ליואב גלבוע ספר שירה שלישי, ב "הוצאה עצמית- הוצאה לאור", בעריכתו של דוד וינפלד, "אמת", שמו. אמת – מושג מתחום של חוק, פלילים, חקירות, או מדעים מדויקים. כשמושאל לשירה, הוא נתפס כיומרני, פסקני וגם בולט, זוכה לתשומת לב, נחרת בזיכרון, מגרה לתגובה, ומעורר מחשבה על האמנות. במילה "אמנות" מגולמת אמת, אבל גם שלילתה: הצליל נ' מרכזי ב "אין" העברית ב- "not" האנגלית, אפילו את הסיומת נות אני קוראת נוֹת. על כן אמנות = אמת + נוֹת , כלומר לא ממש אמת, אלא חלומות, משאלות, בדיות עצמיות, פנטזיות.

ב- "אמת" מנשבת רוח אחרת, שונה מזו של "פרולוג" – ספרו הקודם, והשוני, ההתפתחות - רק לטובה. לשפת "אמת" ייחוד מובהק: שפת שירי הספר מתרחקת מהשפה המדוברת, מתקשטת במילים טריות, פחות משומשות ומשנה את התחביר המקובל. יתכן שזה בהשראתן של לטינית ויוונית עתיקה, אליהן נחשף יואב גלבוע במסגרת הלימודים הקלסיים באוניברסיטת תל אביב – שפות לא מדוברות, הכתובות על דפי העבר.  אני מקבלת חיזוק לדבריי אלה מהמילה הלטינית veritas, שפירושה  "אמת", הרשומה בתחילת עמוד 4, במקום המיועד לתרגום של שם הספר לשפה זרה, בדרך כלל אנגלית.

שירי הספר מתאפיינים בעמידה איתנה בהווה תוך כדי הפניית המבט אל העומקים השונים של העבר. אחדות הלך הרוח של השירים הנע מבוטח דרך מְצַוֶּה ועד לסוער עם הבלחות נבואיות, אשר מקנה לרצף השירים לכידות של פואמה, היא מעלתו הגדולה של הספר, וכך הוא מתחיל:

 

*

דַּבְּרִי לְתוֹכִי מוּזָה, דַּבְּרִי אֶת שֶׁרָצִית

כְּבָר לֵילוֹת רַבִּים פִּלֵּל רֹאשִׁי בַּחֲלוֹם

אַךְ מִלּוֹת פֵּשֶׁר לֹא שָׁמְעָה אָזְנִי בְּהַגִּיעַ בֹּקֶר.

חִדְלִי לְשׁוֹטֵט בְּלֵב יוֹשְׁנֵי־אֹרַח מִזְדַּמְּנִים,

חִדְלִי לְגַשֵּׁשׁ בְּדָיוֹת וְתִקּוּנֵי־סִבּוּכִים. מוּזָה,

לָךְ גָּמְעָה נַפְשִׁי וְאַתְּ נָטַשְׁתְּ מְצִיאוּת וְרָכַבְתְּ בַּחֲלוֹם

הִסְתַּלְּקִי בּוּשָׁה בַּדֶּרֶךְ שֶׁרָצִית וְעָשִׂית; חִדְלִי מִלַּחֲזֹר,

מִלְּהִתְקַיֵּם. בֵּין עֲשַׁן קְטֹרֶת־אֱלִילִים, אֵינִי סוֹגֵד –

אֵינִי מַאֲמִין לָךְ. הֲגַם שֶׁקִּיּוּמֵךְ אֵינוֹ קְלָלָה,

שִׁיבָתֵךְ – תְּהוֹם. דַּי לִי בִּתְהוֹמוֹת וּבַאֲהָבוֹת

כִּי אֲנִי אוֹהֵב, עוֹדֶנִּי אוֹהֵב, מוּזָה שֶׁלִּי, יִקְרַת־חֲלוֹם.

קַנְּאִי לִי וְחִזְרִי; הִשָּׁאֲרִי לְעֵת סִיּוּם וְאַל לָךְ לִבְרֹחַ.

