פול גוגן

פול גוגן היה סוכן בורסה מצליח בפריז שצייר בשעות הפנאי. המשבר הכלכלי של 1882 פגע בפרנסה שלו, ובשנים הבאות התרחק ממשפחתו, מצרפת ובסוף גם מאירופה כולה, בחיפוש אחר מקום שבו יוכל לצייר בלי כללי האמנות המערבית. הוא מת באי מרוחק באוקיינוס השקט, והציורים מהתקופה הזאת הם המוכרים ביותר שלו.

חייו

גוגן נולד בפריז ב-7 ביוני 1848, בן לעיתונאי. כשהיה בן שנה וחצי היגרה המשפחה לפרו, ארץ מוצאה של אמו. האב מת בדרך, והילדים גדלו בלימה בשפע, אצל קרובי משפחה, עד שגוגן היה בן שש. אחרי השיבה לצרפת ולימודים שירת שנתיים בצי הסוחר, וב-1871 השתקע בפריז ועבד בבורסה במשך 11 שנה. ב-1873 נשא אישה דנית, ונולדו להם חמישה ילדים.

בפריז התחבר לאימפרסיוניסטים, וקאמי פיסארו שימש לו מורה. הוא הציג בתערוכות של הקבוצה, וקנה כמה ציורים של סזאן. אחרי המשבר של 1882 התחיל לפנות לציור כעיסוק מלא. ב-1884 עברה המשפחה לדנמרק, הניסיון לא הצליח, והנישואים התפרקו.

ב-1887 נסע למרטיניק, וב-1888 עבד בפונט-אוון (Pont-Aven) שבבריטני עם הצייר אמיל ברנאר, והפך למרכז של קבוצת אמנים שם. באוקטובר 1888 הגיע לארל, לבקשת וינסנט ואן גוך, וגר איתו כתשעה שבועות. השותפות הסתיימה במריבה ובאירוע האוזן המפורסם. ב-1891 נסע לראשונה לטהיטי, וב-1895 עבר לפולינזיה הצרפתית לצמיתות. הוא מת ב-8 במאי 1903 באטואונה (Atuona) שבאי היווה אואה, באיי מרקיז. סיבת המוות הרשמית הייתה התקף לב שנגרם ממנת יתר של מורפיום, אבל מצבו הבריאותי היה ירוד כבר שנים, בין השאר בגלל עגבת ושתייה מופרזת. את ההכרה הרחבה קיבל רק אחרי מותו, גם בזכות סוחר האמנות אמברואז וולאר, שעזר לארגן שתי תערוכות חשובות של עבודותיו בפריז.

הסגנון

בפונט-אוון פיתחו גוגן וברנאר שיטה של משטחים גדולים של צבע חזק, לפעמים תחומים בקו מתאר, שנקראה סינתטיזם: חיבור בין מה שהעין רואה למה שהצייר מרגיש. הצבע אצלו לא חייב להתאים למציאות. הוא הציב צבעים משלימים זה ליד זה כדי להגביר את הרושם, כמעט לא ערבב לבן בצבעים הטהורים ולא השתמש בשחור.

גוגן נמשך לאמנות של אפריקה, אסיה ופולינזיה, והושפע גם מהדפסי העץ היפניים. הוא האמין שתיאור נאמן של העולם שייך לצילום, ותפקיד הצייר הוא לעורר את המחשבה של הצופה. מלבד ציור עסק בפיסול, בקרמיקה ובחיתוכי עץ, והשפיע על קבוצת הנאבים, על הפוביסטים, על פיקאסו ועל מאטיס.

יצירות מרכזיות

"החיזיון לאחר הדרשה" (1888) נחשב לנקודת המעבר שלו אל הסימבוליזם. מ-1889 מגיעים "ישו הצהוב" ו"ישו הירוק", ציורים דתיים מבריטני. בארל צייר את ואן גוך בציור "צייר החמניות" (1888).

מהתקופה הראשונה בטהיטי: "יה אורנה מריה" (1891), "נשים טהיטיות על החוף", "רוח המת צופה" (1892), "מה, את מקנאת?" (1892) ו"מתי תינשאי?" (1892). העבודה הגדולה של התקופה השנייה היא "מאין באנו? מה אנחנו? לאן אנו הולכים?" (1897).

איפה רואים את היצירות היום

מוזיאון ד'אורסה (Musée d'Orsay) בפריז מחזיק את המספר הגדול ביותר של ציוריו, ובהם "נשים טהיטיות על החוף". אוסף גדול כמעט באותה מידה נמצא בני קרלסברג גליפטוטק (Ny Carlsberg Glyptotek) בקופנהגן. ברוסיה יש אוספים משמעותיים בארמיטאז' בסנקט פטרבורג ובמוזיאון פושקין במוסקבה, שבו מוצג "מה, את מקנאת?".

בארצות הברית: "מאין באנו?" במוזיאון לאמנות יפה בבוסטון, "יה אורנה מריה" במוזיאון המטרופוליטן בניו יורק, ו"ישו הצהוב" ו"רוח המת צופה" במוזיאון באפלו AKG. "צייר החמניות" נמצא במוזיאון ואן גוך באמסטרדם, ו"ישו הירוק" במוזיאונים המלכותיים לאמנות יפה בבריסל.