שַׂמְּחִינִי, יְרוּשָׁלָיִם
בסוף הנוסח רשומה השנה תש"ט, השנה שבה מת קרני, בטבת תש"ט, ינואר 1949. זה שיר קצר בן שמונה שורות, ושוב הוא פונה אל ירושלים, הפעם בבקשה: שתשמח אותו, כי הוא עצוב מאוד. הוא מתאר את עצמו כוורד שצמח מתוך האבן של העיר. השורה האחרונה, על כך שנרגם באבני קודש, מחברת שוב את הדימוי החוזר אצלו של האבן הירושלמית אל הכאב האישי. השיר כולו פנייה אחת, בחרוזים זוגיים.
שַׂמְּחִינִי שׁוּב, יְרוּשָׁלַיִם, וְנִשְׂמַחְתִּי!
שֶׁמִּתּוֹכֵךְ כְּוֶרֶד מֵאֶבֶן הָצְמַחְתִּי.
כְּוֶרֶד מֵאֶבֶן, אוֹ כְּאֶבֶן מֵחֹרֶשׁ מְזֻיָּת,
אוֹ כְּיַהֲלֹם־דָּם עַל שִׂפְתֵי כָּל מוּמָת.
שַׂמְחִינִי מְאֹד, כִּי מְאֹד נֶעֱצַבְתִּי –
אַךְ אִם יֶשַׁע שָׂגַבְתִּי;
שֶׁכֵּן בֵּין שֶׁשָּׁכַבְתִּי וּבֵין שֶׁקַּמְתִּי,
בְּאַבְנֵי קֹדֶשׁ נִרְגַּמְתִּי.
קמה, תש"ט
הטקסט לפי פרויקט בן־יהודה