דַּי לָנוּ בִּתְהוֹמוֹת, קַבְּלִי אַהֲבָתִי.

אוֹ שֶׁמָּא הַפְסִיקִי, מוּזָה, לַחֲזֹר אֵלַי בַּלֵּילוֹת.

 

התמודדות עם המוזה, הטחת טענות כלפיה, קשירתה לחלום – זאת דרך נאה לפתיחת ספר שירים. השיר מדגים את התחביר הייחודי, האופייני לשפת הספר. יש במבני המשפטים סממנים רטוריים, כגון הקדמת לוואים ומושאים - חלקי משפט משניים -  לפני הנושא והנשוא, לשם ההדגשה. לדוגמא, השורה השנייה היא: "כְּבָר לֵילוֹת רַבִּים פִּלֵּל רֹאשִׁי בַּחֲלוֹם" במקום סדר המשפט הדיבורי: "ראשי פילל בחלום כבר לילות רבים", ואחריה: "אַךְ מִלּוֹת פֵּשֶׁר לֹא שָׁמְעָה אָזְנִי בְּהַגִּיעַ בֹּקֶר." במקום הסדר המקובל: "אך אוזני לא שמעה מילות פשר בהגיע בוקר". ובהקשר לשמיעה, התיפוף של הציוויים הנרגשים המתעקשים: " דַּבְּרִי,.. דַּבְּרִי,.. חִדְלִי,  חִדְלִי " משמיע באוזני את השיר "דברי" מתוך "רדיו בלה בלה" של "החברים של נטאשה":

דברי איתי על כסף
דברי איתי על סקס
אל תדברי איתי על עצב
אל תדברי איתי על כאב.

 

אל תיבהלי מקולות השכחה

אַל תִּבָּהֲלִי מִקּוֹלוֹת הַשִּׁכְחָה

הֵם יַעַר מְלֵא אֲוִיר וְאַתְּ

הֲרֵי אֵשֶׁת הָעוֹלָם הַמּוֹדֶרְנִי

בּוֹ מִגְדָּלִים נִבְנִים הֵיכָן שֶׁפַּעַם הָיָה.

אַל תַּבְדִּילִי בֵּין שְׂטָנִים לְעֵת עֶרֶב,

זוֹ שְׁעַת הָרֹעַ הַמִּתְבַּקֵּעַ

וְסַכִּין אַדִּירָה, מִתְעוֹפֶפֶת,

מַנְצִיחָה קִיּוּמָהּ עַל חֶרְדַּת הָעַצְמֵךְ.

הַרְגִּיעִי גְּשָׁמִים, זִנְחִי אֶת הַשָּׁם

שׁוֹטְטִי בֵּין עֲלֵי הָאֵיקָלִיפְּטוּס כְּאָז:

רָצִית לִנְשֹׁם – נָשַׁמְתְּ

רָצִית לִשְׁתּוֹת – לָגַמְתְּ.

הַדַּעַת מַנְחִיתָה עָלַיִךְ נִסְיוֹנָהּ,

אֵין זוֹ הִתְבַּקְּעוּת חִיצוֹנִית בִּכְפִיָּה.

הָרַעַד הַהוּא עוֹד מְלַוֶּה אֶת חֲזוֹנֵךְ

וּמִלִּים שֶׁנָּשְׁפוּ בְּעָרְפֵּךְ, עוֹד כְּשֶׁצָעַדְתְּ,

בִּטְּלוּ אֶת תְּחוּשַׁת הָעַרְבַּיִם הַנְּעִימָה

שֶׁיָּדַעְתְּ תָּמִיד כִּי הִיא מְצַפָּה לְבוֹאֵךְ.

אַךְ כַּיּוֹם, קוֹלוֹת הַשִּׁכְחָה הֵם עִנְיַן הַהוֹוֶה

אַל תִּבָּהֲלִי מֵהֶם, הִפְכִי אוֹתָם לִשְׂטָנֵךְ –

זוֹ הַשָּׁעָה לְזוֹ קִיּוּמֵךְ.

