לֹא זָכִיתִי בָאוֹר מִן-הַהֶפְקֵר

חיים נחמן ביאליק

ביאליק כתב את השיר ב-1902, ובכותרת כבר טמונה הטענה: האור, כלומר השירה, לא נמצא אצלו במקרה ולא עבר אליו בירושה. הוא חצב אותו מתוך הלב, כמו מסלע. בארבעה בתים קצרים הוא עוקב אחרי ניצוץ אחד: מהלב, דרך העין, אל החרוזים, ומהם אל לב הקוראים, שם הוא מצית אש. בשורה האחרונה מתברר המחיר, שהמשורר משלם בחלבו ובדמו. זה שיר ארס פואטי, שיר על עבודת הכתיבה עצמה.

לֹא זָכִיתִי בָאוֹר מִן־הַהֶפְקֵר,
אַף לֹא־בָא לִי בִירֻשָּׁה מֵאָבִי,
כִּי מִסַּלְעִי וְצוּרִי נִקַּרְתִּיו
וַחֲצַבְתִּיו מִלְּבָבִי.

נִיצוֹץ אֶחָד בְּצוּר לִבִּי מִסְתַּתֵּר,
נִיצוֹץ קָטָן – אַךְ כֻּלּוֹ שֶׁלִּי הוּא,
לֹא שְׁאִלְתִּיו מֵאִישׁ, לֹא גְנַבְתִּיו –
כִּי מִמֶּנִּי וּבִי הוּא.

וְתַחַת פַּטִּישׁ צָרוֹתַי הַגְּדוֹלוֹת
כִּי יִתְפּוֹצֵץ לְבָבִי, צוּר־עֻזִּי,
זֶה הַנִּיצוֹץ עָף, נִתָּז אֶל־עֵינִי,
וּמֵעֵינִי – לַחֲרוּזִי.

וּמֵחֲרוּזִי יִתְמַלֵּט לִלְבַבְכֶם,
וּבְאוּר אֶשְׁכֶם הִצַּתִּיו, יִתְעַלֵּם,
וְאָנֹכִי בְּחֶלְבִּי וּבְדָמִי
אֶת־הַבְּעֵרָה אֲשַׁלֵּם.

תרס"ב.

הטקסט לפי פרויקט בן־יהודה

עוד שירים של חיים נחמן ביאליק