לְנֹכַח פֶּסֶל אַפּוֹלוֹ
בסוף הנוסח מופיעה השנה 1899. זה אחד השירים המזוהים ביותר עם טשרניחובסקי, ובו ניכרת המשיכה שלו לתרבות יוון ולמה שהיא ייצגה בעיניו: גוף, טבע, כוח ויופי. הדובר, שמציג את עצמו כ"יהודי", בא אל פסל האל היווני אפולו, מכריז שהוא הראשון שחוזר אליו אחרי דורות, וכורע לחיים ולגבורה. השיר נגמר באל המדבר ובאל כובשי כנען, שנאסר, כדברי המשורר, "ברצועות של תפילין". השיר כתוב כמונולוג ארוך אל הפסל, בשורות לא מחורזות.
בָּאתִי עָדֶיךָ, אֵל נִשְׁכָּח מֵעוֹלָם,
אֵל יַרְחֵי־קֶדֶם וְיָמִים אֲחֵרִים,
מוֹלֵךְ עַל זִרְמֵי בְנֵי־אָדָם רַעְנַנִּים,
מִשְׁבְּרֵי־אוֹנָם בְּשִׁפְעַת עֲלוּמִים!
אֵל דּוֹר אַדִּירִים וּנְפִילִים בָּאָרֶץ,
כּוֹבֵשׁ בִּזְרוֹעוֹ גַּם גְּבוּל שׁוֹכְנֵי רָמִים
לְמוֹשַׁב גִּבּוֹרִים בְּבָנָיו בַּעֲטֶרֶת
עֲלֵי־הַדַּפְנָה עַל מִצְחָם הַגֵּאֶה,
רוֹדֶה בֶאֱלִילָיו וְנִדְמֶה לָהֵמָּה,
לָשִׁית נוֹסָפוֹת עַל סוֹד מוֹשְׁלֵי תֵבֵל;
דּוֹר אֵל בָּאָרֶץ, שְׁכוּר שֶׁפַע הַחַיִּים,
נָכְרִי לְגוֹי חוֹלֶה וּלְבֵית הַכּוֹאֲבִים.
אֵל־נַעַר, נֶאְדָּר, רַעֲנָן, כְּלִיל־יֹפִי,
חוֹלֵשׁ עַל שֶׁמֶשׁ וּמִסְתְּרֵי־חַיִּים
בְּעַרְפִלֵּי הַשִּׁירָה וּבְגִנְזֵי־גְוָנֶיהָ,
בְּיָם הַנִּגּוּנִים בְּאַלְפֵי גַּלֵּימוֹ;
אֵל גִּיל הַחַיִּים בְּכָל עָשְׁרָם וַהֲדָרָם,
תָּקְפָּם וּצְפוּנֵי מַשְׂכִּיוֹת גַּוְנֵיהֶם.
בָּאתִי עָדֶיךָ, - הַאִם הִכַּרְתָּנִי?
הִנְנִי הַיְּהוּדִי: רִיב לָנוּ לְעוֹלָמִים!…
מִמֵּי־אוֹקְיָנוֹס בֵּין חֶלְקֵי יַבֶּשֶׁת
תְּהוֹם הָרוֹבֶצֶת בֵּינֵינוּ יִבָּצֵר
לְמַלֵּא עַד פִּיהָ בִּשְׁאוֹנָם וַהֲמוֹנָם.
שְׁחָקִים וְרַחַב עֲרָבוֹת הֵן קָצְרוּ
מֵהִשְׂתָּרֵעַ בַּפֶּרֶץ, הַמַּפְרִיד
תּוֹרַת אֲבוֹתַי מִדַּת מַעֲרִיצֶיךָ.
עֵינְךָ הָרוֹאָה בִי! יַעַן הִרְחַקְתִּי
לֶכֶת מִכָּל אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנַי
וְאַחֲרַי בִּנְתִיב יֵתַע אָדָם בֶּן־תְּמוּתָה, -
הִנְנִי הָרִאשׁוֹן לַשָּׁבִים אֵלֶיךָ,
רֶגַע בּוֹ קַצְתִּי בִּגְסִיסָה לַדּוֹרוֹת,
בְּמוֹעֵד בּוֹ אֶשְׁבֹּר אֲזִקֵּי הַנֶּפֶשׁ,
נַפְשִׁי הַחַיָּה, הַדְּבֵקָה בָּאָרֶץ.
זָקֵן הָעָם – אֱלֹהָיו זָקְנוּ עִמּוֹ!
רְגָשׁוֹת נִצְמָתִים בִּידֵי חִדְלֵי־אוֹנִים,
קָמוּ לִתְחִיָּה מִמַּסְגֵּר מְאַת דּוֹרוֹת.
אוֹר־יָהּ לִי! אוֹר־יָהּ! בִּי קוֹרֵא כָּל גֶּרֶם,
חַיִּים, הוֹי חַיִּים! עַל עֶצֶם כָּל עוֹרֵק.
אוֹר־יָהּ וְחַיִּים!
וָאָבֹא אֵלֶיךָ.
בָּאתִי עָדֶיךָ. מוּל פִּסְלָךְ אֶקֹדָּה.
פִּסְלְךָ – סֵמֶל הַמָּאוֹר בַּחַיִּים;
אֶקֹּד, אֶכְרָעָה לַטּוֹב וְלַנַּעֲלֶה,
לַאֲשֶׁר הוּא נִשָּׂא בִּמְלֹא כָּל הָעוֹלָם,
לַאֲשֶׁר הוּא נֶהְדָּר בִּמְלֹא כָּל הַבְּרִיאָה,
לַאֲשֶׁר יֵשׁ מְרוֹמָם בְּסוֹד־סוֹדוֹת הַיְצִירָה.
אֶכְרַע לַחַיִּים, לַגְּבוּרָה וְלַיֹּפִי,
אֶכְרַע לְכָל שְׂכִיּוֹת־הַחֶמְדָּה, שֶׁשָּׁדְדוּ
פִּגְרֵי אֲנָשִׁים וּרְקַב זֶרַע אָדָם,
מוֹרְדֵי הַחַיִּים מִיַּד צוּרִי שַׁדַּי,
אֵל אֱלֹהֵי מִדְבְּרוֹת הַפֶּלִי,
אֵל אֱלֹהֵי כּוֹבְשֵׁי כְּנַעַן בְּסוּפָה, -
וַיַאַסְרוּהוּ בִרְצוּעוֹת שֶׁל תְּפִילִין…
1899
הטקסט לפי פרויקט בן־יהודה