עִגּוּל רֹאשְׁךָ, יָרֵחַ רֹאשְׁךָ,

אֶלִיפְּסָה

שֶׁנִהְיֵית פְּחוּסָה

כְּלַפֵּי מַטָּה,

יְדִידִי – מִגֻּלְגָּלְתְּךָ,

עוֹלִים נְחָשִׁים,

וּכְשֶׁהַשֶּׁמֶשׁ נִהְיֵית

זָהָב,

פָּז נוֹצֵץ,

זְהָבְךָ כָּלֶה,

סֹמֶק אַחֲרוֹן

שֶׁל שָׁמַיִם,

מַבְעִיר

אֲגֻדַּת נְחָשִׁים צָרָה

שֶׁראֹשָׁם נִשְׁמָט

וּמֻשְׁלָך

לַקַּרְקַע.

 

 

*

 

שַׂק הָאֵפֶר הַזֶּה

שֶׁקָּרוּי לֵב,

שֶׁלֹּא אֶפְשָׁרִי

לוֹ לְהִזְדַּקֵּף

אוֹ לְהִתְמַצֵּק,

לִהְיוֹת דָּבָר

חַד וּמוּצָק.

מַיִם שֶׁקּוֹרְסִים

לְאֶבֶן,

אֶבֶן שֶׁקּוֹרֶסֶת

לִסְפוֹג רָטֹב אָדֹם

שֶׁקּוֹרֵס

לְתַפּוּחַ, אוֹ דַּיְסָה.

הַלֵּב הוּא

שַׂק אָפֵר.

סּוֹפוֹ לְהִתְפַּזֵּר

עַל אֲדָמָה

חַמָּה

לַחָה.

 

 

*

 

אֲנִי כְּמוֹ כֶּתֶם אָבָק.

הֶנֵּף אֶצְבַּע מוֹחֶה

אוֹתִי.

גַּם הַבְּדִידוּת הַטִּפְּשִׁית

הַזּוֹ,

הֶנֵּף אֶצְבַּע מוֹחֶה אוֹתָהּ.

הַמַּמָּשׁוּת הִנָּהּ מְקוֹר עֹנֶג.

אִם אֵינֶנּוּ יוֹדְעִים לְהִתְעַנֵּג בָּהּ,

הִיא דּוֹעֶכֶת. הִיא נִהְיֵית

חֵלֶק מֵאִתָּנוּ

כְּמוֹ יָד אוֹ רֶגֶל.

אֵינֶנִּי מִתְעַנְיֵן בְּמַמָּשׁוּת,

אֶלָּא רוֹאֶה בָּהּ

אֵיבָר כְּמוֹ יָד אוֹ רֶגֶל.

כַּאֲשֶׁר הַמַּמָּשׁוּת אֵינָהּ מְעַנֶּגֶת,

רַגְלַי אוֹ יָדַי קְפוּאוֹת,

קְבוּעוֹת בִּמְקוֹמָן.

קִרְבָה כָּמוֹהָ כִּקְרִיאָה בְּעִתּוֹן,

עִתּוֹן שֶׁהִנּוֹ

פִּרְחֵי דְּפוּס, פִּרְחֵי נְיָר אָפֹר,

כְּשֶׁהָעִתּוֹן רֵיק,

נָטוּל סִימָנֵי דְּפוּס,

הַפְּרָחִים קְמֵלִים.

מַמָּשׁוּת וְזוּלָת הִנָּם מֻשָּׂגִים

זָרִים, כְּמוֹ בִּלְתִּי נִפְרָדִים מִמֶּנִּי.

אֵינֶנִּי שַׁיָּךְ לַדְּבָרִים יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר

טַפֶּט יָשָׁן, מִתְקַלֵּף.

לוּ הָיִיתִי יוֹדֵעַ לְסַפֵּר סִפּוּר,

הָיִיתִי הוֹלֵךְ לְאִבּוּד לְעַצְמִי,

מִתְחַלֵּף בַּקֶּשֶׁר, בַּדָּבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ

יוֹתֵר מִצַּד אֶחָד.

אַךְ אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ לְסַפֵּר סִפּוּרִים.

וְסִפּוּרִים אֵינָם נוֹהֲגִים לְסַפֵּר אוֹתִי.

הֵיכָן הָאוֹפַנַּיִם שֶׁל יַלְדוּתִי,

בָּהֶם הִמְרֵאתִי, מִשָּׁמַיִם-רְחוֹבוֹת

אֶל שָׁמַיִם-רְחוֹבוֹת.

הַיּוֹם אֲנִי נָע בְּמַעְגָּלִים.

 

 

*

 

הָרַגְלַיִם, הַנַּעֲלַיִם,

הַכְּפָפוֹת, הַגַּב

הֵם צִנְצֶנֶת

בָּהּ אֲנִי מוּכָל.

הַיָּדַיִם, הַבִּרְכַּיִם,

הָאֶצְבָּעוֹת, הַצִּפָּרְנַיִם

הֵן אֵיבָר מִינָהּ

שֶׁל פְּרוּצָה.

בֵּית הַשֶּׁחִי מְעֻצָּב

לְהַפְלִיא, הוּא מֵעֵין כֶּתֶר

שֶׁמָּצוּי,

לֹא עַל רָאשִׁי,

אַךְ בִּשְׁקַעֲרוּרִית

חָזִי.

בַּיִת שֶׁחְיִי

הוּא כֶּתֶר

וַאֲנִי מֶלֶךְ.

