אדוארד מאנה

אדואר מאנה היה מהציירים הראשונים במאה ה-19 שציירו את החיים המודרניים כפי שהם: בתי קפה, רחוב, בר, אישה עירומה שמביטה ישר בצופה. שני ציורים שהציג בשנות ה-60, "ארוחת בוקר על הדשא" ו"אולימפיה", עוררו שערורייה, ומאז הם נחשבים לנקודת המוצא של האמנות המודרנית.

חייו

מאנה נולד בפריז ב-23 בינואר 1832, למשפחה אמידה עם קשרים פוליטיים. אביו היה משפטן מצליח. הביטחון הכלכלי שחרר אותו מתלות בפטרונים, ואיפשר לו להביע את דעותיו בלי לחשוש לפרנסתו. כנער רצה להיות קצין בצי, וב-1848 הפליג באוניית אימונים לריו דה ז'ניירו, אבל נכשל פעמיים בבחינות הקבלה, ואביו הסכים לבסוף שילמד אמנות.

מ-1850 עד 1856 למד אצל הצייר האקדמי תומא קוטור (Thomas Couture), ובזמנו הפנוי העתיק בלובר את ולסקס ואת טיציאן. בביקורים קצרים בגרמניה, באיטליה ובהולנד הושפע מפרנס האלס, מוולסקס ומגויה. ב-1856 פתח סטודיו, והתחיל לצייר נושאים עכשוויים: קבצנים, זמרים, אנשים בבתי קפה ומלחמות שוורים.

ב-1863 דחה הסלון הרשמי את "ארוחת בוקר על הדשא", והציור הוצג ב"סלון הדחויים" (Salon des Refusés), שנפתח בהוראת נפוליאון השלישי אחרי שהסלון קיבל רק 2,217 מתוך יותר מ-5,000 עבודות. "אולימפיה" התקבלה לסלון ב-1865 ועוררה סערה עוד יותר גדולה. דרך הציירת ברת מוריזו, שהתיידד איתה ב-1868, התקרב לדגה, למונה, לרנואר, לסיסלי, לסזאן ולפיסארו, ומוריזו שכנעה אותו לנסות לצייר בחוץ. מאנה מת בפריז ב-30 באפריל 1883.

הסגנון

מאנה למד מהמאסטרים ההולנדים והספרדים, אבל הפך את מה שלמד. הוא השטיח את הדמויות למשטחי צבע אחידים, בהשפעת חיתוכי העץ היפניים, וויתר על המעבר ההדרגתי מאור לצל לטובת ניגודים חדים. הקומפוזיציות שלו חתוכות, כמו בתצלום, והאור חזק וישיר.

המבקרים לעגו למשיכות המכחול המקוצרות, שנראו להם כמו רישום מהיר, ואחד מהם כתב שהציור נראה כאילו נעשה במגב. דווקא התכונות האלה הפכו אותו לחוליה המרכזית במעבר מהריאליזם של גוסטב קורבה לאימפרסיוניזם, והאמנים המתקדמים של התקופה ראו בציוריו פריצת דרך.

יצירות מרכזיות

"שותה האבסינת" (1858 עד 1859) זעזע את מורו קוטור, שלא אהב את בחירת הנושא. אחריו בא "מוזיקה בגני הטווילרי" (1862). ב"ארוחת בוקר על הדשא" (1863) יושבת אישה עירומה לצד גברים לבושים, ו"אולימפיה" (1863) היא גרסה מודרנית ל"ונוס מאורבינו" של טיציאן, שבה קורטיזנה מביטה בצופה בביטחון גמור. הפרטים הקטנים, סחלב בשיער, סרט שחור לצוואר, צמיד, נעלי בית, חתול שחור וזר פרחים, היו אז סמלים מוכרים של זנות, וזה מה שהקפיץ את הקהל. לפי אנטונן פרוסט, ידידו של מאנה, רק אמצעי הזהירות שנקטה ההנהלה מנעו מהמבקרים הזועמים לקרוע את הבד.

אחריהם באו "החלילן" (1866), "הוצאתו להורג של הקיסר מקסימיליאן" (1867), "המרפסת" (1868), דיוקן אמיל זולא (1868) ו"מסילת הברזל" (1873). העבודה הגדולה האחרונה שלו, "הבר בפולי ברז'ר" (1882), הוצגה בסלון. אחר כך עבר לפורמטים קטנים, והציורים האחרונים שלו הם פרחים באגרטלי זכוכית. ידועים כעשרים כאלה.

איפה רואים את היצירות היום

מוזיאון ד'אורסה (Musée d'Orsay) בפריז מחזיק את האוסף הגדול ביותר, ובו "ארוחת בוקר על הדשא", "אולימפיה", "החלילן" ו"המרפסת". "הבר בפולי ברז'ר" תלוי בגלריית קורטולד (Courtauld Gallery) בלונדון.

"מסילת הברזל" נמצא בגלריה הלאומית לאמנות בוושינגטון, ו"מוזיקה בגני הטווילרי" שייך במשותף לגלריה הלאומית בלונדון ולגלריה יו ליין (Hugh Lane Gallery). אוספים משמעותיים נוספים נמצאים במוזיאון המטרופוליטן בניו יורק, במכון לאמנות של שיקגו, במוזיאון פילדלפיה לאמנות ובקונסטהאוס ציריך.