צָנַח לוֹ זַלְזַל
השיר מתוארך לאלול תרע"א, 1911. הוא בנוי סביב דימוי אחד: זלזל, ענף דק, שצנח על הגדר ונרדם. הפרי כבר נשר, הפרח נשכח, ונשארו רק העלים, וגם אותם תיקח סערה אחת. הדובר משווה את עצמו לענף הזה. בבית האחרון האביב יחזור ויפרח, והוא יישאר תלוי על הגזע כמו מקל קירח, בלי ציץ, בלי פרי ובלי עלה. זה שיר קצר על תחושה של תשישות, שמשתמש בשפה של הטבע כדי לדבר על חיים.
צָנַח לוֹ זַלְזַל עַל־גָּדֵר וַיָּנֹם –
כֹּה יָשֵׁן אָנֹכִי:
נָשַׁל הַפְּרִי – וּמַה־לִּי וּלְגִזְעִי,
וּמַה־לִּי וּלְשׂוֹכִי?
נָשַׁל הַפְּרִי, הַפֶּרַח כְּבָר נִשְׁכָּח –
שָׂרְדוּ הֶעָלִים –
יִרְגַּז יוֹם אֶחָד הַסַּעַר – וְנָפְלוּ
אַרְצָה חֲלָלִים.
אַחַר – וְנִמְשְׁכוּ לֵילוֹת הַזְּוָעָה,
לֹא מְנוּחָה וּשְׁנָת לִי,
בָּדָד אֶתְחַבֵּט בָּאֹפֶל וַאֲרַצֵּץ
רֹאשִׁי אֶל־כָּתְלִי.
וְשׁוּב יִפְרַח אָבִיב, וְאָנֹכִי לְבַדִּי
עַל־גִּזְעִי אֶתָּלֶה –
שַׁרְבִיט קֵרֵחַ, לֹא צִיץ לוֹ וָפֶרַח,
לֹא־פְרִי וְלֹא־עָלֶה.
אלול, תרע"א.
הטקסט לפי פרויקט בן־יהודה