אוֹדְךָ, אֱלֹהִים...

לְאַנְכֶן יְחִידָתִי

אוֹדְךָ אֱלֹהִים עַל הָאוֹר שֶׁבְּנָוִי,
עַל הַמֶּלַח בּוֹ אֶטְבֹּל אֶת פִּתִּי,
עַל הַמְּזוּזָה הַיְקָרָה שׁוֹמֶרֶת מֵרָעָה
הַקְּבוּעָה כְּכוֹכָב בְּדַלְתִי – –

בָּרֵךְ הַשּׁוֹאֶבֶת הַיּוֹצְקָה הַמָּיִם
הַצְּלוּלִים מִכַּדָה הַיָּקָר
אֲנִי נוֹטֵל אֶת יָדַי… שׁוּר מַה בָּרוֹת הֵן…
הָה, בָּרוּךְ אַתָה… אֲשֶׁר יָצַר – –

אוֹדְךָ אֱלֹהִים עַל הַמַּצָּע הַנָּקִי
הַקּוֹרֵן אַהֲבָה וּמַרְגֹעַ
וּמְעַפְעֵף בַּלֵילוֹת בְּעֵין הַנְּצָחִים –
מִבְּשָׂרֵנוּ בּוֹ אֶחֱזֶךְ אֱלֹהַ – – –

הָה, אוֹר מוֹעֲדִים, אוֹר־נוֹי הַבָּרוּךְ,
הָה, מֶלַח הַטַּעַם שֶׁלַּפַּת,
הָה, מְזוּזָה יְקָרָה הַקְּבוּעָה בְּדַלְתִּי
הָה, כַּד מֵימַי צְלוּלִים – הָה אַתְּ!
חקי 1.12.27