. המראה פולח את המשקפיים כחנית; מכאן הפועל המחודש חונתות. הן ממשיכות אל העיניים, וסודקות את מה שאין להן: עור התוף, שישנו באוזניים. זה שאם לא רק ייסדק, אלא גם ייקרע, יאבד החוש שהוא משרת.
הֵן צוֹלְתוֹת אֶת גּוּפוֹ מְצִלְתַּיִם,
הערבוב בין חוש הראייה לחוש השמיעה בשורה הקודמת מתפענח בשורה זו. הנשים מהממות את הגבר כולו, את גופו, כמצלתיים אדירים, המתנגשים זה בזה משני הצדדים וגופו בתווך; או שמא, אם לדקדק בלשון השורה, הגוף עצמו מתנגח בעצמו כשתי צלחות המצלתיים. למצלתיים רעש גדול שאכן עלול לסדוק את עור התוף.
המשורר שוב גוזר כאן משם-עצם פועל בבניין קל, צולתות כאן כמו חונתות בשורה הקודמת. ב"צולתות" המוזר הזה אפשר לשמוע גם "צובטות" ו"צולות". הבחירה דווקא בבניין קל, ולא בבניין פיעל למשל (שבו מקובל בדרך כלל, לפחות בלשון הדיבור, לגזור פעלים משמות-עצם), היא בחירה קולעת: הפעולה נתפסת כך ככרוכה במהותה של הפועלת, של האישה, ולא כמעשה מעושה.
אֶת גּוּפוֹ הַמַּחֲרִישׁ אֶת הָרְחוֹב, עוֹשֶׂה אוֹתוֹ מִקְשַׁת הֶלֶם.
הנה כי כן, הגוף הוא המצלתיים. האישה עשאתהו כזה. ועתה הוא מחריש את הרחוב; מה שגרם מראה-האישה לאיש, בסודקו לו את עור התוף, מתגלגל עתה לחולייה נוספת: גופו הנרעש של האיש הוא אשר, כביכול, מחריש את הרחוב.
הוא אף עושה את הרחוב "מִקְשַׁת הֶלֶם"; בפשוטו של ביטוי, הכוונה לכך שהרחוב מתאבן במקומו מתוך התדהמה – שוב השלכה של רגשות האדם על הרחוב שהוא רואה. אך דימוי המצלתיים מציע לנו ממד נוסף: המצלתיים הם כלי הקשה, והמילה "מקשה" מעלה זאת על דעתנו; כך גם ההלם: הוא אינו רק תדהמה, אלא גם מכה ממש.
מִסְתַּפְסֵל לְצַד הַדֶּרֶךְ, בְּמָקוֹם הוֹמֶה אֵין-אָדָם.
האיש ההמום מתיישב על ספסל, וכמו הרחוב שהתקשה, האיש עתה נעשה ספסל בעצמו. הרחוב שבו אירע המפגש היה מקום הומה-אדם; הספסל נמצא כנראה ברחוב צדדי יותר, שאינו הומה אדם, אך הוא הומה את אינות-האדם. הומה בו ליבו של האיש, שעדיין המום.
אַךְ שְׂרִיגֵי הַמְּעֻצִּים, פְּסִיפוּס הַמִּדְרֶכֶת, הַדִּשּׁוּא,
העצמים סביב הספסל, הדוממים והצומחים, נתפסים כפעלים וכשמות-פעולה. ענפי העצים הם "שריגי מעוצים", כאילו העצים עוצו על ידי מישהו. מדרכת האקרשטיין של האבנים המשתלבות היא פסיפס בהיווצרותו; שוב בפועל תחדישי. אף הדשא הוא דישוא, שם פעולה.
חֲבִילֵי הַמְּכוֹנִיּוּת הַחוֹנִים, הָאֲוִיר, רְטִיבוּת הַמֻּצְלָלִים,
הרשימה נמשכת. אמצעי ההזרה משתנים עתה: לא עוד הפיכת שם-עצם לפעוּל או לשם-פעולה, אלא מעתה הפיכת המוחשי למופשט. המכוניוֹת הן חבילים, כלומר קומפלקסים, של תכונה: של "מכוניוּת". המכוניות חונות, שכן הרחוב כזכור קפא על מקומו. האוויר מתואר כאן כפי שהוא, כנראה משום שהוא מופשט דיו, ומשום שהדבר שייאמר עליו תכף, שהוא "מחולק", הופך אותו למוזר גם ככה. ולבסוף, עצמים מוצללים רטובים, שאינם מזוהים, קרויים על שם תכונתם, הרטיבות, במעין היפוך.