 

בקוראי את הציוויים: אַל תַּבְדִּילִי, הַרְגִּיעִי, שׁוֹטְטִי, אני שוב שומעת קולות זמר: "חופשי זה לגמרי לבד" בביצוע של יהודה פוליקר, להקת בנזין, למילים של יעקב גלעד, ומבינה, שכיוון שאיננו רוצים להיות לגמרי לבד, נסכים לוותר על החופש המוחלט ונקבל ציווים ידידותיים: שליטה דאוּגה, שאינה שתלטנות.

 

השיר מציג את רצף הזמן הכולל: מן העבר "שֶׁפַּעַם הָיָה","כְּאָז", מגיע עד "כָּיּוֹם", "הוֹוֶה", ואף גולש אל העתיד בפעלים "תִּבָּהֲלִי", "תַּבְדִּילִי". המשורר מתמודד עם קולות השכחה, בדומה להתגוששותו עם המוזה בשיר הראשון. היחס אל העבר מורכב, יש בו אימה של "שְׂטָנִים", "רֹעַ מִתְבַּקֵּע"ַ, "סַכִּין אַדִּירָה", אך גם זיכרון נוסטלגי "רָצִית לִנְשֹׁם – נָשַׁמְתְּ". בכל מקרה התחושה היא של אי נחת: "מִלִּים... בִּטְּלוּ אֶת תְּחוּשַׁת הָעַרְבַּיִם הַנְּעִימָה", ותהייה: מי זאת הדמות הנשית אליה מופנה השיר? האם זהו היסוד הנשי של המשורר עצמו?

 

מי זאת האהובה של השיר הבא?

אהובתי נטולת הגוף

אֲהוּבָתִי זָרַת הַשִּׁמָּמוֹן, בִּדְלֵי־קִפָּאוֹן לֹא יָדַעְנוּ

מַה טּוֹב בְּהִמָּלְטִי מִשָּׁם, מִשְּׂרָרַת חַיֵּינוּ.

צְפַרְדְּעֵי הַלֵּילוֹת כֻּלָּם כְּבָר לָמְדוּ לְזַמֵּר

תְּפִלַּת קִנּוּן לְמִשְׁכַּב לִבֵּנוּ. גְּדוֹלִים מִמֶּנִּי כָּתְבוּ

כִּי בְּלֹבֶן חֹם רָחַצְתִּי אֶת הַדָּם, וַאֲנִי קְצָת

שִׁנִּיתִי וְעִבַּדְתִּי, כְּפִי שֶׁהֻמְצְאָה הָאַהֲבָה לָהּ

סָגַדְנוּ בַּמֵּאוֹת הַקּוֹדְמוֹת שֶׁחָלְפוּ;

רְאִי, אֲנִי רוֹצֶה לַחֲזֹר, לִטְעֹם מִטַּעַם הֶעָבָר

לֹא שֶׁלָּךְ, לֹא שֶׁלִּי, לֹא שֶׁלָּנּוּ, לֹא שֶׁל דּוֹרֵנוּ;

מִטַּעַם הֶעָבָר, לִפְנֵי אַלְפֵי שָׁנִים,

שָׁם אַהֲבָה הָיְתָה תְּשׁוּקָה לְגוּף, בְּלִי גְּבוּלוֹת,

בְּלִי דִּמּוּיִים, בְּלִי חֲלוֹמוֹת בְּהָקִיץ,

בְּלִי רֵיחַ שְׂרֵפַת הַלֵּב שֶׁנִתָּז עַל שִׁמְשַׁת שָׁמַיִם.

אֲהוּבָתִי נְטוּלַת הַגּוּף, נַפְשֵׁךְ הִטְבִּיעָה אוֹתִי וָמַר לִי,

מִשְׁכִי אֶת הַשֶּׁקֶר וְלִבְשִׁי לְגוּפֵךְ גּוּף, שֶׁאוּכַל לִטְעֹם,

שֶׁאוּכַל לְהִזָּכֵר בַּזִּכְרוֹנוֹת שֶׁלּא זָכִיתִי לְהִוָּלֵד אֲלֵיהֶם.

