גוסטב קלימט

גוסטב קלימט התחיל כצייר קירות מצליח של מבני ציבור בווינה, וסיים כצייר שרבים מציוריו משלבים עלי זהב ונמכרים בכמה מהמחירים הגבוהים שנרשמו אי פעם. בדרך הוא הקים את הזצסיון הווינאי והסתכסך עם האוניברסיטה של עירו.

חייו

קלימט נולד ב-14 ביולי 1862 בבאומגרטן (Baumgarten), היום חלק מווינה, השני מבין שבעה ילדים. אביו היה חרט זהב, ולשלושת הבנים, גוסטב, ארנסט וגאורג, היה כישרון אמנותי. בין 1876 ל-1882 למד בבית הספר לאמנות שימושית בווינה, בהדרכת פרדיננד לאופברגר, ובעיקר התמחה בעיטור מבני ציבור.

מ-1883 עבד עם אחיו ארנסט ועם פרנץ מאטש בקבוצה שנקראה "חבורת האמנים" (Künstlerkompagnie). הקבוצה ציירה את ציורי הקיר במוזיאון לתולדות האמנות בווינה ועיצבה את פנים תיאטרון הבורגתיאטר. ב-1897 היה בין מייסדי הזצסיון הווינאי, איגוד אמנים שפרש מהממסד, ושימש נשיאו הראשון עד 1899.

סביב 1900 צייר עבור תקרת האולם הגדול של אוניברסיטת וינה סדרת ציורים אלגוריים. הציור "פילוסופיה" זכה במדליית זהב בתערוכה העולמית בפריז ב-1900, אבל בווינה הותקפו הציורים כפורנוגרפיים והאוניברסיטה סירבה לתלות אותם. מאז קלימט לא קיבל עוד הזמנות ציבוריות. ב-1905 פרש מהזצסיון עם קבוצת אמנים. הוא לא התחתן, ובחייו היו נשים רבות, בהן אמילי פלוגה, שהופיעה בציוריו. ב-1907 פגש את הצייר הצעיר אגון שילה ותמך בו. קלימט מת בווינה ב-6 בפברואר 1918, אחרי שבץ מוחי.

הסגנון

הנושא המרכזי של קלימט הוא גוף האישה, והציורים שלו גלויים מאוד בארוטיות שלהם. לצד הדיוקנאות והאלגוריות צייר גם נופים, כמו "אי באגם אטרזה" (1901). בציוריו יש השפעות מגוונות: אמנות מצרית, מינואית, יוונית וביזנטית, התחריטים של אלברכט דירר והדפסי העץ היפניים. מבין אמני הזצסיון, הוא היה המושפע ביותר מהאמנות היפנית.

השלב המוכר ביותר הוא "התקופה המוזהבת", שבה שילב עלי זהב בציורים. הציורים נראים כמו קישוט אלגנטי, והצורות שבהם רומזות לארוטיות של הנושא. במשך שנים רבות ביקורת האמנות בשפה הגרמנית התייחסה לזה כקישוט בלבד, ורק מאוחר יותר הוכרה השפעתו על הציור המודרני.

יצירות מרכזיות

"יהודית והולופרנס" (1901) ו"אפריז בטהובן" (1902), ציור קיר שנוצר לבניין הזצסיון, פותחים את התקופה הבשלה. אחריהם באים "שלוש תקופות חיי האישה" (1905), "דנאה" (1907) ו"הנשיקה" (1907), גבר שמנשק אישה על הלחי, הציור המוכר ביותר שלו.

"דיוקנה הראשון של אדלה בלוך-באואר" (1907) נלקח מהמשפחה היהודית בידי הנאצים. ב-2006, אחרי מאבק משפטי, הוחזר ליורשת מריה אלטמן, ונמכר באותה שנה לרון לאודר תמורת 135 מיליון דולר, אז המחיר הגבוה ביותר ששולם על ציור. "דיוקנה של העלמה ליזר" (1917) נמכר ב-2024 במכירה פומבית בווינה תמורת 30 מיליון אירו. "נערה עם מניפה", הדיוקן האחרון שצייר, נמכר ב-2023 בכ-108 מיליון דולר, שיא למכירה פומבית באירופה. לא כל עבודותיו שרדו: חלק מהציורים שהנאצים החרימו הועברו לטירת אימנדורף ונשרפו שם ב-1945.

איפה רואים את היצירות היום

המקום המרכזי הוא מוזיאון בלוודר (Belvedere) בווינה, שמחזיק את המספר הגדול ביותר של ציוריו, ובהם "הנשיקה" ו"יהודית והולופרנס". בווינה יש עוד אוספים במוזיאון לאופולד (Leopold Museum), שבו נמצאת "דנאה", ובמוזיאון וינה.

"דיוקנה הראשון של אדלה בלוך-באואר" מוצג בנויה גאלרי (Neue Galerie) בניו יורק, ו"שלוש תקופות חיי האישה" בגלריה הלאומית לאמנות מודרנית ברומא. גם בישראל יש קלימט: מוזיאון ישראל רכש ב-2014 את מתווה הקומפוזיציה לציור "רפואה", ובמוזיאון תל אביב לאמנות מוצג הדיוקן "פרידריקה מריה בר" מ-1916.