קִרְבַת הָעֹמֶק –
גם פריט אחרון זה נמנה כתכונה מופשטת, הפעם תכונה מופשטת של תכונה מופשטת: קרבה של עומק. כאן זה כבר עניין מהותי, המקרב אותנו אל עומקה של החוויה בשיר. העומק, הממד הנסתר והמהותי של הדברים, נעשה קרוב ושמא אף בולעני.
כֻּלָּם מְחֻלָּקִים לְאֶחָד, כּוֹרִים אֶת עֵינָיו בְּכֹחַ הַיּוֹתֶרֶת,
"מחולקים לאחד" הוא פרדוקס. מחולק לאחד הוא שלם. נראה לי שכאן, על דרך המוזרות וההזרה, נאמר בעצם שכל הדברים נעשים מִקשָה אחת, כפי שנאמר עוד קודם. כל העצמים עושים יד אחת. יחד הם "כורים את עיניו בכוח היותרת". הנה חזרנו אל ההתחלה, אל העיניים וחוש הראייה. האחדות-מתוך-ריבוי של העצמים ברחוב מתגרה באדם המעורער, כפי שעשה לו מראה-האישה. בכוח-היותרת, בכוח הֱיוֹתָם יותֵר, הם כמו-חופרים בעיניו, אחר שרגמו אותן ו"חָנתוּ" אותן.
וְכֵיצַד יְסָרֵב לָרְחוֹב הַבִּלְתִּי אֶפְשָׁרִי הַזֶּה?
הרחוב בלתי-אפשרי גם בגלל הפרדוקסליות וההיפוכים המתעתעים שחווינו עם האדם לאורך השיר, וגם משום שהוא בלתי-נסבל. לחוויה מציפה כל כך, מוזרה כל כך, קשה לסרב. אבל מה מבקש הרחוב, שהאדם עשוי לסרב לו או לא? האם הוא מבקש להיכנע להצפה הרגשית, או להתגבר עליה?
וּמָה יַעֲשֶׂה בְּגוּפוֹ הֶחָלוּא כְּמַדְגֵּרָה?
כך או כך, התהייה המהדהדת, המושא של "אני לא מבין את זה" מתחילת השיר, היא השאלה מה עושים עם הגוף. איך קמים, איך מתאוששים, איך נשארים אני במתקפה כזאת של היא. איך מתקיימים בתוך גבולות הגוף והמוחש, כשהנפש חורגת אל האחר, אל האחרת, אל הבלתי-מושג, אל הבלתי-אפשרית.
הגוף חלוא, כלומר חולה וחלוש; צורת לשון נדירה, ודומני שהיא באה לא רק לשם המוזרות אלא גם כדי לצלצל לנו כמו כלוא. מדגרה היא אינקובטור לעופות, מכשיר המחליף את התרנגולת בדגירה על הביצים, ובהשאלה כל מקום שבו מתפתחת ומבשילה איזו תופעה, בדרך כלל לא רצויה. נראה שהדימוי אכן כפול: הגוף הדווי והנרגש קודח מחום כמו מדגרה; וגם דוגר בו משהו, כוסס ומבשיל איזה כאב לא פתור. מבשיל בו כאב, מבשיל בו אין-מוצא.
שני שירים קדימה, בשיר ב של המחזור 'ללא שם' (עמ' 186), מומחשת החוויה הזאת באופן אחר. אין בו תשובה לשירנו, אבל יש בו הפנמה שלו. הוא כתוב בגוף ראשון הדובר אל גוף שני-רבות. ואף שגם בו עושה המשורר מניפולציה מקורית בשפה, משתמש בשם-עצם כאילו היה פועל, הוא יובן בלי הסברים. והוא יפה והוא כואב ונחתום בו.
אַתֶּן יָפוֹת כָּךְ שֶׁהַמִּלָּה יָפוֹת וְהַמִּלָּה כְּאֵב
פּוֹקְעוֹת מֵאוֹתוֹ גּוּף,
מֵאוֹתָהּ מִלָּה שֶּׁאֵין לָהּ שֵׁם.
אֲנִי כְּאֵב אֶתְכֶן וְיָפוֹת אֶתְכֶן,
אֲנִי הַמִּלָּה לְלֹא שֵׁם,
וְעִם זֹאת בּוֹקְעִים אָנוּ מִגּוּפִים נִפְרָדִים –
אֲנִי כְּאֵב
וְאַתֶּן יָפוֹת.