 

הזרות, הקפאון, השקר, שמאפיינים את האהובה, "נְטוּלַת הַגּוּף", הטרוניה כלפיה "נַפְשֵׁךְ הִטְבִּיעָה אוֹתִי וָמַר לִי" מובילים אל הכמיהה הרומנטית לאהבה האנטי-רומנטית של המאות הקודמות: גופנית בלבד, ללא חיבוטי נפש. האפיון הנוסף שלה  – "בְּלִי דִּמּוּיִים", וכן הביטוי "גְּדוֹלִים מִמֶּנִּי כָּתְבוּ" שוזרים את המוטיב הארספואטי לתוך הטלטלה של הגוף והנפש, שמגיעה לשיאה בשורה הנוסקת "בְּלִי רֵיחַ שְׂרֵפַת הַלֵּב שֶׁנִתָּז עַל שִׁמְשַׁת שָׁמַיִם." בהמשך למגמה, שהסתמנה בשיר "אל תיבהלי מקולות השכחה", המשורר מבצע צלילה עמוקה עוד יותר אל העבר  – "לִפְנֵי אַלְפֵי שָׁנִים", וכאן היחס אל העבר הוא חד משמעי של סגידה. 

 

האווירה של "אֲהוּבָתִי" הספק-קיימת, העבר, הכמיהה, הזכירה לי את "אהובתי" של להקת "משינה" בקולו של יובל בנאי:

 

אהובתי, חיפשתי כבר בכל הירידים

אהובתי, שאלתי כבר את כל הנוודים

שעוברים ורואים דרך כל הנשמות

זה קשה, הם אומרים, לכולם פנים דומות

 

הלילה הזה

אֶת הַלַּיְלָה הָרָטֹב הַזֶּה, אֲשׁוֹטֵט עַד תִּיבַשׁ הָעֲנָנָה

וּבַחֲלֹף הַכְּפוֹר, אַמְטִיר אֶת יָמַי הַקּוֹדְרִים עַל בָּתֵּיכֶם

לֹא אָנוּס, לֹא אָנוּם, לֹא יִשְׁקֹט לְבָבִי בֵּין כַּרְמֵי־חַצְרוֹתֵיכֶם.

בְּפַרְדֵּסִים שֶׁל עֵרָנוּת, אֶשְׁאַג, אַכֶּה אֶת הַשְּׁכִינָה –

נָסוֹג וְחָזוֹר – חָזוֹר וְטָהוֹר.

אֲשַׁלֵּחַ צִפֳּרִים רוֹעֲדוֹת, אֲשַׁלֵּחַ טַבָּעוֹת שֶׁל אוֹר

וְאֶת הַלַּיְלָה הָרָטֹב הַזֶּה, לֹא תִּזְכְּרוּ עוֹד, כִּי שׁוֹטַטְתִּי

וְעוֹד אֲשׁוֹטֵט עַד יִשְׁקֹט לְבָבִי, וְאֵדַע כִּי פִּרְחֵי הַקַּיִץ

נִתְקַבְּעוּ וְסָגְרוּ כּוֹתְרוֹתֵיהֶם עַל פְּנֵי רַבִּים

וְתִלְתָּנֵי־חַגִּים יָסֹבּוּ בִּפְלִיאָה, עַל שֶׁפָּרְחָה קִינָתָם

וְשֶׁפָּרְחָה תְּפִלָּתָם – אֱלֵי גְּפָנִים יִשְׁאֲגוּ כְּשַׁאֲגָת מַנְהִיגָם,

אֶת הַלַּיְלָה הַסָּפוּג הַזֶּה, לֹא תֵּדְעוּ עוֹד

כִּי לֵילִי הוּא – וְאֶת הַלַּיְלָה הַזֶּה, לֹא תַּכִּירוּ.

