זֶמֶר נוּגֶה
רחל כתבה את השיר בתל אביב, בשנות העשרים של המאה ה-20, אחרי שחלתה בשחפת ונאלצה לעזוב את דגניה. הוא מופנה למיכאל ברנשטיין, מהנדס שהכירה בטולוז ב-1913 ואותו לא פגשה עוד אחרי המלחמה. בגרסה הראשונה הסתיים השיר בהשוואה לסולוויג, הדמות מ"פר גינט" של איבסן, ובעקבות הערה של אחייניתה שינתה רחל את השורה ל"כחכות רחל לדודה", רמז לסיפור המקראי ולשמה שלה. השיר הולחן כמה פעמים, והלחן המוכר ביותר הוא של שמוליק קראוס.
הֲתִשְׁמַע קוֹלִי, רְחוֹקִי שֶׁלִּי,
הֲתִשְׁמַע קוֹלִי, בַּאֲשֶׁר הִנְּךָ –
קוֹל קוֹרֵא בְּעֹז, קוֹל בּוֹכֶה בִּדְמִי
וּמֵעַל לַזְּמַן מְצַוֶּה בְּרָכָה?
תֵּבֵל זוֹ רַבָּה וּדְרָכִים בָּה רָב.
נִפְגָּשׁוֹת לְדַק, נִפְרָדוֹת לָעַד.
מְבַקֵּשׁ אָדָם, אַךְ כּוֹשְׁלוֹת רַגְלָיו,
לֹא יוּכַל לִמְצֹא אֶת אֲשֶׁר אָבַד.
אַחֲרוֹן יָמַי כְּבָר קָרוֹב אוּלַי,
כְּבָר קָרוֹב הַיּוֹם שֶׁל דִּמְעוֹת פְּרִידָה,
אֲחַכֶּה לְךָ עַד יִכְבּוּ חַיַּי,
כְּחַכּוֹת רָחֵל לְדוֹדָהּ.
הטקסט לפי פרויקט בן־יהודה