אֶל אַרְצִי
רחל כתבה את השיר בתל אביב ב-1926, והוא פונה ישירות אל ארץ ישראל. הוא נפתח בהודעה מפתיעה: היא לא שרה לארץ ולא פיארה את שמה בסיפורי גבורה. כל מה שיש לה להציע הוא עץ שנטעה על חוף הירדן ושביל שכבשה ברגליה בשדות. בבית השני היא מודה שהמנחה דלה, ובכל זאת מציעה אותה: שמחה ביום של אור ובכי בסתר על עוניה של הארץ. השיר מבטא ערכים של צניעות ועבודה, ונהוג להשמיע אותו בטקסים ממלכתיים.
לֹא שַׁרְתִּי לָךְ, אַרְצִי,
וְלֹא פֵּאַרְתִּי שְׁמֵךְ
בַּעֲלִילוֹת גְּבוּרָה,
בִּשְׁלַל קְרָבוֹת;
רַק עֵץ – יָדַי נָטְעוּ
חוֹפֵי יַרְדֵּן שׁוֹקְטִים.
רַק שְׁבִיל – כָּבְשׁוּ רַגְלַי
עַל פְּנֵי שָׂדוֹת.
אָכֵן דַּלָּה מְאֹד –
יָדַעְתִּי זֹאת, הָאֵם,
אָכֵן דַּלָּה מְאֹד
מִנְחַת בִּתֵּךְ;
רַק קוֹל תְּרוּעַת הַגִּיל
בְּיוֹם יִגַּהּ הָאוֹר,
רַק בְּכִי בַּמִּסְתָּרִים
עֲלֵי עָנְיֵךְ.
תל-אביב, תרפ"ו.
הטקסט לפי פרויקט בן־יהודה