תְּשׁוּבָה

לְאַנְכֶן יְחִידָתִי

אָכֵן חוֹטֵא אֲנִי – וְאֲנוֹכִי לֹא יָדַעְתִּי,
עַתָּה אֵדַע בַּמֶה לַחֲטוֹא הִרְבֵּיתִי:

לְבֵית־אֹסֶף עַתִּיקוֹת לֹא מָסַרְתִּי עוֹד לִבִּי
– לְמַעַן שִׂים לֵב־תּוֹתָב תַּחְתּוֹ –
וְהוּא דּוֹפֵק, הוֹלֵם כְּהֹלֶם לְבַב־אֱנוֹשׁ
מִיָּמִים יְמִימָה – וְגַם לֹא יִתְבּוֹשֵׁש – –;

מִבֵּין הָאַשְׁפָּתוֹת מִתַּחַת לְרַגְלֵי דּוֹרְסִים
אֶל נוֹי אָסַפְתִּי שֵׁמוֹת שְׁכוּחִים וַעֲזוּבִים;
אֱלֹהִים, תְּפִילָה, אַהֲבָה, אֵמוּן, אָדָם,
גַּם נִחַמְתִּים: "לֹא כֻּלָּם אֶתְכֶם עָזְבוּ,
עוֹד מִקְלָט, עוֹד דֵּי מָקוֹם אֶצְלִי תִּמְצָאוּ";

רֹאשִׁי לַמָּרוֹם אַפְשִׁיל וּבְעֵינַי צְמֵאוֹת
אֲבַקֵשׁ עוֹד כּוֹכְבֵי־חֶסֶד בַּשָּׁמַיִם הָאֲפוּרִים
אֲשֶׁר כָּל פִּרְחָח מוֹכֵר־עִתּוֹנִים בָּרְחוֹב
יַכְרִיז עֲלֵיהֶם: "נָפְלוּ, כָּבוּ – וְאֵינָם!;

וּבְאֶצְבַּע־אָדָם אֲשֶׁר לֹא לָמְדָה תָּפֹף עַל רֵיק
אַצְבִּיעַ: הִנֵּה בַּאֲשֶׁר נֵלֵךְ, בַּאֲשֶׁר הִנְּנוּ
סֻלָּם מֻצָּב אָרְצָה בּוֹ תָּמִיד לַעֲלוֹת נוּכָל
שֶׁלֶב אֲחַר שֶׁלֶב וּלְהַרְגִּישׁ: כֹּה אָדָם עוֹלֶה! –

אֶת כָּל חֲטָאַי אֵלוּ לִסְלוֹחַ לֹא תּוּכְלוּ לִי!
הָה, אֵיךְ תִּסְלְחוּ לִדְמוּת־מַצְפּוּן שְׁכוּחָה
אֲשֶׁר צְהַלְתֶּם: “אֵינֶנָה!” – וְהִנֵּה בֵּינֵיכֶם תִּצְעָד
וְקוֹרֵאת: “הִנֵּנִי! עוֹד יֶשְּׁנִי, יֶשְּׁנִי!”? – –
רַבִּים, רַבִּים לֹא יִסְלְחוּ לִי זֹאת יָדַעְתִּי
הֲגַם אַתְּ, אַלְלַי, גַּם אַתְּ לֹא תִּסְלְחִי לִי
עַל אֲשֶׁר כְּמוֹ־שֶׁהִיא, גְּדוֹלָה וּבְהִירַת־עַיִן
בְּלִי מֶלְקְחֵי־זָרִים כִּי אִם עַל כַּפַּי אֲנִי בָּרוֹת
אַגִּישָׁה לָךְ אַהֲבָתִי – וְהִיא לֹא כָּאֲחֵרוֹת כֻּלָן –
בְּלִי קִמְטֵי־תְּמוֹל, בְּלִי פַּכְּחוּת־אֲמָשִׁים
וּכְעֶצֶם הַיַּלְדוּת לְטֹהַר לָבָן וְזַךְ יְצוּעָה
וְאַף לֵיל־זָרִים אֶחָד עוֹד לֹא הִכְתִּימוֹ?

אַלְלַי, הֲגַם אַתְּ לֹא תִּסְלְחִי לִי זֹאת?…
אֶחָד יֶשְׁנוֹ הוּא הַכֹּל יוֹדֵעַ, הוּא יִסְלַח,
זֶה הוּא אֲשֶׁר נִשְׁכַּח גַּם הוּא אֲשֶׁר תֹּאמְרוּ: “אֵינֵנוּ!”
וְהוּא יֶשְׁנוֹ, יֶשְׁנוֹ, הוּא רוֹאֶה, צוֹפֶה – –

הַבִּיטָה, הָאֶחָד, הַבִּיטָה אֱלֹהִים וּרְאֵה
כְּחוֹטֵא הָיִיתִי! – –
תְּנֵנִי וְאֶבְכֶּה בְּחֵיק בְּדִידוּתְךָ גְּדוֹלָה
עַל אַהֲבָה רַבָּה אֲשֶׁר כְּחֵטְא הַיְתָה! – – –

ברלין, 1928