 

השיר כתוב בעצימות גדולה, בתנופה. הדובר בו מאמץ מעמד של נביא זעם, המתהדר בסגולות אלוהיות, אך עושה בהם שימוש לרעה. לעמדה הזאת אחיזה מרובה בשיר. המילה "אַמְטִיר" מתכתבת עם הפנייה לאלוהים לתת "טל ומטר לברכה", אך המשך המשפט מרושע: "יָמַי הַקּוֹדְרִים עַל בָּתֵּיכֶם". "לֹא אָנוּם" מזמין את ההמשך "ולא יישן שומר ישראל", אך לא מדובר כאן בשומר אלא בגורם אלים ששואג "אַכֶּה אֶת הַשְּׁכִינָה". יש כאן התכתבות עם המאבק במוזה בשיר הראשון בספר, ועם המקבילה התנכ"ית של מאבקו של יעקב עם המלאך. אולי המאבק הכרחי, כדי שאדם יהפוך מכותב שירים למשורר, כפי שיעקב קיבל תואר כבוד "ישראל". יעקב אמנם ניצח, אך נפגע בירכו ע"י המלאך. כך משורר משלם ברווחתו, בבריאותו: ימיו קודרים,  לא ישקוט לבבו, וכן בשיר "בין תכנון למוסר" הוא חווה את "הַטֵּרוּף הַזֶּה", ו – "יוֹרֵק על הַפְּסִיכִיאַטְרִים".

ברובד הלשוני של השיר בולט  הפועל "לשוטט", שמשולב 3 פעמים בהטיותיו השונות, וכן מופיע בשני שירים קודמים בספר. מעבר לפירוש המילוני התמים של המילה, שהוא "לטייל ללא מטרה מוגדרת", המחבר מטעין את הפועל בעוצמה מאיימת, ומצביע על הפן האפל של המילה "לשוטט": השעמום והבטלה הם הורי מעשים רעים.

 

הצירוף המקורי "תִּלְתָּנֵי־חַגִּים" לוכד את תשומת לבי, ומנחה אותי לראות את "הלילה הזה" באור של ליל הסדר של חג פסח. ומה נשתנה הלילה הזה, בו האימה משוטטת מעל לבתים, כמו אימת מכות מצרים? המשורר חותר תחת תפיסת החגים: במקום המצווה לזכור את יציאת מצרים ולהגיד אותה מדור לדור, נביא הזעם המהופך הזה גוזר שכחה: "אֶת הַלַּיְלָה הָרָטֹב הַזֶּה, לֹא תִּזְכְּרוּ עוֹד". בין השורות אני ממשיכה לשמוע שירי רוק ישראליים. עמדת הריחוף מעל לבתים, שמקבלת חיזוק בשיר "מרוקני תופעה": "לָמַדְתִּי לָעוּף, ... , בָּחַרְתִּי לְהַמְרִיא" מזכירה לי את "חלליות" של ברי סחרוף, ואז מתגלים מוטיבים משותפים נוספים:

על אדמה רטובה ללא מעקה

אני מתחלק ולעולם אין קצה

ללא עבר וללא זכרון

אני הגיבור שרוכב בדמיון

 

חלליות רודפות אחריך

חלליות קוראות לי לחזור

כשהרוחות נושבות מעליך

חלליות להיות או לא להיות

 

ברבים משירי הספר נוכחת דמות נשית. בשירים שהובאו כאן, הפניה אליה הייתה מתוך רגשות מעורבים. בשיר "מודה אני לפנייך", המשורר עושה שימוש יצירתי בתפילת הבוקר היהודית, ומודה לחווה בצורה עמוקה ושלמה.

 

מודה אני לפנייך

מוֹדֶה אֲנִי לְפָנַיִךְ, חַוָּה, עַל הַבְּחִירָה הַהֶגְיוֹנִית,

שֶׁאֶת הַסֵּבֶל לֹא הֵבֵאת לְבַדּוֹ,

אֶלָּא עִם הַיְכֹלֶת לְהַבְדִּיל בֵּינוֹ לְבֵין הָרֹגַע,

עַל מַתַּן הַמִּנְעָד, עַל מַתַּן הַהַשְׁוָאָה,

עַל הַתְּבוּנָה לְהַפְרִיד, עַל הַתְּבוּנָה לִנְדֹּד,

עַל הַמְסֻגָּלוּת לְחַפֵּשׂ, וְהַכּשֶׁר לִמְצֹא,

כִּי הַסֵּבֶל רֵיק בְּאֵין יְכֹלֶת לְהִתְאַשֵּׁר,

וְהָאשֶׁר רֵיק בְּאֵין יְכֹלֶת לְהִסְתַבֵּל.

