אַחֲרֵי מוֹתִי
השיר התפרסם לראשונה בעיתון "הצופה" בוורשה בפברואר 1904. בפרסום הראשון הוקדש "לזכר פ.", וב-1908 שינה ביאליק את ההקדשה ל"לזכר N". ההנחה המקובלת היא שהכוונה לסופר מרדכי זאב פיארברג, שמת צעיר. הדובר מנסח מראש את ההספד שלו עצמו: איש שמת לפני זמנו, ששירת חייו נקטעה באמצע, ונשאר לו עוד מזמור אחד שלא נכתב. בלב השיר עומד דימוי של כינור עם נימה אחת שנשארה אילמת. אפשר לקרוא אותו כהספד על אדם, וגם על סוד אישי שהמשורר לא חשף.
לזכר N.
אַחֲרֵי מוֹתִי סִפְדוּ כָּכָה לִי:
"הָיָה אִישׁ – וּרְאוּ: אֵינֶנּוּ עוֹד;
קֹדֶם זְמַנּוֹ מֵת הָאִישׁ הַזֶּה,
וְשִׁירַת חַיָּיו בְּאֶמְצַע נִפְסְקָה;
וְצַר! עוֹד מִזְמוֹר אֶחָד הָיָה-לּוֹ –
וְהִנֵּה אָבַד הַמִּזְמוֹר לָעַד,
אָבַד לָעַד!
וְצַר מְאֹד! הֵן כִּנּוֹר הָיָה-לּוֹ –
נֶפֶשׁ חַיָּה וּמְמַלְּלָה,
וְהַמְשׁוֹרֵר מִדֵּי דַבְּרוֹ בוֹ
אֶת-כָּל-רָזֵי לִבּוֹ הִגִּיד לוֹ,
וְכָל-הַנִּימִין יָדוֹ דוֹבְבָה,
אַךְ רָז אֶחָד בְּקִרְבּוֹ הִכְחִיד,
סְחוֹר סְחוֹר לוֹ אֶצְבְּעוֹתָיו פִּזְּזוּ,
נִימָה אַחַת אִלְּמָה נִשְׁאֲרָה,
אִלְּמָה נִשְׁאֲרָה עַד-הַיּוֹם!
וְצַר מְאֹד, מְאֹד!
כָּל-יָמֶיהָ זָעָה נִימָה זוֹ,
דּוּמָם זָעָה, דּוּמָם רָעֲדָה,
אֶל-מִזְמוֹרָהּ, דּוֹדָהּ גּוֹאֲלָהּ,
כָּמְהָה, צָמְאָה, עָגְמָה, נִכְסְפָה,
כַּאֲשֶׁר יֶעְגַּם לֵב לַמְזֻמָּן לוֹ;
וְאִם-הִתְמַהְמַהּ – בְּכָל-יוֹם חִכְּתָה-לּוֹ
וּבִנְהִימָה טְמִירָה שִׁוְּעָה-לּוֹ –
וְהוּא הִתְמַהְמַהּ אַף לֹא-בָא,
אַף לֹא-בָא!
וְגָדוֹל מְאֹד, מְאֹד הַכְּאֵב!
הָיָה אִישׁ – וּרְאוּ: אֵינֶנּוּ עוֹד,
וְשִׁירַת חַיָּיו בְּאֶמְצַע נִפְסְקָה;
עוֹד שִׁיר מִזְמוֹר אֶחָד הָיָה-לּוֹ,
וְהִנֵּה אָבַד הַמִּזְמוֹר לָעַד,
אָבַד לָעַד!"
תרס"ד.
הטקסט לפי פרויקט בן־יהודה