אֵינֶנִּי אוֹהֵב אֶת גּוּפִי,

שֶׁהוּא עָשׂוּי מִזֵּעָה

וּצְרָכִים,

מִצִּנּוֹרוֹת יָדַיִם

וּמִצִּנּוֹרוֹת רַגְלַיִם.

גּוּפִי הוּא עִנְיָן

לֹא נָחוּץ

אַךְ הֶכְרֵחִי.

הָעוֹלָם בְּנֵס

לֹא נִשְׁבָּר לִרְסִיסִים.

 

 

*

 

אֲנִי סוֹמֵך עַל הָאָרוֹן,

שֶׁמְּשִׁיכָה קַלָּה

בְּיָדִיּוֹתָיו

תְּגַלֶּה אֶת תּוֹכוֹ.

אַךְ אֲנִי מוֹשֵׁךְ

וּמוֹשֵׁךְ

וְהָאָרוֹן אֵינוֹ

נִפְתָּח.

וְיִתָּכֵן שֶׁהָאָרוֹן,

וְאָנוֹכִי יַחַד

עִמּוֹ

קְבוּעִים בְּקִיר.

אֲנִי וְהָאָרוֹן

מִשְׁעֶנֶת לְאָרוֹן

אַחֵר.

וּלְאָדָם אַחֵר.

 

 

ביוגרפיה

 

מַה שֶּׁאֶעֱשֶׂה שָׁם,

מִתַּחַת לָאֶבֶן הַגְּדוֹלָה,

זֶה מַה שֶּׁאֲנִי עוֹשֶׂה

עַכְשָׁו.

 

 

על שירת שגיא אלנקוה מאת חן יסודות

 

שגיא אלנקוה הוא משורר מוזר, במובן הטוב של המילה. אלנקוה הוא אנתרופולוג צנוע של הקיום, או במילים אחרות הוא אונטולוג בד' אמות. לכן בשביל להבין את אלנקוה, כמוהו עלינו לבצע הַזָּרָה מן הקיום המורגל – דבר אינו מובן מאליו ולכן הכול ספק מדבֵּר, ספק שותק. המראות, הקולות, הריחות, העצמים, גוף המילים, הגוף שלנו והאני עצמו – כולם מוזרים, פתוחים לכל אפשרות. גם השיר הכותב את כל אלה – מוזר, ספק נכתב, ספק כותב את אלנקוה.

אלנקוה המשורר לא מקבל ולמעשה מתחשב מעט במוכָּר השגוּר, מתחשב על-מנת להפריך, מדעתו ושלא מדעתו, את הגבולות המוסכמים והַכְּמוֹ-מובנים מאליהם של החושים, ההכרה והשפה. משום כך חפצים מתים – נובעֵי חיים, דברים סטטיים – נעים, מושגים רחוקים מותכים זה בזה, מאחורי כל סופי יש סופי אחר ומלפני כל התחלה ישנה התחלה אחרת, החוץ בפנים והבפנים בחוץ, הדמיון איננו דמיוני והחלל מוליד יש מאין. חשוב להדגיש – זה איננו משחק קונספטואלי או התפלספות ריקה. גם לא רק התרחשות נפשית סגורה, פסיכולוגית במובן הצר. זוהי עמדת נפש פתוּחת לב, מצב קיומי של שבירה והתרחבות (כולל לא מעט הומור עצמי). זהו אדם המשמש לא אחת כלי קיבול למציאות רבת אנפִּין, בעלת קווים החורגים מן הדרכים בהן אנו רגילים לסדרהּ ולהלבישהּ. זהו אדם הניצב על התפרים, גם מכורח וגם מרצון, גם מתוך הנאה וגם מתוך סבל, ניצב על התפרים של עצמו ושל סביבתו ומתאר את מה שעיניו רואות כדי להווֹת, לתמוה, להבין, להשתתף, להיות מבלי להתפרק ולפרק, מבלי לשאול על עצם הפירוק, מבלי לשאול על עצם השאלה, וחוזר חלילה. אזור הדמדומים הזה לעִתים מפיק שפע ומגלה הרמוניה וממשות מרהיבה ולעִתים מביא לדימום הכרתי ונפשי, משתבלֵל, משַבֵּר ומעקֵם.

נדמה כי השירה עצמה, כיתוּב החריגוּת והתפרים, לטוב ולמוטב, היא מקום שבו אלנקוה מוצא אחיזה המכילה את הלא-מוכל, המאפשרת את היציאה התמידית, החוצה ופנימה, אל מקום שאינו מתפרק מתוך עצמו. השירה, לפיכך, היא מעין קטגוריה רַב-אפשרִית, מקום, שבו הדברים יכולים להתרחש מבלי שיהיה להם חלל חיצון מפרק, היא אחיזה תוך כדי תנועה, הזרה תוך כדי היכרות, פליאה תוך כדי מנוחה.

העולם הוא מין חפץ ובו אני. ואלנקוה לא נותן תשובות מן המוכן. הוא שואל שאלות ומתאר תיאורים. הוא ממַפּה פתחים של קיום, קיום מרחיב ומצֵר דעת, מכונֵן ומפרק, מהנה ומטריד, קר וחם, ובעיקר – ראשוני, מוזר. שגיא הוא משורר אשר מכוח התבוננותו הייחודית מצביע על מבואות לעולם קצת שונה, או הרבה שונה, עולם קצת מצטלב וקצת מקביל, עולם הטומן בחובו זכויות וגם חובות של ממשוּת מוכּרת וחורגת. אחרת. חשובה.