מוֹדֶה אֲנִי לְפָנַיִךְ, עַל קַבָּלַת הַהַחְלָטוֹת,

עַל הַיְכֹלֶת לַחְשֹׁק וְהַשְּׁאִיפָה לְפֻרְקָן,

עַל הַרְחָבַת הַגְּבוּלוֹת וּפְתִיחַת צִיר הַהִתְקַדְּמוּת.

אֱמֶת, הַהִיסְטוֹרִיָה לֹא עוֹשָׂה חֶסֶד עִם נָשִׁים,

אַך בִּזְכוּתֵךְ, חַוָּה, זַכַּאי אֲנִי לִבְחֹן וּלְאַמֵּת,

כִּי לְלֹא בְּחִירָתֵךְ הַנּוֹעֶזֶת, הַהֶגְיוֹנִית,

בִּכְלָל לֹא הָיִינוּ יוֹדְעִים מַדּוּעַ וְכֵיצַד יֵשׁ לְהַאֲשִׁים.

 

שורה אחת פורצת את המשלב הלשוני הנגזר מהתפילה, עם הביטויים המופשטים, דוגמת "מַתַּן הַמִּנְעָד", "יְכֹלֶת לְהִסְתַבֵּל", והיא כתובה בשפה הדיבורית, הישירה: "אֱמֶת, הַהִיסְטוֹרִיָה לֹא עוֹשָׂה חֶסֶד עִם נָשִׁים". יש באמירה חתירה לצדק חברתי, צדק היסטורי, האמת כאן אוניברסלית. ומנגד - אמת שלי, שאף אינה דומה לזו ההיסטורית:

אמת שלי

כְּפִי שֶׁחָשַׁבְתִּי עַל יוֹמִי הָרִאשׁוֹן

כָּךְ הֶאֱמַנְתִּי בְּקִיּוּמִי שֶׁלִּי

וְהַמְּצִיאוּת כְּפִי שֶׁנִּרְאֲתָה דֶּרֶךְ הָעֲדָשָׁה

לֹא דָּמְתָה לְאוֹתָהּ הִיסְטוֹרְיָה.

מִדְשְׁאוֹת הַחֵמָר שֶׁיָּצְקוּ אֶת גּוּפִי

הֵן הֵן עַצְמָן, כָּל מַה שֶּׁרָצִיתִּי לִזְכֹּר

וְדִמִּיתִּי זֹאת, כָּךְ לָאֲמִתָּה, רָצִיתִי בָּזֹאת

וְהָאֱמֶת הָפְכָה הִיא לִרְאָיָה.

אֲמִתּוּת הַדְּבָרִים,

סִגְנוֹן חַיַּי אִם כָּךְ, לֹא הָיָה דָּבָר מִלְּבַד

יוֹמִי הָרִאשׁוֹן שֶׁשָּׁלַט בְּמַחְשַׁבְתִּי

וַהֲפָכַנִי לִכְדֵי תּוֹצָר חָדָשׁ – אֱמֶת שֶׁלִּי.

 

האמיתות הרבות של הספר נעות על הסקלה בין שני הקצוות: הפרטית-האישית והאוניברסלית-ההיסטורית.

 

הספר "אמת" מעניק חוויה שכלית-חושית בעלת איכויות רוק-סטאריות עם שירי זמר ישראליים בפס הקול שלה. הרי יואב גלבוע הוא מוזיקאי, שיוצר, מנגן, ושר בהרכב רוק. ייתכן שהשירים, אותם שמעתי בזמן הקריאה, התנגנו לו בזמן הכתיבה מהמודעות התרבותית שמרשתת את כולנו, ונטמעו ביצירותיו. ועוד השפעה על שירי הספר -  מהותית, מעצבת – זאת של הלימודים הקלאסיים של יואב גלבוע: התחביר הרטורי, השפה הלא מדוברת, הסגידה לעבר,  veritas.